מטאל זה: להקת טוריסאס מחייה את קרבות הויקינגים
מתייאס נייגארד, סולן להקת טוריסאס, לא מתרגש מחיי הקרקס, מתבאס על חוסר היכולת של הלהקה שלו למרוד ומפנטז על החומוס והמועדונים בישראל. ראיון עם אחרון הויקינגים, לקראת ההופעה בארץ
פינלנד הפכה בשנים האחרונות לבית גידול וליצואנית מצטיינת של מטאל משובח. כמובן שתמיכה רחבה של האוכלוסיה בסצינה המקומית ומענקים ממשלתיים לא מזיקים להשבחה, ופרט למוזיקה האיכותית המגיעה אלינו מארצות הקור, אנו אף צפויים לארח במחוזותינו השנה לפחות שתיים מלהקות המטאל המצליחות שיש לארץ המיוחדת הזו להציע. היום אנו מתמקדים בטוריסאס, הקרוייה על שם אל מלחמה פיני, להקה שהמגזין "מטאל-האמר" מנסה, לאט אבל בזהירות, להגדיר ז'אנר שלם של מטאל באמצעות הביטוי שטבעה באלבומה הראשון – "באטל מטאל".
אז מה בעצם יש בה בטוריסאס, שהופך אותה לכזו אטרקציה אתם שואלים את עצמכם? ובכן, די הרבה: מופע אנרגטי, קהל משולהב, איפור פנים שחור-אדום גם ללהקה וגם למעריציה, מלתחה מיוחדת ומעל הכל – מוזיקה. מוזיקה אפית, גדולה מהחיים. פרט לכלי החובה של המטאל, ללהקה יש גם כינור. ואקורדיון. וצלילים שמעלים בראש ערבובייה של קרבות היסטוריים גדולים,ויקינגים. מחזות זמר, סרטים הוליוודים עתירי תקציב ותיאבון שאינו יודע שובע. תיאבון שרק רוצה לבלוע את החיים ואת מה שיש להם להציע. וכמו המוזיקה, כך גם האדם, שברא את הלהקה בצלמו – מתיאס נייגארד.
"אנחנו כבר אחרי 26 הופעות בחמישה שבועות פה בארה"ב ועוד מעט אנו ממשיכים למקסיקו לסיבוב ההופעות הדרום-אמריקאי" הוא מספר בשיחת טלפון ונשמע שמח ונחוש בדעתו לשתף פעולה. "סיבוב ההופעות מתקדם מצוין".
-עבודה קשה, אני מתאר לעצמי. כל הזמן הזה בדרכים הוא לא הכי קל.
"לא, אבל עשינו כל-כך הרבה טורים שאנו כבר מורגלים באורח החיים הזה. כשאנו יוצאים אנו אוהבים לעשות טורים ארוכים, לא כאלה של שלושה שבועות, שברגע שאתה מתרגל לשגרה היא כבר מסתיימת. אנו אוהבים להספיק כמה שיותר, אז יוצאים תמיד לחודשיים ברצף בכל פעם. זה קצת כמו חיי קרקס. החסרון הוא שאין לך מספיק זמן במקום אחד. אתה מקבל את ההזדמנות לטייל מסביב לעולם, אבל ישנם הרבה דברים שאתה מפספס, כי צריך להספיק כ"כ הרבה. יכול להיות נחמד להישאר באותו מקום יומיים לפחות, כדי שנוכל גם להנות מכל המקומות שאנו מגיעים אליהם. אבל זו בכל-זאת חוויה די מדהימה".
אני בטוח שלא חשבת על כך כשרק הקמת את הלהקה.
"לא, בכלל לא. כשהלהקה הוקמה, בשנות ה-90 היינו בסך-הכל חבר'ה משועממים שהשאיפה הגדולה ביותר שלהם היא להקליט דמו. הכל גדל באופן הדרגתי ודי טבעי עד עכשיו מתחביב למקצוע. זה די מדהים לחשוב על כך שזו בעצם העבודה שלנו וזה אורח החיים שלנו, להיות בדרכים כל הזמן ולעשות את מה שאנחנו אוהבים בתור פרנסה. זה נהדר".
אם תעשה את מה שאתה אוהב, לא תיאלץ לעבוד יום בחייך...
"בדיוק. אפילו אם הימים ארוכים והעבודה קשה, ובמשך השנה יוצא שרוב הזמן אנו מחוץ לבית, זה עדיין לא מרגיש כמו עבודה. אנחנו מאד נהנים. רוב הזמן לפחות..."
איזו חוויה זכורה לך במיוחד מסיבובי ההופעות שלכם?
"כמובן שיש הרבה תקריות מוזרות ומצחיקות, אבל מה שתמיד מדהים אותנו זה הקהל. אתה יודע שאנו שמים תלבושות ומתאפרים והרבה אנשים שמגיעים להופעות באמת משקיעים הרבה מאמץ בהופעה שלהם. הם מתלבשים ומתאפרים וזה תמיד מחמם את הלב לראות. עוד חוויה שזכורה לנו כסוריאליסטית במיוחד הייתה ב"שנגחאי וורלד אקספו" ב-2010, כשהופענו במתחם והקהל לא היה רק אנשים צעירים אלא גם הרבה סינים מבוגרים... המאבטחים היו אנשי צבא סיניים. אבל סין היא ארץ שמזמנת הרבה מפגשים מוזרים. ארץ עם המון פוטנציאל שרק מתחילה להיפתח לעולם המערבי".
כשאנשים מדמיינים את החיים המעניינים שבדרכים הם נוטים לשכוח את עניין האוכל המשתנה תמידית.
"אני מנסה להישאר כמה שיותר בריא כשאני בטור. רוב הפעמים, במיוחד באמריקה, בשלב מסויים כבר נמאס לאכול פיצה וצ'יפס וג'אנק פוד, אז ברגע שיש לי הזדמנות לאכול אוכל יותר "אמיתי" אני קופץ עליה. זה אחד מהיתרונות של החיים בדרכים – אני בשלן מאד עצלן בבית, ובטור אתה לא צריך לדאוג לדברים השיגרתיים יותר – קניות, או לעשות כלים וזה מאד מוצא חן בעיניי. ההזדמנות להתנסות במטבחים שונים ולאכול את האוכל המקומי בארצות שונות. אני מאד מצפה לאכול בישראל, מכיוון שזו הפעם הראשונה שלנו שם, ובכלל באיזור הזה של העולם, אז "סצינת האוכל" מאד מעניינת אותי. אני בטוח שאחרי כל החודשים האלה בצפון אמריקה שבילינו באכילת פאסט-פוד זה הולך להיות עילאי. שמעתי הרבה דברים טובים על האוכל אצלכם".
כמה זמן תבלו פה?
"במקור היה לנו לו"ז מאד צפוף והיינו אמורים להגיע מאוחר מאד בלילה שקדם להופעה ואז לחזור בטיסה מוקדמת מאד למחרת. היינו מאד מאוכזבים מכך מכיוון שמעולם לא היינו אצלכם, אפילו לא כתיירים, ולא הייתה אמורה להיות לנו הזדמנות לראות את תל-אביב או את הארץ בכלל. אבל בסוף זמני הטיסות השתנו, מה שמותיר לנו יום מנוחה בתל-אביב ומעניק לנו את ההזדמנות לפחות להסתובב קצת. ישראל נראית מאד אקזוטית בעיניו, כמו ההרגשה להגיע ליפן בפעם הראשונה, תרבות שונה לגמרי שמעתי שיש סצינת ברים ומועדונים מצוינת ואנו מאד רוצים לבקר בהם".
למה אנו יכולים לצפות בהופעה בארץ, יהיו שירים חדשים?
"אנחנו לא מאמינים בסטים של שעתיים, כדי לשמור על רמת אנרגיה אחידה וגבוהה. אנחנו לא רוצים למצות את השהות שלנו על הבמה, למרות שמכיוון שנגיע ישר מהבית, הסט יהיה ארוך מהרגיל. לגבי שירים חדשים אני עדיין לא יודע, אנו צריכים לראות איך מבצעים אותם לייב. כרגע סיימנו את הקלטות האלבום הרביעי והביצוע החי עדיין לא פתור לגמרי. אני לא אוהב להגביל את עצמי כשאני מקליט שיר. כמו שסופר לא חושב בזמן כתיבת הספר איך הוא ייהפך לסרט. אבל זה תמיד נחמד להעניק לשיר פרשנות קצת שונה כשהוא מנוגן על הבמה. אבל גם כך, ההופעה תהיה מאד מיוחדת ומהנה. אנו בסביבה כבר יותר מעשור ואנשים הרבה פעמים שאלו אותנו מתי אנו מגיעים לישראל. אני יודע שיש לנו בסיס מעריצים מוצק אצלכם, אז עכשיו הגיע הרגע! בואו לראות אותנו. כל מי שביקש זאת כל-כך הרבה זמן סוף-סוף יוכל לראות אותנו ואני משוכנע שההופעה הולכת לפצות על ההמתנה הארוכה".
בניגוד לשאר העולם, המטאל בפינלנד הוא ממש מיינסטרים, הסצינה גדולה ואיכותית ומכילה בתוכה להקות מיוחדות מאד.
כן, המטאל אצלנו נחשב מאד מיינסטרים ואפילו אנחנו, שלא מנגנים את המטאל הכי מיינסטרימי, כשאנו משחררים אלבום הוא מתברג בעשירייה הפותחת של מכירות האלבומים. יש הרבה רוק ומטאל בתחנות הרדיו הממלכתיות ויש הרבה תכניות מטאל שינגנו גם את הבלאק והדת' הכי קיצוניים בתחנה הממלכתית. כמובן שזה מוריד קצת מהאדג' של המטאל, מגישת המרד שמקושרת למוזיקה הזו, אבל עדיין, המטאל מתקבל כז'אנר מוזיקה אמיתי ולגיטימי עם מוזיקאים אמיתיים ורציניים, לא רק לטיפוסים מוזרים ומנודים מהחברה. יש לנו מסגרת ממשלתית שתומכת במוזיקאים שרוצים לצאת לסיבובי הופעות ובדיוק כמו שתומכים בג'אז ובז'אנרים אחרים, כך תומכים גם במטאל. זה ייתרון עצום ללהקה כמו שלנו".
איך אתה מסביר את זה? מה לדעתך באופי הפיני הביא לידי כך?
"קשה להגיד, זה בעיקר קרה בעשור האחרון. הלהקות הפיניות העזו לצאת לחו"ל וזכו בהכרה באירופה ובארה"ב. אנחנו הצלחנו בהתחלה בעיקר באנגליה וזה עוזר. אנשים בפינלנד רואים שהסצינה מצליחה בעולם וזה עוזר לה להתקבל גם בבית. אם חושבים על הסטריאוטיפ של הפיני הממוצע, שהוא טיפוס די מתבודד ולא דברן גדול ומאד מדוכא אפילו ביחס לשכנים שלנו משבדיה בגלל החורפים הארוכים, יש משהו בפינים שגורם להם לנסות להתבלט, לעשות דברים בדרך מיוחדת רק להם. אם תשים לב ללהקות הפיניות תראה שכל אחת ייחודית בדרכה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם