האיש שניצח את צה"ל
כשיואב תלמי, אחד מהמנצחים הגדולים והמוערכים בעולם, היה בן 19 הוא הלחין את "מארש צה"ל". היום , בגיל 70, כשהוא שוב חי בישראל, כבר לא ממש אכפת לו שכולם פה בטוחים שמדובר בלחן עממי
בימים אלה מצוין יובל להשקתו של המנון צה"ל, שהלחין חייל צעיר בתזמורת צה"ל, שנודע לימים כאחד המנצחים הישראלים הפעילים והמצליחים בעולם - מאסטרו יואב תלמי. ביום חמישי הקרוב, ה-14 במרץ , בסיומו של קונצרט מיצירותיו של המלחין פליקס מנדלסון בביצוע התזמורת הקאמרית הישראלית עם הפסנתרן אלון גולדשטיין, שיתקיים במוזיאון תל אביב לאמנות, צפויה למאסטרו, החוגג יום הולדת 70, הפתעה מרגשת: עמוס אטינגר ינחה לכבודו מעין פאנל של "חיים שכאלה", ועם סיומו ינגנו יחדיו - התזמורת הקאמרית הישראלית ותזמורת צה"ל - את מארש צה"ל. נכון, זה בדיוק הזמן לנסות להבין, בעזרתו, כיצד הפך אותו מארש צבאי לסוג של המנון לאומי כמעט שווה ערך, לפחות בכל הנוגע למידת פופולריותו, למלודיה של "התקווה".
"בתחילת 1963 הוכרזה תחרות לכתיבת מארש רשמי לצה"ל" הוא נזכר, "עד אז מילא את תפקיד ההמנון הצה"לי השיר 'כיתתנו בלילה צועדת'. מלחינים ידועים רבים ניגשו לתחרות בעילום שם, וגם אני שלחתי הצעה. חשבתי לעצמי 'בעצם, למה לא?'. רק אראלה, אשתי, ששירתה כחלילנית בתזמורת ידעה על כך. לצורך סינון ראשוני, המנצח, יצחק קרציאני, הורה לתזמורת לנגן את המארשים שהוגשו לתחרות באופן אנונימי, אבל הוא לא היה מרוצה מאף אחד מהם. כשהגיע תור המארש שלי, הלב שלי דפק בחוזקה. להפתעתי, גראציאני לא קטע את הנגינה, ובסופה הוא נאנח ואמר, 'או, סוף סוף מישהו שיודע לכתוב מארש'".
מתוך 208 מארשים שנשלחו לתחרות ההיא 12 הגיעו לשלב הסופי, בהם זה של תלמי. חבר השופטים כלל מצד אחד מוזיקאים בכירים, ומצד שני את חיילי צה"ל עצמם, שכן המארשים נוגנו בכל מחנות צה"ל. החיילים העבירו את הצבעתם בטלפון, ובסופו של אותו ערב מותח וארוך, המארש של תלמי נבחר פה אחד. זו היתה הפתעה גדולה. סנסציה. מארש שכתב חייל בן 19 עקף מלחינים ותיקים ובעלי שם. תלמי רואיין אז לכל העיתונים ולרדיו, והשאר היסטוריה.
"מארש צה"ל"
"אני רוצה לספר לך אנקדוטה", הוא מבקש, "באחד מימי העצמאות, כשהשמיעו את המארש בבית הספר שבו למד בני, גיל תלמי, שחי בניו יורק ומלחין מוזיקה לסרטים ולטלוויזיה, הוא אמר לתומו, 'אבא שלי הוא זה שכתב את המנון צה"ל'. הילדים גיחכו, ואחד מהם אמר לו 'כן, ואבא שלי כתב את החמישית של בטהובן'.
תשמע , אנשים לא מודעים לזה שמישהו באמת ישב והלחין את המארש הזה.
"נכון, אבל מי שצריך לדעת יודע. תשמעי עוד סיפור: ביום חתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן הייתי ביפן. ניצחתי שם על הNHK - תזמורת הרדיו הלאומי של יפן. בסוף החזרה מיהרתי לחדרי במלון, בקומה 32, הדלקתי את הטלוויזיה כשבדיוק ניגנו את המנון צה"ל, וברקע נראו המלך חוסיין, ראש הממשלה רבין והנשיא קלינטון. היו לי דמעות בעיניים. בכלל, חוויתי רגעים מרגשים וחשובים בחיי האומה בזכות המארש שכתבתי".
ואולם , מאסטרו תלמי לא המשיך לצעוד לצלילי המארשים. "מארש צה"ל היה פרפראה בתחילת הקריירה שלי", הוא אומר. בתום שירותו הצבאי הוא פנה ללימודים והשלים תואר ראשון בקומפוזיציה וניצוח באקדמיה למוזיקה, ובהמשך המריא לניו יורק עם אשתו ("התחתנו בני 21, עם חלב על השפתיים"), כדי להמשיך את לימודיו בבית הספר הנודע ג'וליארד, בעזרת מלגה שקיבל מקרן התרבות "אמריקה-ישראל". מאז ועד היום, קריירת הניצוח שלו הלכה והתפתחה. "הייתי מעין ילד פלא בקיבוץ מרחביה", הוא מספר. "ניגנתי בפסנתר מגיל צעיר, וכשהייתי בן 15 כבר הרגשתי כמו סימפוניה של בטהובן: לא יכולתי לשבת בשקט. הידיים שלי רצו לנצח. אבי, שהיה מורה למוזיקה, קנה לי את הפרטיטורות הראשונות, וכשהילדים האחרים קראו ספרים, אני קראתי פרטיטוריות ויכולתי לשמוע את המוזיקה בראש שלי".
לאורך השנים תלמי ניצח על מרבית התזמורות הגדולות בעולם, בעיקר באירופה. בין השנים 1974 ל-1980 הוא היה המנהל המוזיקלי והמנצח של התזמורת הפילהרמונית של ארנהם, הולנד. בהמשך, היה מנצח אורח ראשי של התזמורת הפילהרמונית של מינכן. בשנת 1984 הוא שב לישראל, לאחר שנעתר להצעה להתמנות למנהל המוזיקלי של התזמורת הקאמרית הישראלית, וכעבור שנה קיבל הצעה מאורי עופר, אז מנכ"ל תיאטרון הקאמרי, להקים את האופרה הישראלית החדשה.
תלמי התגייס למשימה והיה היזם, המקים והמנהל האמנותי של האופרה, תוך שהוא הופך את התזמורת הקאמרית הישראלית לתזמורת הבית של האופרה. בשנת 1989 שוב ארז את שרביט הניצוח ואת המשפחה, ונחת בסן דייגו שבקליפורניה לאחר שמונה לתפקיד המנהל המוזיקלי של התזמורת הסימפונית של סן דייגו. בהמשך, הוא עוד הספיק לנצח על הפילהרמונית של ברלין, על ארבע התזמורות הגדולות בלונדון, על התזמורת הלאומית הצרפתית הסימפונית של וינה ועוד רבות אחרות.
בנוסף לכך, במשך 13 שנים היה תלמי המנצח של התזמורת הסימפונית של קוויבק בקנדה, ובמקביל ניצח גם על התזמורת הסימפונית של המבורג, גרמניה. "הייתי על הקו שבין קנדה לגרמניה", הוא מספר, "לעתים, חברי התזמורת היו צוחקים עלי, כי הייתי מדבר עם הגרמנים בצרפתית ולהיפך. זה היה מאד קשה, ולבסוף ויתרתי על המבורג ונשארתי בקוויבק, שם היתה לי הנאה בלתי רגילה".
למה אתה מחשיב את שיא הקריירה שלך?
"היו לי הרבה רגעים חשובים ומרגשים. אחד מהם היה ב-2008, כשקוויבק , העיר הוותיקה ביותר בקנדה, חגגה 400 שנה להיווסדה. לכבוד האירוע ההיסטורי החלטתי לשחזר את סימפוניית האלף של מאלהר. לשם כך קיימנו את הקונצרט באצטדיון ההוקי, מול 12 אלף צופים. ביצענו את הסימפוניה בהשתתפות ארבע תזמורות שכללו 1,000 נגנים וזמרי מקהלות, כולל ילדים. המראה היה מדהים, אירוע של פעם בחיים".
ב-2009 זכה תלמי גם באות הקצונה במסדר הלאומי של מדינת קוויבק, על תרומתו לתזמורת לעיר ולמדינה. למרות שהוא מוכר כמנצח, תלמי מעולם לא זנח את מלאכת ההלחנה, העיבוד והתזמור. לאחרונה אף נוגנה יצירתו, "ממעמקים", לצד הרקוויאם של מוצרט, בהופעה בתיאטרון ירושלים ובמשכן לאמנויות בתל אביב. לפני שנה וחצי, לאחר עשרות שנים בחו"ל, תלמי החליט לשוב הביתה. כיום הוא מתגורר בכפר סבא, ומשמש כראש החוג לניצוח באקדמיה למוזיקה באוניברסיטת תל אביב, שם החל את דרכו כסטודנט בתקופתו של גארי ברתיני.
ואולם, זו אינה סגירת המעגל היחידה שלו. בתחילת השנה הוצע לו, שוב, תפקיד המנהל המוזיקלי של התזמורת הקאמרית הישראלית - מינוי שנכנס מיידית לתוקפו בעקבות עזיבת המנהל הקודם. "זה הגלגול השלישי שלי בתזמורת", הוא אומר בחיוך. "נסיבות חיי החזירו אותי לישראל. הגעתי לשלב בחיים שבו הרגשתי שאני רוצה להיות בבית, לבלות עם הנכדים שלי, עם בתי דנה, ולהקדיש עצמי לעשיה מוזיקלית בישראל אחרי עשרות שנים שבהן תרמתי לארצות אחרות. נכון, המציאות בארץ לא קלה, אבל זאת המדינה שלי - והמרץ פועם בי כאילו הייתי בן 40-30. יש לי תוכניות מאתגרות לסיורי קונצרטים ומיזמים מיוחדים ברחבי הארץ, בקרב אוכלוסיות שונות. אני שואף להחזיר את התזמורת למרכז העשיה המוזיקלית".
הרבה השתנה פה מאז הקדנציה הקודמת שלך כמנהל האמנותי של התזמורת.
"נכון, החיים בארץ השתנו בצורה דרמטית מאז שעזבתי בסוף שנות השמונים. הקאמרית היתה אז התזמורת היחידה ואולמות הקונצרטים היו מלאים עד אפס מקום בהופעות שלה. היום יש לא מעט קהל בזכות העליה הגדולה מרוסיה ויש עוד תזמורות טובות, ולכן עלינו להילחם על הקהל ועל מקומנו כנגד הקיצוצים הרבים בתקציב התרבות. אני מונע גם מתוך תחושת אחריות כלפי הדור הצעיר, שהרי אם לא נשקיע בדור הבא בעתיד לא יהיה קהל שיבוא לקונצרטים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם