כיצד השתלטו היהודים על תעשיית הקולנוע הצרפתי?
כשמנחה האוסקר סת' מקפרלן צחק על כך שהיהודים שולטים בהוליווד, הוא לא ידע שבצרפת שומרים את הבדיחות ל"סזאר". תסתכלו על רשימת הקרדיטים ב"מחוברים לחיים" ו"הארטיסט" ותבינו למה
מלבד הבמאים של "הארטיסט" ו"מחוברים לחיים", בקולנוע הצרפתי יש נוכחות מרשימה של בני עם הספר - ולא רק בקטגוריית ההפקה המסורתית. חלק מהשחקנים והבמאים הללו מבקרים בימים אלה בפסטיבל הקולנוע הצרפתי, הנערך בסינמטקים ברחבי הארץ.
נחזור רגע ל"הארטיסט". מפיק הסרט הוא תומא לנגמן, בנו של אחד מגדולי המפיקים בקולנוע הצרפתי, קלוד ברי המנוח, או בשמו המקורי ברל לנגמן. יהודי כמובן. במאי הסרט, מישל הזנוויציוס, הוא בן למשפחה שהיגרה מליטא לפריז לפני מלחה"ע השנייה. הזנוויציוס העיד על עצמו כי תמיד התעניין ביהדות ובישראל, וגם בהומור יהודי.
הקשר היהודי של הזנוויציוס חיבר אותו ליהודי טוב אחר, הארווי ויינסטין, המפיק הכל יכול מהוליווד, שהוביל את "הארטיסט" ביד בטוחה עד לאוסקרים. ויינסטין ניסה לשחזר את ההצלחה גם עם הבייבי הצרפתי השני שלו, "מחוברים לחיים", והצליח חלקית: פרסי אוסקר - לא, הצלחה קופתית - ועוד איך. את הסרט הזה ביימו זוג במאי הקומדיות היהודים אריק טולדנו (40) ואוליבייה נקאש (38), שעד אז התמקדו בקומדיות על סביבתם היהודית בפריז, ללא הצלחה מסעירה.
גם בישראל צפו ב”מחוברים לחיים” מספר עצום של צופים – כחצי מיליון, וההצלחה כאן ריגשה את זוג הבמאים. לדברי טולדנו, דווקא כשהוא ונקאש הפסיקו לעשות סרטים על סביבתם הקרובה, הם הצליחו להעביר את המסרים שלהם והערכים היהודיים שעליהם התחנכו. טולדנו מאמין שהסרט מצליח ליצור קרבה בין אוכלוסיות שונות ולהוכיח שניתן לחיות יחד. “תמיד קל יותר להגיד שאי אפשר לתקשר, אבל אלו סתם קלישאות”, הוא אומר. “אנחנו אמנם לא חיים בסרט של וולט דיסני, כולם יודעים שיש ויכוח ויש מחלוקת לגבי המדיניות של ישראל, אבל לא צריך תמיד לראות רק צד אחד. צריך לפעמים להיות גם בצד השני”.
בעקבות הזנוויציוס, נקאש וטולדנו, נדמה שבקולנוע הצרפתי צצים עוד ועוד קולנוענים יהודים, חלק צעירים, חלק מבוגרים, שגילו עצמם מחדש. דניאל תומפסון היא תסריטאית בולטת ששמה כרוך בהיסטוריה של ההצלחות הגדולות בקולנוע הצרפתי. היא בת 71 (נולדה במונקו, שם הסתתרה משפחתה בתקופת השואה), עדיין אישה נאה, נעימה ואלגנטית. אביה הוא במאי הקומדיות הנודע ז’ראר אורי, והיא היתה אחראית, לצדו, לקומדיות מיתולוגיות כמו "ההרפתקה הגדולה" משנת 1966 - אחד משלושת הסרטים המצליחים בתולדות הקולנוע הצרפתי, וכן ל"רבי יעקב" משנת 1973 – שבו נאלץ איש עסקים אנטישמי, בגילומו של לואי דה פינס, להתחפש ליהודי חרדי ולצאת בריקודים חסידיים ברובע הפלעצל בפריז.
תומפסון נזכרת בחששות הכבדים שליוו את צאת הסרט, שבועיים אחרי פרוץ מלחמת יום הכיפורים, כאשר לבם של הבמאי ובתו היה עם תושבי ישראל. ואכן, יציאתו נקשרה בתסריט מטורף, שהסתיים באורח טרגי - אשתו של איש יחסי הציבור של הסרט, ז'ורז' קראוון, לקתה בנפשה, חטפה באיומי אקדח מטוס צרפתי בקו פנימי, דרשה את הורדת הסרט שאותו ראתה כ"אנטי פלסטיני" והכריחה את הטייס לטוס לקהיר, שם נורתה ונהרגה על ידי השוטרים המצרים שהשתלטו על המטוס.
כאשר החלה לביים בעצמה את סרטיה בנתה תומפסון את רובם ככולם סביב מוסד המשפחה. היא לא נרתעה מעולם מהפגנת יהדותה, אבל הצלחותיה הראשונות כבמאית עסקו במשפחות נוצריות למהדרין. דווקא סרטה החדש, "אנשים שמתנשקים", שעתיד לצאת לאקרנים בקרוב, עוסק סוף סוף בלעדית במשפחה יהודית. מקור ההשראה לסרט הוא התחרדותו של אחד מאחיה. "זוהי בעיה שמשפחות רבות מתמודדות איתה כיום", היא אומרת. "במהלך העבודה גיליתי פתאום מתחים שלא הייתי מודעת להם, למשל בין אשכנזים וספרדים".
אריק אלמוזנינו, מכוכבי "אנשים שמתנשקים", הוא אחד הנציגים המובהקים של "הגל היהודי" בקרב בכירי שחקני צרפת כיום. למרות שבמעמדו הוא יכול כיום לבחור כמעט כל תפקיד שירצה בו בקולנוע הצרפתי, אלמוזנינו מצהיר כי לא מפחיד אותו לקבל דימוי של "שחקן של תפקידי יהודים". להפך, הוא דווקא נהנה מזה.
עוד סרט שהפך השנה ללהיט מטורף בצרפת הוא "החיים ברוורס", בבימויה ובכיכובה של נעמי לבובסקי – יהודייה (כמובן) כמעט בת 50, שלמרות גילה מאיימת להפוך לדבר הבא בתעשייה. "החיים ברוורס" היה מועמד ל־13 פרסי סזאר, אבל בסיומו של הערב לא זכה באף אחד מהם. עם זאת הקהל, הביקורת והחברים למקצוע המשיכו להכריז על אהבתם לקומדיית החזרה לנעורים המקורית הזאת, שבה, אגב, מככבת שורת שחקניות יהודיות.
רוצים עוד? יש, והרבה. למשל סדרת הסרטים הקומית "באמת, אני לא משקר", שמבוססת על חבורת שחקנים יהודים וזכתה להצלחה היסטרית בצרפת. בקאסט של החלק הרביעי והאחרון תמצאו את ז'ילבר מלכי, ונסן אלבז, ברונו סולו, אמירה קזאר ואור אתיקה, ששיחקו לצד הוותיקים רישאר אנקונינה ורישאר בורינז'ה. ואם כבר מדברים על קומדיות, אי אפשר שלא להזכיר את גד אלמלח, הקומיקאי הפופולרי ביותר בצרפת כיום. בסרטיו התייחס גם לנקודה היהודית, למשל ב"קוקו" - סאטירה על מנהגי הראוותנות בקהילה היהודית (מי אמר בר מצווה באצטדיון?). הוא כמובן משתתף גם בסרטים קומיים ודרמטיים "לא יהודיים".
ואי אפשר בלי איזו רשימת מכולת, שתשלים (חלקית) את התמונה היהודית בתעשייה הנוכחית: הבמאים פסקל בוניצר ("לחפש את הורטנס"), עידית סבולה ("רחוב מנדר"), לורין לוי ("הבן האחר") וסדריק קהאן ("חיים טובים יותר"), או השחקנים ז'יל ללוש, סנדרין קיברלן, אנוק איימה, פטריק ברואל, איוון אטאל, שרלוט גינסבורג, פייר ארדיטי, אלזה זילברשטיין, אלן שבה ואריה אלמלח. שכחנו מישהו? בטח.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם