מה משותף למלי לוי ובטי דרייפר?
מבר רפאלי ועד מרב מיכאלי, מבטי דרייפר ועד בטי פרידן. כמה סיבות שבגללן רב המכר הפמיניסטי "הילת הנשיות" רלוונטי גם היום, 50 שנה בדיוק לאחר פרסומו
מה לעדנה המחודשת שחוותה בשנים האחרונות עקרת הבית תפוחת החצאית והשיער? הרי הדימוי הזה הוא מיתוס. רידוד דמות עקרת הבית ההיא, על צלליתה, הבעת פניה ותחומי העניין שלה לאייקון שטוח, שאפשר קצת ללעוג לו וקצת לערוג אליו, אמור להעניק לנו הרגשה שהיום אנחנו סופר מודרניות ומשוחררות. אך האם העובדה שחליפות מכנסיים הן אופנתיות עכשיו, כמו גם שיער מרושל, באמת משנה את הדברים? כשמופיע שוב ושוב סביבנו דימוי שהפך למיתוס, מוטב לבדוק אותו בחשדנות, ולהבין מה הוא מנסה לומר לנו על עצמנו. כך גם לגבי אופנת שנות ה-60 שעושה השנה קאמבק גדול מאי פעם, במקביל לחגיגות הספר שסייע לאותו שחרור נשי.
"הילת הנשיות", ספרה של בטי פרידן, עקרת בית, עיתונאית ואקטיביסטית, שיצא ב-1963, בדיוק לפני 50 שנה, נתפס כאחד הגורמים להתעוררות הגל השני של הפמיניזם. פרידן ערכה סקרים בקרב 200 אמריקאיות משכילות מהמעמד הבינוני, וגילתה שרובן ככולן סבלו ממה שכינתה "הבעיה שאין לה שם", חוסר יכולת למצוא אושר וסיפוק.
בתום מלחמת העולם השנייה, כשהגברים חזרו הביתה, ושבו ותפסו את מקומם כמפרנסים ומקבלי ההחלטות במשפחה, החלה מגמת שכנוע הנשים לחזור הביתה ולמטבח. אולי מסיבות כלכליות, אולי סתם כדי שלא לאיים על האגו של אף אחד. הממשלה, מוסדות החינוך, העיתונות והפרסום, ואפילו הפסיכולוגיה - כולם נרתמו בדרכם להטמעת המסר: בפרברים, בשלוות הבית הפרטי והמטבח המאובזר, בינות למסך הטלוויזיה החדש ושלושת הילדים מוברשי השיער - שם מצוי האושר הנשי, שם ולא באף מקום אחר. ספרה של פרידן, שיצא כעת שוב במהדורה חגיגית בארה"ב, הציע אפשרות אחרת, ונשים רבות בעולם חבות לה את הבנתן שהבעיה אינה בהן, אלא באופציות המוגבלות שניצבו בפניהן.
איך זה שפרידן - שאגב, ביקרה בישראל כמה פעמים כדי לסייע במאבקים פמיניסטיים - לא הפכה לשם דבר בארץ כמו סימון דה בובואר, למשל? אחת הסיבות לכך היא כנראה העובדה שבשנות ה-50 וה-60 הנשים בישראל היו בטוחות שאין להן צורך בכל הפמיניזם הזה, כי כבר קיים שוויון צברי מגדרי. עקרות בית, מה להן ולזה? הרי יש לנו חיילות, ואף גולדה מאיר ראש ממשלה. זו טעות, כמובן. משנת 1953 כל חקיקה לשוויון שאי פעם נפסקה בארץ נאלצה לעקוף את חוק הנישואים והגירושים, הנתונים עדיין בתחום השיפוט הבלעדי של הרבנות הראשית, שמחשיבה יותר גברים.
אחת הביקורות הבולטות כלפי פרידן הייתה שהיא בחרה להתייחס ל"בעיה שאין לה שם" רק בקרב נשים לבנות מהמעמד הבינוני. ומה עם כל שאר הנשים? מה עם אלו שהיו מתות להישאר בבית ולשאוב אבק מהשטיח, אך נאלצו לצאת לעבוד בשכר מינימום ולפרנס לבדן משפחה שלמה, בלי הרבה זמן לחשוב על מימוש עצמי? בעיה זו עומדת בעינה גם כיום, והיא אחד הקרעים הגדולים ביותר בין פמיניסטיות.
הכעס שניתז ממילותיה של פרידן נתפס כאחד הדברים שהפכו את ספרה למשהו שלא היה אפשר להתעלם ממנו. חמישה עשורים אחרי הצלחתו, ועדיין כעס הוא רגש שקשה במיוחד לקשר עם נשים. הרבה פעמים נדמה שמה שהפמיניסטיות מבקשות ואומרות הוא מופרז, קיצוני, ולא מייצג את מה שנשים רבות רוצות. קצת יותר בשקט, בבקשה, אנחנו רוצות לומר להן, קצת יותר בעדינות. למשל, מרב מיכאלי והקפדתה על דיבור בלשון נקבה. כשמיכאלי מדברת כך, צריך לזכור שהרוב הגדול, הגורף, עושה בדיוק את ההפך. משתמש בשפה שמבטלת נשים, רואה את הגבר כמובן מאליו, ואת האשה כזו שלידו ולצדו. כשמיכאלי מדברת בלשון נקבה אל קבוצה שנוכחים בה גם גברים, היא עושה פעולת איזון.
פרידן לימדה לא להיות אשה רק דרך כלכלת הבית, מה שמחזיר לדיון שוב את מיתוס עקרת הבית, למשל בפרסומת עם מלי לוי ל"מאמא עוף". תוך שימוש באותו דימוי אייקוני מנסים לומר לנו שקבלת אישור לקנות שניצלים קפואים ולא להכין אותם מא' עד ת', מסמלת איזו קדמה עבורנו. כבר בספר של פרידן - ורק להזכיר, זה שפורסם לפני 50 שנה (!)- יש התייחסות אל הפרסומות לתערובת העוגה המוכנה מראש. גם אז מכרו לנשים את הרעיון שזה ממש בסדר להרשות לעצמן לאפות כך. כל השנים שחלפו, ועדיין המסר זהה - קחי מאיתנו מספיק חופש כדי לקנות את המוצר המוכן מראש הזה, אבל לא מספיק כדי לצאת מהמטבח ולשלוח את הילדים לקנות סנדוויץ'. גם אז וגם עכשיו מדובר בשימוש ציני בדיכוי כדי למכור. ושימו לב שהפרסומת המקבילה עם רז מאירמן, כאבא עם שיניים מבריקות, משודרת הרבה פחות, והוא נדרש בה בסך הכל לסנדוויץ'. כבר 2013, והפס החם של המטבח הפרטי (על כל רגשות האשם שהוא מעורר) הוא עדיין נחלתה הבלעדית של האם.
ומה אם אנחנו אוהבות להיות במטבח, ואלופות בקרוקומבוש או דגים מרוקאיים? צריך להבין שהנקודה המרכזית בספרה של פרידן, שהלכה לעולמה לפני שש שנים, איננה שמשהו לא בסדר אצלנו ובבחירות שלנו, לא משנה מה הן. היא רצתה לגרום לנשים לא לכעוס על עצמן, אלא על השיטה. כיום, בימים של הגל השלישי, אפילו הרביעי של הפמיניזם, אנחנו יודעות שלא צריך לתקן נשים, אלא לתקן את המצב. לא לעקם אף כלפי מי שעשתה ניתוחים פלסטיים, אלא ללחום כדי לשנות את תפיסות היופי. לא להתנשא מעל מי שבחרה ללדת עשרה ילדים ולבלות איתם בבית, אלא לדאוג לכך שמי שבכל זאת תצא אל שוק העבודה, תקבל תנאים הולמים: חופשת לידה נאותה, ושכר זהה לזה של הגבר שעובד לצדה.
במובנים מסוימים, עדיף שכיום נשים רבות מייחלות למערכת לבוש של פרואנזה סקולר, לדוגמה, ולא למכונת כביסה חדשה. במובנים אחרים, זה אותו הדבר בדיוק. על תעשיית היופי כאתר הדיכוי הנשי כתבה נעמי וולף בספרה "מיתוס היופי,? שהתקבל בתדהמה ב-2004, כמו "הילת הנשיות? 40 שנה קודם לכן. כיום אחת הדרכים העיקריות להצר את צעדינו היא המשאבים והזמן שעלינו לכלות בניסיון להיראות כמו דימוי זה או אחר. דימוי שאינו פחות בדיוני מזה של עקרת הבית ההיא.
נכון שההתעסקות בקרם שנרקח ממולקולות קולגן ובצללית מטאלית לא בדיוק מעניקה לנשים כוח פוליטי והשפעה, נהפוך הוא. אבל זה לא אומר שאי אפשר למצוא דרכים להתעצם גם בזירה שמשתדלת להקטין ולצמצם. אפשר, למשל, להפוך את המראה שלנו לאמירה אישית וייחודית, שדווקא מסרבת לשתף פעולה עם סטריאוטיפים חבוטים. תראו את האמנית, הזמרת והיוצרת גריימס, את הבלוגרית ועורכת מגזין האונליין "רוקי? טאבי גבינזון ואת הכותבת, הבמאית והשחקנית לינה דנהאם.
נזילות ההגדרה של נשים צעירות אלה - חושניות לצד אינטלקט, כוח ליצור ולשנות לצד מתיקות אין קץ - מאתגרת את החשיבה שלנו ובו בזמן כובשת את הלב. המספרים מדברים בעד עצמם: מעל חמישה מיליון צפיות לגריימס ביוטיוב, כמות אזכורים עצומה באינטרנט של גבינזון והמגזין שלה, ועל הסדרה ?בנות,? שכנראה מעצבת דור נשים חדש ברגעים אלו ממש, אין צורך להרחיב את הדיבור, היא מוזכרת בכל מקום.
זו עדיין רק ההתחלה. עוד לא הגיעה השעה להצביע על מודלים נפלאים אלה ולהגיד: הנה, הכל כבר בסדר. אבל אפשר ורצוי להתבונן בהן ולשאוב השראה. מספיק לעשות אפילו דבר אחד באופן שלא מצפים ממך לעשות כאשה, ואת על הגל הנכון. למשל, התמכרות לספרי מדע בדיוני או התעקשות על מוקסינים. מעבר לכך, זה גם די כיף. \
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם