הדוד הטוב קלפטון
באלבומו החדש "Old Sock" חוזר אריק קלפטון אל מחוזות הבלוז, אך עושה זאת בנחמדות פנסיונרית לא ראויה ליוצר במעמדו. עם תום ההאזנה, השאלה העיקרית שנותרת בראשו של המאזין היא -למה הוא היה צריך את זה?
באלבום החדש שלו – "Old Sock" ("גרב ישנה), ה-20 במספר, אותם הכינורות המתוקים ואותן זמרות הרקע של קייפ קוד מרגיעות את המאזין עד שעמום מוחלט וחושפות את הצד הפחות מעניין של קלפטון - זה החביב מדי, שמזמין את המאזין לפנסיה על החוף, הדוד הנינוח שפונה לרגאיי שטוף שמש כל כך אופטימי עד שלרגע שוכחים את שורשיו. לא שאין באלבום גם מנות קצובות של בלוז, אך צליל הבלוז של מלך הגיטרה הבריטי משוייף מדי ולמעשה ומתבצר בעמדה המסחרית ממנה לא זז מאז שיתוף הפעולה עם בי.בי קינג. הנגינה כמובן טובה, זה הרי בכל זאת אריק קלפטון, אך למרות הכל מדובר בבלוז שבע וללא כאב. האלבום מגיע לשיא יצירתי שלילי בנפילה לקלישאה הגרועה מכולן: מקהלת ילדים שמצטרפת אל קלפטון בשיר "Every Little Thing", שכבר זכה במגזין הרולינג סטון לתואר המפוקפק – פסקול הפרסומת הבאה לאייפד של אפל.
קלפטון משחרר 12 שירים, שניים מהם חדשים ואילו השאר הם גירסאות שלו לסטנדרטים של ג'אז ובלוז. הסטנדארט הוא שיר שעובר בין מוזיקאים לאורך הדורות וזוכה בכל פעם לגירסה משלו, מעין פולקלור עממי של מוזיקה פופולארית. זאת אומרת שהסטנדרט הוא במידה מסוימת גם ברומטר לבחינת רוח התקופה. למשל, כשמאזינים ל-"All of Me" של גרשווין דרך השנים, מגלים ביצועים מדהימים ושיאים חדשים, מה שמעלה את שאלה מדוע בכלל היה צריך קלפטון לבצע את השיר הזה, שכבר עבר פירוק והרכבה מחדש מידיהם של בילי הולידיי עד דיינה וושינגטון. קלפטון עושה זאת בצורה כל כך סימטרית ובנאלית, עד כי בכלל לא ברור היכן מתחבאים שלושים המוזיקאים השונים שהוזמנו להקלטת האלבום.
ייתכן שאת התשובה נושא דווקא פול מקרתני, שהוזמן לבצע עם קלפטון את השיר המסויים הזה. מקרטני אמנם כמעט ולא מורגש לאורך השיר, אבל כפי שזה נראה הוא הדביק את קלפטון באותה תסמונת 'נחמדות גיל הזהב' שמלווה את האלבום לאורכו.
למרות כל זה, נקודות האור באלבום באות לידי ביטוי בשירים כמו "Born to Lose", "Goodnight Iren" , ו-"Our Love is Here to Stay" המופלא, בהם זונח קלפטון את קלישאות הרגאיי ופונה לגיטרות סלייד, בקאנטרי-בלוז אקוסטי שמצלצל נהדר. הקטעים הללו מופקים כל כך טוב עד שאפשר להתבלבל ולחשוב שהוקלטו באותה הופעת אנפלאגד מיתולוגית של קלפטון ב-MTV בתחילת שנות התשעים. למרות זאת, הם עדיין לא מצליחים להאפיל על הנקודות הבעייתיתות של האלבום, ויש לא מעט מהן כאן.
רגע נוסף שמדגים את הבעייתיות באסופת השירים החדשה של קלפטון מגיע בצורת המחווה לגארי מור בשיר "Still Got The Blues" - בלוז קורע לב שזועק לנגינת גיטרה מייבבת וקול מתייסר. לעומת זאת, קלפטון מעדיף להשאיר את השיר על אש נמוכה מדי, כמו היה שיר רקע ערום לקריוקי. אפשר להניח שקלפטון השאיר את הרצועה הספציפית הזו מאווררת על מנת לחלוק כבוד לגארי מור המנוח ולהותיר את הזיכרון שלו כנגן נוסף ודמיוני בהקלטה מבלי שקלפטון יקח לעצמו את הזרקור, אך נדמה כי במקרה זה התשובה היא אחרת.
קלפטון, פשוט מאוד, כבר לא רוצה יותר לשיר מכאב. כמו בכל האלבום הזה, הוא מעדיף לנפוש על חוף הים עם קצת רגאיי, לספר על השירים עליהם גדל כילד, להזמין את המאזין להתפרק מכל קמצוץ ציניות ופשוט לנוח. והרי מותר לו - אחרי שהקיז מספיק דם ברוק, פסיכדליה ובלוז כבד, בגיל 67 הרפרטואר של קלפטון כבר עגול ומלא.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם