אל תשליכני: "מכתב מן העבר" מתמודד עם השואה השניה -

בסרט החדש בהפקתה, יעל אבקסיס עוסקת בשואה ובזיקנה. ויש לה סיבות

לאה רודיטי | 31/3/2013 10:20 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
אנשים יוצאים נרגשים, אפילו המומים, מאולם הסינמטק שבו מוקרן כעת הסרט החדש "מכתב מן העבר" (במאי: עפר זינגרמן). זה לא רק המשחק המשובח של שני השחקנים הראשיים, גדליה בסר ויוסי גרבר; זו גם לא רק מסגרת העלילה המינורית-כביכול: מכתב שמגיע אל מנחם (בסר) באיחור של עשרות שנים מאחיו, שאותו חשב למת, מטלטל את חייו ומציף סוד נורא על חייו בזמן השואה; זו בעיקר ההפתעה שבסופו, המלווה בתובנה איומה על טבע האדם, ושאלות קשות שהצופה נאלץ לשאול את עצמו. בסצנות עדינות משרטט הסרט את העליבות, העוני והבדידות של הזיקנה בתל-אביב. בין הסיוטים מהשואה להתמודדויות היומיומיות עם החיים האורבניים עובר קו ישר מדי, קצר מדי.

"היה חשוב לי במיוחד שיובן שהשואה היא משהו שקורה כאן ועכשיו. זה לא משהו שאפשר לסגור עליו את הספר", אומרת מפיקת הסרט (בשיתוף עם הלל רוזמן בחברת "קסיס סרטים"), יעל אבקסיס, המשתתפת בימים אלה גם בסרט של ערן ריקליס וסייד קשוע. השאלה לגבי החלטתה להפיק דווקא סרט בנושא זה מכעיסה אותה. "השאלה מה לי ולנושא הזה היא דוגמה לדיבור לא נכון על השואה, אבל מצד שני, אולי אי אפשר לדבר נכון על השואה. צריך לא להוריד את זה מסדר היום. המהותי, הפנימי. אי אפשר שזקנים ניצולי שואה יהיו חסרי כל".

למה את כל כך מתמקדת בנושא הזיקנה? את אשה יפה, צעירה, מצליחה.
"נו, ועל מה חושבת אשה יפה? אני מדברת על האכזריות של החיים. אני חושבת שיש הדרה של הזקנים מהחברה במלוא מובן המילה, ביומיום, בחיים, בטלוויזיה, בספרים, בפרסומות, בשוק העבודה. גם אם יש לו משפחה, זקן זה להיות ערירי. אנחנו כבר לא המשפחה המטריארכלית או הפטריארכלית הרגילה, שדברים מתנהלים סביב האב, הזקן. תסתכלי מסביב - איפה הם, הזקנים? הם מסתתרים כמו עכברים, כי זה היחס שלנו אליהם. פחד מזיקנה? אני מפחדת מלפחד מזיקנה. הפחד הוא לא להספיק. אני מפחדת להמשיך להיות פסימית. הפחד שלי בימים אלה הוא משואה שנייה, שמתרחשת בימים אלה נגד זרים, נגד מיעוטים, נגד נשים".

"למה אני רגישה לנושא הזיקנה? כי אני גדלתי כל החיים עם סבתא של אמא שלי בתוך החדר, שהגיעה ממרוקו ונפטרה כשהייתי בת עשרים. כי אני אשה, אני ידעתי כאב בחיי ואני יודעת להזדהות עם זה. ואני לא עושה מספיק".



אבקסיס מספרת כי תמיד נמשכה לנושא השואה. אחת ממורותיה בבית הספר היסודי הייתה ניצולת שואה ששרדה את אושוויץ. "ההיכרות שלי עם אנשים שעברו את השואה היא משהו שחלחל לי לתודעה החברתית. באוניברסיטה הלכתי ללמוד היסטוריה, ואחת הסיבות הייתה הרצון להתעמק, לדעת מה קרה שם. הרגשתי שאני לא יכולה לעשות את העבודה הראשונה שלי בלי לנסוע לגרמניה, ונסעתי לבוואריה, אבל ככל שהייתי שם, לא הבנתי.

"בילדותי הייתה לי חברה שהבית שלה היה תמיד חשוך וקר וספרטני. אבא שלה היה ניצול שואה, והוא לא דיבר, לא סיפר. ואז היא אמרה לי יום אחד,'את תצליחי לדובב אותו כי הוא אוהב אותך', זה כבר היה כשהייתי בת 30, ורציתי לקחת מצלמה ולעשות את זה, ולא הספקתי. אבל היה ברור לי שאלה החומרים שאני רוצה להתעסק איתם כמפיקה יוזמת. ולכן'מכתב מן העבר', כאחד הסרטים הראשונים שלנו, הוא הדבר הכי טבעי".



מה בניסיון הקודם שלך סייע לך בעבודת ההפקה?
"אין ספק שזה לא דומה לשום דבר שעשיתי עד היום, אבל זו דוגמה לחיים, זה לקחת את כל משאבי הטבע הנשיים - בטן, אינטואיציה. הפקה אמנותית זה לדעת לקרוא סיפור, לעזור לחדד, ליצור. עד היום - ואני 20 שנה במקצוע - שחקן הוא אף פעם לא רק שחקן ".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום סרטים וקולנוע -

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...
קבלו עיתון מעריב למשך שבועיים מתנה

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים