אני שבור צער: מנחם בן מבכה את אבדן בתו הצעירה
את הספר החדש שערך מקדיש מנחם בן לבתו כינרת, שאבדה מן העולם לפני ארבעה חודשים. אבל הוא מבקש שלא לדבר על המוות, אלא על השירה, כלומר על החיים

הדבר האחר, שאליו הוא מתכוון, סופר באותה הקדשה שלא פורסמה לבסוף. "הספר הזה", כתב מנחם בן בהקדשה, "מוקדש לזכרה האהוב בלי גבול של בתי כינרת בת ה-19, מקסימה ורבת חמלה, שממש סמוך לחתימת הספר הזה, ב-7 בנובמבר 2012, בעודה בת שירות לאומי, שעבדה באהבה אין קץ ובלי כל מחיצה נפשית עם עיוורים בירושלים - אבדה מן העולם".
והעין מדלגת על מה שהלב מבקש להתעכב עליו. "כמה וכמה שירים בספר הזה", ממשיך בן וכותב, "נכללו בו הרבה לפני מותה ומאירים אותו בלי דעת מכמה וכמה כיוונים, כמו מדגימים את שימושיותו הנוראה והמופלאה של המבחר הזה. אני מתכוון ל'שיר משמר' של אלתרמן: 'אמרי מדוע את מעוף ורעד רב / כמו ציפור בחדר בחפשה אשנב'; ל'ארבעה צעדים מן המוות' של רמי סערי: 'וכשצנחתי מהקומה השמינית של ביתך/ אל מרגלות זכוכיותייך / ראיתי את הקומות מסתחררות במהירות זאת מתחת לזאת / והבנתי שתור החבטה אכן קרב ובא'; ואני מתכוון גם לשירי האבל של שמעון אדף על אחותו אביבה: 'גביע חבצלת שובר מצע כורכר / כיצד אני, אם כן, איך אדבר / אותה'; ולשיר הנחמה הגדול של עמוס עוז על ילדה קטנה ששמה נגה, שמתה ובאה לספר לו אחרי מותה על נפלאות ארץ המוות: 'אני פה ואני / גם אצלם ואני עכשיו כעת גם בעוד מקומות למשל גם בעמק יובל יפעתיים בארמון של תועו מלך חמת ושם נוגה ארגוון וכרמיל ותכלת ושם עוד תראה מה יש. / מנין, ילדה, למדת לדעת את כל המילים הקסומות האלה? / אל תפחד היא אומרת עוד מעט תבוא גם אתה ותדע עוד אלף דברים / שבכלל לא חלמת אף פעם רק שכלום אסור לגלות לפני שתבואו לראות'".
נדמה שכל משפט מתוך שיר שמצטט בן בהקדשה מרמז על היום שבו בתו כינרת, בת הזקונים, קפצה מחלון דירת בנות השירות אל מותה. גם המשפט הבא, שבו חתם את ההקדשה וגם נשאר לבסוף בספר, מתוך שירה של רחל, בת דגניה, מקבל משמעות נוספת: "הוי כנרת שלי, הוי כנרת שלי / ההיית או חלמתי חלום?".
זמן לידה עכשיו, מתעקש מנחם בן, לא זמן אבל. זמן לידת "השירים הכי יפים בעברית" (ידיעות ספרים) - הספר שעליו עמל כשנתיים יחד עם המבקר והמתרגם דורון קורן, ובתוכו קובצו "מאה שנות שירה ישראלית". כמו שהסיט הצדה את ההקדשה הארוכה לבתו בשל "קדושת" הספר, כך הוא מסרב להאפיל על יפי השירים באבלו הפרטי.
182 משוררים, 361 שירים, 14 שירים מפורשים. זה השלל. בכפיפה אחת מופיעים משוררי עברית גלותיים, "מן הנגינה המלעלית-אשכנזית", דרך "הראשונים", כמו שבן קורא להם ומשאיל מהמקורות, ביאליק וטשרניחובסקי, ועד רחל, גורי ואלתרמן. לצדם יהודה עמיחי, אבידן ורביקוביץ' פוגשים את רוני סומק ואגי משעול. גם משוררי שנות האלפיים בספר, ובצמוד להם המשוררים "המזמרים"-נעמי שמר, ארצי וסחרוף, ששלושה תנאים נדרשו מהם על סף האנתולוגיה: שיהיו "משוררים שגם כותבים, מלחינים ושרים את השירים". אבל אז נתקל בבעיה. "ברגע האחרון חשבתי, מה, לא אכניס את אריק איינשטיין? " מספר בן, "והכנסתי שיר אחד. לא הספקתי יותר מזה". וכך דרים בכפיפה חדש וישן ומשלבים ידי סגנונות וכולם מדברים, גם אם במשקל שונה, עברית. מלבד זה, המשותף לכולם - יופיים והיד שאהבה וליקטה.
"אני מציע כאן משהו שהוא עצום בנפלאות שלו", מתלהב בן. "הספר, במהות שלו, מכוון להיות חלקים מהתנ"ך של ימינו. כל השירים כולם עם השראה. עכשיו, איך מזהים שירים עם השראה? זה כל העניין. הספר הזה מדגים את העברית בשיא ההרחבה שלה".
"שירה", כותב המשורר תנחום אבגר המצוטט בספר, "זה צבע הנפש, לאחר שהיא מתאדה". "שירה היא משהו עשוי מרוח", מסביר בן. "אלוהים עשוי מרוח. מה עשוי מרוח? החלומות שלנו, המחשבות שלנו, הדמיונות שלנו. מרוח שהיא בלתי חומרית, כמו בחלום שבו אתה יכול לראות את אלוהים, יכול לראות כל דבר. כשתנחום כותב "שירה זה צבע הנפש אחרי שהיא מתאדה', זה משהו לגמרי עשוי מרוח".
זה שאר הרוח של הרוח.
"בערך. משהו כזה".
אתה מוצא נחמה בשירה?
"תראה, ברור שיש כל מיני שירים מולחנים שמנחמים אותי. אתמול שמעתי שיר של שלמה ארצי. "סלחי לי, כן, עשיתי שטות', ששר אברהם טל. סתם, אהבתי. שלמה ארצי הוא פשוט משורר מופלא".
אמרת בעבר שהוא גדול מביאליק.
"אני לא רוצה להיכנס להשוואות האלה, אבל ברור ששיר כמו 'האמיתי', 'לאן שלא תיסע תיקח / שני בגדים ודוכיפת' - הוא שיר שאני מתרגש ממנו. כל ההשוואות האלה - אם אמרתי ככה אני חוזר בי. ביאליק נפלא בנפלאותו. אתה יודע כמה הוקסמתי כששי גבסו שר את 'אל הציפור'? זה מדהים, אין דבר מרגש מזה. אני, אתה יודע, תקפתי לא מעט את הזמר המזרחי, כי יש כאן שירה גדולה שהגיעה לשיא ופתאום חזרה אחורה במין משהו ממוסחר ופזמוני. כשיואב יצחק שר את 'הכניסיני', זה ביצוע מדהים בעיניי. יש ביצועים מדהימים של הזמרים המזרחיים, הם רק צריכים טקסט נפלא.
"אז בהחלט, שירה מנחמת אותי כמו שהיא מנחמת מיליוני אנשים. אם אתה שואל לגבי שירה כתובה, ובעצם שאלת את זה, אז מאוד נדיר שאני קורא שיר שפשוט מעורר בי קסם אמיתי. מאוד נדיר. זה כבר לא הדבר שקרה לי בנעוריי, זה לא חזר על עצמו. ועדיין, השירה היא הבסיס לכל, קנה המידה לכל. פילוסופיה, למשל, נורא משעממת אותי. אתה קורא את המשוררים ואתה רואה גילוי מדהים לגבי מראה אלוהים. וכך, כל השירים בספר הם השירים שהכי הקסימו אותי בחמישים שנות תולדותיי כקורא שירה. זה לא שהייתי צריך לחפש אותם".

מגיל 14 הם שם, השירים. בן 64 היום, משמע יובל. בעבר כבר סיפר על הפגישה ההיא, זו שפתחה לו רומן לעולם של שירה והוא עדיין מנחם בראון, יליד פולין שעלה עם הוריו בגיל שלושה חודשים לארץ. "פגשתי בכיתה את יורם ברונובסקי (לימים אחד מהמתרגמים וממבקרי הספרות החשובים בישראל, א"ש). ניגשתי אליו בהפסקה. הוא שאל אותי אם אני כותב שירה ואמרתי שכן, כי הייתי אז כתב במעריב לנוער. קראתי לו שיר שלי והוא אמר לי 'זה בוסרי'. נעלבתי , לא הייתי רגיל לדיבורים ביקורתיים עליי ככותב. מכיוון שהייתי נער עם נטיות שקרניות, ציטטתי לו איזה שיר נידח של אלתרמן ואמרתי לו שזה שיר שלי. אני קורא לו ושואל אותו 'מה דעתך?' והוא אומר לי 'זה מצוין, אבל זה אלתרמן'. זה ברונובסקי בן ה-14".
דרכו הכיר את אלתרמן, נתפס ברשת "עוד חוזר הניגון" (עד היום), גילה את גולדברג ושלונסקי. מאוחר יותר, אחרי שייכשל בלימודים תודות להתמכרות חריפה לשירה, ייקח את הטריפ ההוא ב-69', זה שהפך את אותו יום ל"יום ההולדת השני שלי" כהגדרתו, יחבור לאבידן, ויזלטיר ויונה וולך ויקבע את מקומו בסצנת הקולמוס של התקופה. בהתחלה ככותב, ומיד כמבקר שירה. לעתים פרובוקטיבי. גם את התואר "ילד הפלא", השמור בדרך כלל לז'אנר אחר, קיבל לא פעם.
בהמשך - והרי בלי זה אין מנחם ואין בן - יסתכסך עם חצי עולם וישלים, יסתכסך עם החצי השני ושוב ישלים, והכל בזכות המוסד הסגור שבו פעל, מוסד הביקורת. "אחד הדברים הראשונים שעשיתי בתור מבקר זה לקטול את קורצווייל", הוא נזכר. "כתבתי שהוא לא מבין בשירה, ואני עדיין חושב את זה. ואז קורצווייל הגיב. הוא פרסם ב'הארץ' רשימה וכתב 'ויאמר הצוציק יהי אור ויהי אור, וינועו אמות הספים מקול הקורא של הניו-קריטיסיזם הישראלי והבית יימלא עשן'. כך הוא כתב.בנימין תמוז הגיב על הרשימה שלי וכתב שהיא רשימה מבישה, ואני זוכר משם שורה אחת: 'פתפותי ביצים של ילד מבולבל'".
הילד אולי היה מבולבל, אבל עוד יותר מזה, חצוף. "הכרתי את יונתן רטוש", הוא מספר. "הייתי נער והייתי יושב איתו בין המשוררים שהייתי יושב איתם. פעם אחת, אני לא יודע כמה מטומטם ומטורף הייתי, ביקשתי מרטוש הלוואה כדי לקנות מכונת כתיבה ואמרתי שאני אחזיר לו 'מחר'. לא החזרתי מחר, החזרתי לו יום אחרי זה, מחרתיים. אני זוכר שהוא אמר לי שהוא פשוט 'לא ילווה לי יותר'. היה לו בן ששמו שהרן, פרופסור למתמטיקה. אני זוכר שישבתו איתו בקפה ביתן בתל אביב והוא אמר, 'תכיר, זה שהרן, הוא מטומטם למתמטיקה'".
לכתוב שירה אמנם הפסיק בצעירותו, אבל הקשר למילה ולחריזה רק התהדק. כעת הוא פורע קשר בן שנים. "את השירים שהכי אהבתי - הכנסתי. דורון, שותפי הנפלא לעריכה, עסק הרבה בשירה הצעירה והביא כמויות גדולות של משוררים צעירים, ואני בחרתי בין הדברים שהוא הביא ובין דברים שהכרתי. שם זו הייתה ממש בחירה. אבל הספר הזה לא מורכב מהבחירות שלי אלא מהאהבות שלי".
כלומר , אלה השירים הכי יפים בעברית שמנחם בן אהב.
"נכון, ברור שזה ככה. יש כוכבים שנשארו בחוץ. לפי הספירה שלי, התנ"ך של השירה הישראלית כולל בערך אלף שירים. לספר הזה נכנסו כמעט 380 שירים. הכמות של השירים הנפלאים היא לפחות כפולה".

בתחילת הספר, רק 14 שירים בודדים זוכים לקריאת כיוון מתומצתת. השאר מוגשים כביום היוולדם. נראה שבן כתב מספיק, פרסם מספיק. כעת תורכם לקרוא. "אני פשוט יכול להזיק לספר", הוא אומר. "העצמי כאן הוא חלק שולי לעניין. אחת התפילות שלי היא שאני מוכן להימחק לגמרי מבחינת התודעה ומבחינת הרווח שיש לי מכל מיני דברים שאני עושה. אני מעוניין רק בדבר אחד: בהשפעה. אם אני יכול להפיץ את השירה, ושאף אחד לא ידע שזה אני - בשמחה. היומרה של הספר הזה היא להישאר לנצח".
"אלה לא השירים שלי. אלה שיאי הספרות העברית. לכן אני אומר, תבינו מה הספר הזה מציע
לכם. הוא מציע את השיאים הרוחניים הכי גדולים שיש בעברית, ועברית היא השפה האלוהית שיש בעולם והמשוררים האלה הם המשוררים הגדולים בעולם. תשאל אותי איך אני יודע? אז אני אגיד לך שאני יודע רק עברית. מובן שאני מכיר הרבה תרגומים, אבל כמו שאמר לי רטוש, שהיה מתרגם מקצועי: עד שהוא לא מתרגם משפט לעברית הוא לא יודע מה דעתו עליו. אפילו 'איי לאב יו' - עד שהוא לא מתרגם את זה ל'אני אוהב אותך' הוא לא יודע מה זה. אני גם ככה. אני לא שומע שפה אחרת".
אולי התבלבלתם, אבל המנחם הוא אותו בן. הוא ולא אחר. בן שכמעט נזרק ממרפסת בידי משוררת כעוסה (וולך) וחטף ממשורר זועם (לאור). אותו בן שהפליג בשבחי הטריפים שאכל, שכתב בעיתון בפרוטרוט על משבר הסכיזופרניה של בנו (כעת, הוא טוען, מצבו טוב), מתעב הדארוויניזם והפסיכיאטריה, כוכב ה"אח הגדול VIP" ובשנים האחרונות אויב ההומוסקסואליות, שלא החמיץ הזדמנות להחמיץ הזדמנות עם הקהילה.
אותו מנחם בן, אבל הגישה אחרת. בן הוא אדם אחרי טרגדיה. כבר בהלוויה של בתו כינרת סיפר שהחליט לעדן, לרכך. "אני פורש מביקורתיות", אמר לכתב של גיא פינס, "הייתי מספיק זמן מבקר ומספיק קטלתי". השינוי מורגש.
שמתי לב שאתה יותר נזהר.
"כן, אתה יודע, אני קורא כל מיני קטלנים זריזים כאלה בעיתונים, לגמרי זחוחים בהעלבות שהם מעליבים, והם לא מבינים את היכולת של זה. אני ממש הרגשתי שלפחות העליצות הביקורתית שלי, העליצות הקטלנית שלי, הייתה שגיאה. זה משהו שאני לא יכול לעשות היום. מבחינתי קרה לי דבר טוב מאוד. יכולתי להתפנות לאבל על הבת שלי, כי לפני כן ההתפרנסות שלי הייתה מטורים קטלניים, אתה מבין? וזה כל כך היה לא לעניין בשבילי לעסוק במשהו אחר. אני לא יכול להגיד תודה לאל בהקשרים כאלה, של אסון חיי ואסון חיינו, אבל אני שמח שלא הייתי צריך להתפרנס מכתיבת טורי ביקורת אחרי מות הבת שלי".
אתה מתחרט על דברים שכתבת?
"אני לא מצטער. אני באמת רואה בעצמי מבקר. ראיתי בעצמי, מבחינת ההצדקה העצמית. אני מאוד אוהב את השורות האלה, המשיחיות, מספר ישעיהו, 'נבזה וחדל אישים, איש מכאובות וידוע חולי. . . ובחבורתו נרפא לנו' - לפי הפירוש הכוונה היא שכשהוא נפגע הוא לקח את עוונותינו אליו. אבל בעיניי הפירוש זה 'איתו היה לנו כיף'. עכשיו כבר לא כיף איתי, כי אני איש שבור צער באופן בסיסי. אז ראיתי את עצמי ככזה. קיבלתי באהבה את כל הכלימות והרוק וההדחות והחרמות שהיו עליי, והיו לא מעט, אבל פשוט פגעתי באנשים. המקצוע שלי היה לקטול עשרה אנשים בשבוע, וניסיתי לעשות את זה בלי מורא ובלי משוא פנים. רבתי עם החברים הכי טובים שלי ועם נשותיהם. קטלתי בסוג של חדווה, ולפעמים אתה טועה ועושה עוול".

מוספים ספרותיים שונים, מקומוני "ידיעות אחרונות", " מעריב" - בן, מלבד 12 ספרים שפרסם, שלח מעל דפי העיתונות חצים שנונים, חצי מבקר נטול עכבות, במשך שנים רבות ורצופות. הוא נגע בעיקר בשירה, אבל גם מפרוזה לא נמנע. "רומן רוסי", "החיים כמשל", " זיכרון דברים" ו"סיפור על אהבה וחושך" הם ארבעת הנבחרים, שאותם פיאר לא פעם. את השאר ידע לרטש בדרכו הייחודית. אבל היום? "היום אני בכלל לא רואה את עצמי תוקף איזשהו ספר בתחום הספרות", הוא מודה. "אני יכול להגיד די בוודאות שאני לא הולך לקטול שום ספר אלא אם כן זה יהיה ספר שהוא תועבה רוחנית בדרגה גבוהה. כתבתי בכל שבוע במשך 12 שנה טורים ספרותיים. קראתי בכל שבוע, ברמה כזו או אחרת, ספר או שניים. אתה יודע שלקטול זה מעניין. הקטילה לא באה כי אמרתי לעצמי 'בוא נעשה משהו מעניין', אלא כי קראתי, הסתייגתי מהספר ואמרתי 'איזה יופי, יש לי אנטיפתיות לספר מסוים שזוכה לתהילה. אני אכתוב את זה וזה יעניין'. אבל זה משהו שאני בכלל כבר לא יכול לעשות. אין לי שמחת קטילה עכשיו".
זה שינוי משמעותי.
"נראה לאן אלך עם השינוי הזה. לאן הוא יוליך אותי. שנים עסקתי בספרות לא בלב אמיתי, כי עניינו אותי השירים שאהבתי והתנ"ך שאהבתי, ומעט הפרוזה שאהבתי".
ומה עם עניינים כלליים יותר, מחוץ לספרות?
"אני קודם כל מרגיש בתוכי הרבה יותר מתינות. אני רואה אנשים בקלונם, בטמטומם, כל מיני דברים כאלה. זה לא מעורר בי הרבה לעג, הדבר הזה. יש דברים שלפעמים אתה חייב להתערב בהם. אני לא מתכוון להגביל את עצמי להכרזה שאמרתי בלוויה, שאני פורש מהביקורתיות, אבל הדבר הזה שנקרא ביקורתיות באמת מגעיל אותי. מה זה מגעיל אותי? מגעיל אותי המצב שמדי שבוע העבודה שלי הייתה לקטול אנשים. עשיתי את המלאכה הזו בדרך כלל בנאמנות שגעונית, בלי לדפוק חשבון לאף אחד".
"העניין הוא שהאמת מונחת במקום שבו מונח הלב שלך, וזה העיקר בשירה. אם אתה אוהב את זה - אתה אוהב את זה. אם אתה לא אוהב ויכול להגיד שכן, זה שום דבר. להיות מבקר שירה זה כמו להיות מבקר אוכל. זה להגיד מה הרגשת כשאכלת. אם אתה מבקר משכיל בענייני אוכל, אתה יכול להגיד 'זה כי הכניסו לזה אננס'. אבל ככה סתם, אתה אומר 'נפלא'. אם הזמינו אותך למסעדה ולא נעים לך, אתה פשוט חוטא. התאבדתי אינספור פעמים על הביקורות שלי, ואני לא מצטער על זה. אני כן מצטער על הפעם שפרגנתי בלי שהתכוונתי".

מקומת הגג - חדר העבודה של בן - זורח נוף שומרוני שזור צמודי קרקע. היישוב נופים. באופק, כמעט ברמז, מציץ גוש דן ולראשו כיפה שחרחורת של ערפיח. דפים, ויש הרבה מהם, פזורים על המיטה ברישול. החתולה המשפחתית, לבנה ובשרנית, מתלקקת על הספה ונועצת מבטים לסירוגין. וספרים, המון ספרים.
לכאן גם הביא את משפחתו מכרמיאל ב-2010. את שלומית, אשתו מזה 35 שנה, וחמשת ילדיהם (לבן בת בכורה מנישואיו הראשונים). לא רחוק מכאן קבר את בת הזקונים, כינרת. את סיפורה, בנפרד מסיפור האנתולוגיה שהוא מוציא, יספר בן בעתיד. בימים אלה הוא עובד עם אשתו על "ספר כינרת" ועם צוות נוסף על "סרט כינרת", כהגדרתו . כעת הוא מבכר את השקט שבא מתוך רעש השירה. "אחרי מותה מישהו שאל אותי איך אני מרגיש", הוא אומר. "בדיוק קראתי את השיר שעומד בבסיס השירה הישראלית, למרות שזה תרגום, וזה 'העורב' של אדגר אלן פו בתרגום ז'בוטינסקי. 'בחצות ליל קור וסער, עת אני, שבור הצער'. כששאלו אותי איך אני מרגיש, אמרתי 'אני שבור צער'. אני עסוק בזה, בכל מה שקרה, חלק גדול מהזמן הפנימי שלי. ברור שאדם שחושב שהמוות הוא הסוף, זו בשבילו מחשבה בלתי נסבלת. מחשבה שאתה פשוט לא יכול לסבול אותה. הגוף חוזר לעפר, הרוח חוזרת לאלוהים - זו מחשבה שנראית לך נכונה. אתה חי עם זה באופן שלא מלכלך לך את הראש".
אמרת על "ואולי" של רחל שהוא היה קיים גם לפני מותה של כינרת, אבל הוא קיבל משמעות אחרת.
"ברור, 'הו, כנרת שלי, ההיית או חלמתי חלום'. זה קיבל עוצמה מושלמת. השיר הזה ילווה אותי עוד יותר. הוא מלווה את כולנו ואותי הוא ילווה עד נשימתי האחרונה".
הוספת שירים לספר אחרי מותה?
"לא הכנסתי אפילו שיר אחד נוסף. האנתולוגיה נחתמה לגמרי ממש בימים שקדמו למותה. אחר כך היו רק כל מיני השלמות הגהה למיניהן. לא משהו מהותי".
לפתע קם, ניגש למחשב והחל להקריא שיר שכתבה לו, ביום ההולדת שלו, לפני שנתיים. בן מקריא ומהמילים עולה קול צחוק נערה; קול מתקתק, אבל רגיש ומדויק ומתכתב עם כל הכרוך בלהיות בתו הקטנה של מנחם בן. "לאבא, לכבוד יום הולדת 62", מכריזה הכותרת. "אבא המצחיק הזה, מה הוא עושה? אולי מופיע בטלוויזיה, אולי אוכל בצל ירוק, אולי קורא
תמסרי לו שאהבתי אותו ואני לא יכולכבר לחכות,
אני אתקשר עוד שעה, אה, עברו רק חמש דקות?
כן, זהו אבא שלי, מנחם בן,
ששונא תרופות ובעד משהו לעשן
והכי הזוי והכי מוזר
שזה כבר בכלל לא חריג ובכלל לא לא מוכר
כן אבא שלי בטלוויזיה ולהרבה אנשיםהוא לא זר
אבל בכל זאת יש דברים שאנשים לא יודעים
על איך הוא עוזר ונכנס לחיים של אחרים
(לא בקטע של רכילות, אלא כי אכפת לו מאנשים)
כל סיפור שלך הוא גם סיפור שלו
כאבך-כאבו ועצבנותך-עצבנותו
אבא, בקיצור, אני אוהבת אותך
מקווה שתתעצבן קצת פחות אבל שתישאר תמיד אתה
תגשים כל חלום ותמיד תהיה מאושר
תבקש גם עצות אחרי שהיית זה שעזר
תמשיך ללמד אותי דברים טיפשיים
כמו איך לא מכניסים לצלחת הכללית מזלג שבו אוכלים
איך לכתוב ואיך לשחק את הכתובה
והעיקר תהיה בריא עד אינסוף שנה".
בן מקריא את השיר שכתבה בתו וקולו נחנק מדמעות. הוא מאיץ וממהר לסיים. "אני לא יכול לקרוא את זה בלי לבכות", הוא מתנצל. "אני לא מפסיק לדבר עליה ולחשוב עליה, אבל עכשיו אנחנו מדברים על מאות שירים מופלאים שהסיפור שלי עם הבת שלי הוא חלק מהם, אבל הוא רק חלק. היא הייתה מדהימה והמוות שלה היה מדהים והחיבורים שלה ושל המוות שלה לשירה הם מדהימים".
בוודאי ליווה אותך באותו יום שיר כלשהו.
"את השורות שבאו לי קרא הבן שלי באותו יום מספר יחזקאל, ציטטתי את זה בלוויה. אלוהים אומר ליחזקאל, 'בן אדם, הנני לוקח ממך את מחמד עיניך' ובהמשך 'מחמל נפשכם'. הדבר הזה, 'הנה אני לוקח את מחמד עיניך', זו השורה. הרגשתי שאלוהים לקח לי את מחמדת נפשי. ככה הרגשתי וככה אני מרגיש כל הזמן, כולנו מרגישים. הוא לקח מכולנו את מחמדת נפשנו. אשתך - חס וחלילה, בתך - חס וחלילה, בנך - חס וחלילה; לוקח לך את מחמד נפשך".
חזרת לכתוב שירה מאז?
"לא. שירה לא כתבתי 36 שנים ואין לי טיפת געגוע".
