יומן מסע: יותם בן חורין עושה את טקסס
לא כניסות VIP, לא ארוחות מפנקות, לא נחילי מעריצים ובטח לא דוגמניות. יותם בן חורין הופיע בפסטיבל SXSW בטקסס, ישן באוטו והבין שגם השתתפות בפסטיבל לא מקנה לך פגישה עם דייב גרוהל. או מקלחת
לפני הכל, ביום של הטיסה קיבלתי הודעה משמחת: אני עומד לנגן עם כוורת במופע האיחוד שלהם.
השעה היא 4:00 לפנות בוקר, יוצאים לכיוון שדה התעופה אחרי שינה של שעתיים בין 2 ל-4 לפנות בוקר.כבר צפיתי את היום המבולגן שעומד לפני: ביליתי כמה שעות בשדה,בזמן ההמתנה פגשתי את ג'רמי מ'אולה רקורדס' וכמה מוזיקאים שגם הם בדרך לפסטיבל באוסטין טקסס. העברתי שיחה עם בחורה נחמדה שאני מכיר שעובדת בשדה. כל המפגשים העבירו לי כמה שעות המתנה.
בטיסה הראשונה, שארכה בערך 30 דקות עד לאמאן ,נרדמתי ברגע שהתיישבתי במטוס. באמאן חיכיתי כמה שעות לטיסה לארה"ב. אני חש את הרעב ומרגיש מותש, מכיוון שהספקתי לישון רק שעתיים וחצי ב-24 השעות האחרונות. עליתי לטיסה הבאה בדרך לארה"ב, הטיסה שחיכיתי לה כל הזמן הזה. הצלחתי לישון בחלק מהזמן ולראות שני סרטים שהעבירו לי את הטיסה בסבבה, למרות שבפנים לא הרגשתי נינוח. אולי מהידיעה שייתכן שלא אעבור את האימגרשיין (משטרת ההגירה).
נחתנו לאחר 10 שעות בשדה התעופה JFK. אני קצת לחוץ, עייף ולא מקולח. באופן כללי, מצבי לא משהו בכלל. יש תור של מאות אנשים שממתינים לעבור את הבדיקה של מחלקת ההגירה, ובזמן הזה אני מריץ את הסיפור שלי בראש והסיבה שבגללה באתי לארה"ב. רק שלא יחשבו שבאתי לנגן או משהו. התור הולך ומתקצר ואז מגיע תורי. השוטר בכניסה רואה אותי ואומר: "Right hand camera", חותם לי וזהו זה - אני בפנים .זה היה פשוט. חבל על הזמן שבזבזתי על כל הסרטים האלה.
אספתי את המזוודה ותפסתי כמה רכבות כדי להגיע לדירה של חבר ילדות שלי, דיוויד קמאו, שגם מצטרף אליי לסיבוב הופעות שמתחיל בעוד יומיים. נכנסתי למסעדה תאילנדית כדי להשתיק את הרעב שהצטבר,שאלתי את המוכרת מה הקוד של ה-WI FI ולקח לי זמן להבין מה היא אומרת. לאחר חצי שעה דיויד ואני והלכנו לדירה שלו והיה נחמד לתפוס פינה ולהירגע אחרי כל הטיסות והנסיעות. כשהגענו לדירה מיד פתחתי את המחשב, התחלתי לענות על מיילים ולטפל בכל מיני דברים אחרונים שקשורים לטור. בסוף גם הלכתי לישון.
6/3 יום ראשון בארה"ב
פותח את הבוקר בשעה 08:30 לאחר שעות שינה ספורות וממשיך לענות למיילים, שלא הפסיקו להצטבר. תיאמתי לעצמי באופן ספונטני שתי הופעות בניו יורק, הראשונה ב1 בלילה ולמחרת באותה השעה.עשיתי כמה טלפונים ויצאתי לעיר.
אני מאוד אוהב את הסאבווי ואת המראות שאני רואה שם. ערימות על ערימות של אנשים דוהרים ממקום למקום, אין זמן לחשוב, אין זמן לכלום. כל אחד עם סיפור חיים משלו, טיפוסים מפה ועד אין סוף, רק ברכבת של ניו יורק. בהמתנה לסאבווי שמתי לב שיש כאן קטע חדש, (או שהוא לא כזה חדש כי אני כבר לא חי בניו יורק תקופה ארוכה), שבזמן שאנשים מחכים לרכבת עומדים כמה חבר'ה עם גיטרה ומופיעים. אני פשוט זכרתי שאנשים היו מנגנים במעבר בין התחנות, ככה על הדרך, בעוד עכשיו מדובר ממש בהופעות, כולל מחיאות כפיים והכל... החלטתי שגם אני אעשה זאת לפני שאעזוב את ניו יורק ואמשיך לדרכי, והתרגשתי מהמחשבה שהיום או מחר אקח את הגיטרה וגם אעשה את זה.
לאחר כמה שעות חזרתי לדירה של דיוויד, התארגנתי והלכתי להתאמן במכון כושר באזור. זה תמיד עוזר לי לארגן את המחשבות, הזמן שלי עם עצמי. יצאנו לאכול משהו קטן לפני ההופעה הספונטנית. במקום ההופעה ,חדר קטן וחמוד עם מרפסת, ניגן איזה בחור וצעק את נשמתו על רקע מוזיקת קאנטרי. הבנתי באותו הרגע שאני חייב לשנות קצת את האופי של השירים וכנראה גם את הסולמות שלהם, כי בהופעה הספונטנית אין ממש הגברה - זה רק אתה, עצמך ומה שיוצא ממך.
הגיע תורי. עליתי ופתחתי בכמה שירים של יוסלס איי די, שבהחלט התאימו לאווירה הצעקנית של הבחור ממקודם. תקשרתי קצת עם הקהל ובמיוחד עם בחור נחמד שהעיר לי הערות בונות כל כמה זמן. זה שם אותי בפרופורציות. אחרי עלתה חבורת שחורים מקומיים, שפשוט נתנה בראש עם בלוז לפנים. היה אפשר לשמוע שזה בדם שלהם וזה פשוט היה נחמד מאוד לראות. לקראת הסוף דיוויד עלה לבמה ונתן חצי שעה עם השירים שלו. היה ממש נחמד, אבל השעה היתה מאוחרת והתחלתי להירדם בעמידה. דיוויד סיים, אמרנו יפה שלום וחזרנו הביתה.
7/3 יום שני בארה"ב
קמתי בבוקר בהרגשה טובה וישר התחלתי לערוך כמה קטעי וידאו לבלוג שהעליתי בפייסבוק ולענות על מיילים כרגיל. לאחר כמה שעות יצאתי להתאוורר קצת ולחקור את החנויות הקרובות, כי החלטתי להישאר בברוקלין.
היום האחד הזה במנהטן הספיק לי להבין שאין לי כוח לזה. חזרתי הביתה מהסיבוב בין החנויות וישר נפלתי לשינה בת חצי שעה. ופתאום אני מוצא את עצמי מבלה את כל היום בנסיונות כושלים לאתר את האייג'נט שקבע לי את ההופעות. שוב אני מוצא עצמי בחדר הכושר. דיוויד כבר היה בבית עם איזו ידידה שלו שהגיעה לארוחת ערב ולזמן מול הטלוויזיה. הצטרפתי אליהם בקטנה והתחלתי להתארגן לקראת ההופעה בערב באותו מקום שהופעתי בו בלילה שעבר.
הפעם יצאתי לבדי ,רק אני והגיטרה. אחרי שעה וארבע רכבות הגעתי ליעדי. מזג אוויר נוראי שאין לתאר,שלג וקור כלבים, אבל אני באתי לכאן חדור מטרה - להופיע, כמה שיותר ואיפה שרק אפשר. ההופעה הלילה הייתה טובה יותר מהקודמת - הפקתי לקחים ,עשיתי את שיעורי הבית שלי והכול פשוט זרם. הרווחתי קצת כסף מכוס שעברה בקהל ויצאתי חזרה לדירה של דיוויד. הגעתי הביתה בשעה שתיים וחצי, עייף אך מרוצה. עכשיו לישון.
8/3 יום שלישי בארה"ב
היום התחיל עם הרגשה מגניבה בגלל השלג שירד בחוץ. די התרגשתי והתחלתי את היום בעריכת וידאו לבלוג שאני מעלה וקצת עבודה לקראת היציאה לניו ברונסוויק. דיוויד בילה חצי יום במוסך כדי להעביר את הרכב שלו טיפול, על מנת שלא יהיו תקלות בדרכים. אני יצאתי לאימון כושר בערב, לאחר שאת רוב היום העברתי בעבודה מול המחשב. חזרתי מהאימון והתארגנו ליציאה לניו ג'רזי. מתברר שהיתה תקלה בהעברת מידע לגבי ההופעה שלי שם והיא לא היתה אמורה להתקיים בכלל, אבל בכל זאת יצאנו לדרך ואמרנו "מה שיהיה יהיה". כמעט עשינו תאונה בדרך.
כשהגענו למקום ניגשתי ישר לבעלים ומסתבר שהבחור שקובע את ההופעות מת על יוסלס איי.די ואחת הלהקות שהיו אמורות לנגן ביטלה. קיבלתי 20 דקות זמן הופעה בין שני ההרכבים הראשיים שהיו לפני. נתתי את כל מה שיכולתי וקיבלתי הרבה מחמאות מהקהל, שהיה נראה מאוד מחובר. אחרי שסיימתי הרגשתי שסיבוב הופעות הוא ביה"ס הכי גדול שזמר ומלחין יכול לבקש לעצמו. כבר בהופעה הראשונה והשנייה שלך אתה קולט שכדי שיקשיבו לך אתה פשוט חייב לשדר לקהל ולתקשר איתו. זה משהו שלבד בארץ לא כל כך שמתי דגש עליו בהופעות שלי. פה אני קולט שזה פשוט חובה.
13.3 אוסטין טקסס - פסטיבל SXSW
הגענו למתחם הפסטיבל בבוקר וישר הלכנו להירשם ולקבל את צמיד הכניסה למתחם. הפסטיבל המדובר הוא שואוקייס שנמשך במשך שבועיים ומשלב סרטים, פיתוחים טכנולוגיים, מוזיקה והופעות במשך היום. הייתי כאן לפני שלוש שנים ודי שנאתי את זה.
כדי להיכנס להופעות צריך לרכוש צמיד או תג שעולה כמה מאות דולרים, וגם זה לא מבטיח לך שתצליח להיכנס להופעות הגדולות. היינו בכנס תדרוך במשך כמה שעות ואחריו יצאנו לרחובות כדי לנסות להבין מה הולך להיות פה. יותר מידי אנשים, יותר מידי להקות ואתה לא יודע מה לעשות עם עצמך. המקום הזה פשוט שואב אותי אנרגטית, גומר אותי לחלוטין, עושה אותי עייף. העייפות המצטברת והעובדה שלא התקלחתי כמה ימים בהחלט לא מקלות על הסיפור. פה ושם תקשרנו עם כמה מקומיות נחמדות, אבל שום דבר לא באמת יצא מזה .אני מרגיש כמו זומבי, במיוחד עם התיק הכבד שאיתו אני מסתובב כל יום במשך שעות.
בהמשך לא הצלחנו להכנס גם להופעות של פראמור וטניישס די. הבנתי שעוד לא פיענחתי כיצד נכנסים להופעות. בסוף, בחצות נכנסנו להופעה של להקה בריטית בשם "עש", שעושה פאואר פופ. ההופעה היתה טובה ושמתי לב שהסולן הרבה יותר נמוך משחשבתי. ניכר היה שחברי הלהקה לא ניגנו יחד זמן מה, אבל בכל זאת היתה הופעה טובה. שמחתי שיצא לי סופסוף להיות בהופעה טובה.
.
כבר הייתי מרוסק מכל היום הזה ומהאנרגיות שלו, הסתמסתי קצת עם שרי גבעתי שגם היתה באזור. היא הופתעה לשמוע שאני מעביר את הלילה באוטו ולא במלון. המשכנו אני ודיוויד לעוד הופעה
של להקה של יפנים מניו יורק ,ושם כבר התחלתי להירדם על איזו ספה. זה סימן את סופו של היום הארוך.נקווה שמחר יהיה יום פרודוקטיבי יותר. אולי ננגן ברחוב בין ההופעות.
14/3 הרצאה של דייב גרוהל
קמתי מוקדם יחסית כדי להספיק להרצאה של דייב גרוהל, איש נירוונה והפו פייטרס. המקום התחיל להתמלא די מהר וזיהיתי בין האנשים את הנגנים שלו ואת אישתו. הוא דיבר 50 דקות מבלי לעצור יותר מידי, הכל היה כתוב לו מראש. גרוהל הסביר איך היה מקליט שירים פעם בשתי טייפים, כדי ליצור אפקט של ערוצים והיה מחליף בין הקסטות, שזהו טריק ידוע שגם אני אימצתי לפני שהיה לי מחשב עם תוכנת מוזיקה. הוא דיבר על שורשיו המוזיקליים, שהם בעיקר פאנק רוק, וסיפר על הלהקות שגילה כשהיה ילד אבוד בן 13. הוא היה שנון, ציני, מצחיק ומעניין ואין ספק שהצליח להעביר את השעה בהצלחה, לפני שנעלם לחלוטין. הוא הגיע לפסטיבל כדי לקדם את הסרט האחרון שלו "סאונד סיטי", שעוסק באולפן ההקלטות המיתולוגי ששימש את נירוונה ועוד הרבה אומנים אחרים.
גרוהל אמור לעלות לבמה בשעה תשע בערב עם הפו פייטרס ועוד אורחים ולנגן שירים מהסרט המדובר. אין כרטיסים להופעה, רק למי ששילם הון תועפות על תליון שמקנה לו כניסה לתור ואולי יצליח להיכנס. בעיניי זה ממש לא פאנק רוק. עשיתי כל מה שביכולתי כדי להיכנס להופעה הזאת, אפילו שיחקתי את עצמי טיפש ששואל שאלות קיטבג - אולי בגלל שהגעתי מישראל והעובדה שיש לי צמיד של אמן אמצא לי דרך להיכנס .שלחתי בפייסבוק הודעה לנגנית הכינור של הפו פייטרס, אבל היא לא הגיבה. הניסיונות לא צלחו.
החלטתי שלמרות הכל אמשיך ליהנות מהיום עד שעת ההופעה. בשעות הבאות ערכתי כמה קטעי וידאו
וכתבתי ולאחר מכן אני ודיוויד החלטנו שנלך לנגן. אבל פה זה לא ניו יורק - בפסטיבל אנשים מנגנים בכל פינה, מנסים להרוויח פרוטה, ובנוסף יש רעש נוראי מכל עבר ואין סיכוי שמישהו ישמע אותי אלא אם כן יתקרב. האנשים שהתקרבו אהבו מאוד את מה ששמעו. אני מאוד אוהב לעשות את זה ומרגיש שזה ממש מוסיף לאופי שלי ולמוזיקה עוד זוויות שלא היתה, או שהתחבאה מתחת לשכבות של חוסר ביטחון עצמי. בכל יום שעובר אני מרגיש שריסקתי שכבה נוספת.
וככה נשמעה ההרצאה של דייב גרוהל
הגעתי להופעה של סאונד סיטי בשמונה ועשרים. התור כבר היה היסטרי ולא היה לי שום מצב להיכנס אז חיכיתי וחיכיתי. ראיתי אנשים הולכים לכיוון של איזה גג של חניון, אומרים שמשם יש סאונד טוב להופעה.הלכתי בעקבותיהם ולא ראיתי כלום אבל היה אפשר לשמוע את ההופעה. שיר של קווינז אוף דה סטון אייג', שיר עם סטיבי ניקס, שמועות שפול מקרטני אמור להגיע לשיר, אבל אני מתקשה להאמין שיגיע. אני פשוט עומד על הגג הזה ומבין שהרדיפה אחר ההופעה היא למעשה מה שגרם לי לרצות את זה. אני לא באמת מעוניין לראות את החבר'ה האלה מנגנים משהו שהוא לא פו פייטרס. זה היה סוג של ערב קריוקי ,קאברים ואירוחים של כל מיני אומני עבר.
לאחר חצי שעה אספתי את עצמי והלכתי משם. כמה מטרים משם שמעתי משהו מעניין, אז התקרבתי וזה היה מן סוג של רגאיי רוק אינדי. עמדה שם זמרת עם ים של כריזמה ונונשלאנטיות, פשוט מעולה. בסה"כ הצלחתי לתפוס את חמש הדקות האחרונות של ההופעה, אבל הייתי מבסוט שהחלטתי לעזוב את ההופעה של סאונד סיטי. ללהקה שגיליתי קוראים Wild Belle, הם חתומים ב"קולומביה רקורדס" ויוצא להם אלבום בכורה בעוד שבועיים. אני מהמר שתוך שנה הם יהיו ענקיים.
התחלתי להבין איך העניינים עובדים בפסטיבל: אתה יכול ללכת לאורך עשרה רחובות כדי להגיע להופעה שלא בטוח שתיכנס אליה. לאחר ניסיון כושל נוסף המשכתי להופעה שתסגור לי את הלילה - הופעתו של סיטי אנד קאלר, אומן סולו ידוע מהלהקה אלכסיס און פייר, מוזיקאי שצובר תאוצה לאט לאט. הם נשמעים מגובשים ומוזיקליים, יש לו קול של מלאך אבל אחרי כמה שירים אני מבין שהכל נשמע לי אותו הדבר - אותה דינמיקה ואותו שימוש בקול. אחרי שלושה - ארבעה שירים הרגשתי שאני משתעמם.
השעה אחת בלילה, אני עושה את דרכי לאוטו. לקחתי איתי את המחשב כדי לחפש מקום להטעין אותו, כדי שאוכל לערוך קצת חומרים לפני השינה. מצאתי את עצמי יושב ברחוב ליד מרכז הכנסים כשהאצבעות שלי קופאות. הגוף כואב מהשינה העקומה ואני בעריכות. בסוף נפלה עליי העייפות, נכנסתי לאוטו והלכתי לישון.
יום ההופעה שלי בפסטיבל
זהו היום השלישי שלי בפסטיבל באוסטין, היום אני עולה להופיע. אני חייב להיות מוכן ולתת בראש. פתחתי את היום באימון כושר באורך 50 דקות בפארק הקרוב, במקום בו האוטו שלנו חונה.האימון כבר גרם ליום להיראות יותר טוב מהצפוי. ארוחת צהריים באה במקום, גם כדי להשתיק את הרעב וגם כדי להירגע מכל הפסטיבל.היה נחמד לראות את הח'ברה מלאס דן גייק וטינאייג' בוטל רוקט, וכמובן את החברים הטובים של יוסלס - דה פלאטליינרס. נשארו לי שעתיים עד ההופעה, אז תפסתי את הגיטרה והלכתי לפארק לנגן קצת. בפארק פגשתי בחור שנראה כמו מישהו שנודד בין מדינות. הוא ביקש להתיישב לידי ולהאזין לי ונשאר 15 דקות עד שעזב. בזמן הזה הנייד שלי כבה והמשכתי לעבוד על השירים שאנגן הלילה בהופעה.
לקראת ההופעה חזרתי לאוטו להחליף בגדים והתקדמתי לעבר המועדון. היו לי חמש עשרה דקות להתארגן, לפני היו בערך חמישה עשר איש. שיר אחד לתוך הסט שלי והמקום החל להתמלא. זה גרם לי להרגיש טוב ולתת עוד יותר מעצמי על הבמה. אין ספק שההופעות שעשיתי בשבוע וחצי האחרונים תרמו לי מאוד להופעה הנוכחית.הרגשתי שאני שולט בכל מה שקורה, יותר מבכל הופעה אחרת אי פעם. השתמשתי בכל הגוונים של הקול שלי, ניגנתי כל כך חזק על הגיטרה עד שהצליל נאטם ויצאו רק רעשים שליוו אותי.
הקהל נהנה ומחא כפיים ,הרגשתי שניצחתי. אחרי כל הלבטים הצלחתי להביא את עצמי לכאן וההופעה היתה מעולה. אחרי שסיימתי, מיהרתי להופעה של גרין דיי. בחבר'ה מגרין דיי התאהבתי לפני 20 שנה וקשה להתחמק מהעובדה שהם מאוד השפיעו עליי ועל מה שאני עושה. הגעתי לקופה ואפילו הכניסו אותי להופעה. אני לא מאמין! אני בפנים! קיבלתי כרטיס לעלות לבלקון העליון ותוך כדי עלייה במדרגות שמעתי אותם מנגנים שיר לא מוכר. מהרגע שנכנסתי לאמפי הרגשתי שחזרתי להיות ילד בן 14 שרואה ושומע לראשונה את הלהקה שהוא הכי אוהב. איזה קרקס, כמה אהבה מצד הקהל! עמדתי שם עם כולם, שרתי את השירים ונהנתי, אפילו השירים החדשים שלהם היו טובים.
הערב המשיך עם ההופעות של טנאייג' באטל רוקט המעולים שהיו ממש אנרגטים ובועטים, וכמובן להקת לאס דן גייק, שסגרו את הערב. בשעה שתיים בלילה עשיתי את דרכי לכיוון האוטו, או כמו שאני קורא לו כבר - הבית.
יותם בן חורין יופיע ב-13 באפריל באוזןבר בתל אביב. אורחת: תמר אייזנמן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם