"ארץ אוז": זו ארץ זו?

מחוות קולנועיות שעבר זמנן ועודף עיבודי מחשב הופכים את "ארץ אוז" לסרט מרשים ויזואלית אך חסר נשמה,שספק אם היה אמור להיווצר בכלל

יולי גורודינסקי | 11/3/2013 9:40 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
"ארץ אוז" אמור להיות מעין פריקוול ל"הקוסם מארץ עוץ", סרט האגדה הקלאסי מ-1939, המתאר כיצד הקוסם הגדול אוז הגיע למעמדו הרם. ככזה הוא משתדל להתכתב עם המקור לכל אורך הדרך, גם אם לפעמים באופן ישיר מדי. הסרט נפתח בפריים ריבועי שחור ולבן קלאסי המזכיר את הקולנוע המצועצע של שנות ה-20, כשתלת המימד רק מדגיש את המלאכותיות המסוגננת שלו. אוסקר, או בקיצור – אוז (כן, כמו הארץ עצמה, בגילומו של ג'יימס פרנקו) הוא שרלטן ירידים אקצנטרי ורודף נשים אובססיבי. בחור די אנוכי שלא מתייחס לרגשות הסובבים אותו, בעיקר כי הוא חושב שמגיע לו יותר. מהר מאוד ובתיאום ישיר עם המקור, הוא מוצא עצמו בלב סערה שלוקחת אותו מהקרנבל בקנזס היישר אל ארץ אוז. כאן, כמצופה, הפריים מתרחב על כל המסך והפסיכדליה הצבעונית נכנסת לפעולה.
מחווה ישירה אך ריקה.
מחווה ישירה אך ריקה. "ארץ אוז" 


לא הרבה אחרי, פרנקו פוגש את שלושת המכשפות (מישל וויליאמס היפה והסטואית, רייצ'ל וויז הקרה והמחושבת ומילה קוניס התמימה ובעלת הלב הפגיע), שאחת מהן עתידה להפוך למכשפה המרושעת מהסרט הקלאסי. כמו כן, הוא מתוודע לנבואה אודות קוסם גדול שיציל יום אחד את הממלכה – ובהתאם לאופיו רודף התהילה הוא נכנס לתפקיד, כשאינו מבין עדיין את ההשלכות הכרוכות בדבר.

אבל עלילה בצד, הגיבור האמיתי של הסרט היא הארץ הממוחשבת ומכאיבת העיניים אוז. עם כל ההשקעה בפנטזיה הצבעונית הזו, נראה כי יוצרי הסרט שכחו להשקיע גם בתסריט שייתן לשחקנים לפחות מעט מרחב רגשי לשחק איתו. משעשע עד מגוחך לראות כיצד דווקא בסרט שרוב רובו אפקטים ממוחשבים, השחקנים האמיתיים נראים כלא יותר מבובות קרטון אטומות מבט, בעוד דמויות המשנה הממוחשבות הן שמקבלות את הרגעים האנושיים יותר בסרט והן אלו שמצליחות להעלות חיוך על פניך. דמותה של נערת החרסינה היא אולי ההברקה הויזואלית היחידה של הסרט, כמו גם שם העיירה שהיא באה ממנה -  "Chinatown". גם הקוף המעופף, שהופך להיות הסייד קיק של הקוסם, מספק כמה רגעים חביבים, גם אם הבדיחה נוטית לחזור על עצמה. שלושת המכשפות לעומת זאת, נותנות הופעות חיוורות ואטומות מבט, ואף אחת מהן לא מצליחה להיות באמת מפחידה או מכשפת.

לפחות ג'ימס פרנקו, גם אם נראה כי הוא לא ממש טורח לנסות לשחק, נראה כאילו הוא נהנה. חמוש בפרצופים מטופשים ובחיוך של קריצה מרוח לאורך הסרט כולו, נראה שפרנקו לוקח די בקלות את תפקידו ואפילו לרגע אחד בסרט אינו נראה מודאג או המום – כאילו היה מודע לחלוטין לעובדה שהכל מסביבו הוא לא יותר מאפקטים ממוחשבים. ובכלל, נראה כי אלמנט זה חוזר ומניע את הסרט לכל אורכו. 
מתוך הסרט
יש להם מזל שהם יפים. מילה קוניס וג'יימס פרנקו, ''ארץ אוז''. מתוך הסרט

לא שהתנהלותו הקלילה של הסרט אמורה להפתיע ממש, לפחות לא את אלו המכירים את סרטיו הקודמים של סם ריימי (במאי טרילוגיית "ספיידרמן"), שכבר הראה לא פעם בעבר את נטייתו לצד הפחות רציני של הקולנוע (גם סרטו האחרון, "גרור אותי לגהנום", לא היה באמת סרט אימה כי אם מין גרסה משעשעת של אחד כזה). מוטב יהיה לצופה הנבון אם יבין במהרה כי קלילות זו היא המפתח שבעזרתו ניתן להנות מ"ארץ אוז", שכן היא זו שמונעת מהקלישאתיות שלו להיות מעיקה או מאולצת, בדומה לסרטים הוליוודיים בעלי מימדי הפקה דומים.

עולם צבעוני המתנהל על פי חוקים של סרטים מצוירים, לצד משחק ובימוי מצועצעים יוצרים כאן מין מלאכותיות לא אמינה, שבאופן מסוים דווקא מצליחה ליצור סגנון ייחודי. הנגיעות הנוסטלגיות לתקופה הקולנועית שבה יצא הסרט המקורי כמו גם ההתכתבות עם הסרט עצמו, גם אם ישירות מדי, מצליחות לעבוד רוב הזמן ומשרות על הצופה מעין אווירה של קולנוע של פעם. וזה די הרבה יחסית לסרט אולפנים שכל מטרתו היא לעשות רווח קל על רגשות הנוסטלגיה של צופיו.



אך יש ב"ארץ אוז" גם איזהשהו חן נסתר. מכיוון שהגישה הסגנונית המיושנת מתאימה גם להגיון המוסרי שעליו הסרט מתבסס, ועם כמויות תלת המימד המסוגנן שיש כאן, הסרט נשאר מאוד חד מימדי לכל אורכו. ערכים מיושנים של טוב לב, אמונה בעצמך והחשיבות של חברות ועזרה הדדית, הם שעומדים בבסיס הסרט הזה, בדיוק כפי שעמדו בבסיס הסרט המקורי מ- 1939,  ערכים שקשה לא לפתח כלפיהם ציניות במרחב הקולנועי המודרני. בהתאם לגישה זו, "אוז" נעדר דמויות מורכבות או קונפליקטים אמיתיים ולכל אורכו לא מתיימר להיות יותר מאגדת ילדים קלילה. (לדוגמא: למרות שכולו שזור שחקנים הוליוודים צעירים ויפים, התוצאה נטולת מתח מיני לחלוטין ואף ילדותית ותמימה. על אף כי הדמות הראשית היא זו של רודף נשים, מהר מאוד מבינים שהרדיפה מסתכמת בלא יותר מנשיקה ותנועה מרחפת של המצלמה לכיוון השמיים, במין מחווה מיושנת וחביבה. בעולם הזה, הבלונדינית היא תמיד הטובה והברונטית היא בהכרח קנאית ונקמנית). אין ספק, שיש משהו יפה ונעים בקלילות חסרת המורכבות הזו.

מתוך הסרט
עולם נאיבי ומיושן מתוך הסרט

ועדיין, איכשהו גם עם כל ה"אולד סקול מג'יק" הזה, "ארץ אוז" נשאר נטול קצה של ממש. אולי הסיבה לכך טמונה בתקציב הענק של הסרט, שהשכיח מיוצריו את ההשקעה הרגשית האותנטית בו, השקעה שהיעדרה הופך את חווית הצפייה בסרט לקשה לצליחה, ללא הצורך להסתכל בשעון אחת לכמה דקות. על אף כי לרגעים הוא מצליח להוות מחווה חמודה לקסם הקולנועי של פעם וגם מכיל לא מעט דימויים ויזואליים מרשימים, "ארץ אוז" הוא עדיין סרט פנטזיה קלישאתי שאין בו שום הברקה של ממש. יש כאן עולם מסוגנן יפה עם כמה דמויות די חביבות, אך רוב רובו של הסרט די רנדומלי וחסר חוקים של ממש.
מה גם, שכל הקסם הצבעוני שאנחנו זוכים להכיר בשעה הראשונה, מתערבל בחצי השני לאוסף של סצנות ארוכות מדי ונטולות מתח של ממש. העדר החיבור הרגשי גורם להכל להראות ארוך מדי והסרט מאבד את מעט החן והקלילות שהיו בו קודם. אלו הופכים בשלב מסויים לאדישות ואפילו שיעמום.

נראה שלחפש פגמים או חוסר אמינות בסרט מסוג זה יהיה מהלך די נמוך. "ארץ אוז" דורש ממך להנמיך את מפלס הציניות, להתמכר לאשליית השהיית המציאות  ולא לשאול שאלות שאין עליהם תשובה הגיונית. הדרך הנכונה לנסות לצפות בו היא דרך עיני ילד נטולות ספק. אולי גם התרכזות דווקא בגישה הקלילה של הסרט ובסירוב המרענן של ההפקה הגרנדיוזית הזו לקחת את עצמה ברצינות מדי, תוכל לעזור לצלוח את העובדה שהסרט הזה כלל לא היה אמור להיעשות.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום סרטים וקולנוע -
כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...
קבלו עיתון מעריב למשך שבועיים מתנה

עוד ב''קולנוע''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים