מגרש הרוסים: לוס כפרוס נלחמים בסטיגמות
ל"לוס כפרוס", הלהקה השמחה הכי מצליחה במוזיקה הישראלית, אין שום בעיה שתמשיכו להתייחס אליהם כאל "הרוסים". אבל קחו בחשבון דבר אחד: אפילו סבתא שלהם כבר לא מצביעה לליברמן
"אנחנו גרים כאן באזור, וזה תמיד היה מרכז מוזיקלי שנוח להתפתח בו", הם אומרים, מתעקשים לדבר כגוף אחד. "תכלס, אם תסתכל סביב, כל מי שהולכים פה בחבורה הם כמעט בוודאות להקה. אם מישהו בודד, כנראה כרגע זרקו אותו מלהקה. זה האופי של השכונה וזה גם מה שבונה אותה. יש כאן אוכלוסייה גדולה של מהגרים ממדינת ישראל שבאים לחיות את הסיפור הזה של מדינת תל אביב. גם אם היינו נשארים בדרום, כנראה היינו יוצרים בתל אביב. זה מאוד רומנטי לרצות להישאר בקיבוץ או בבאר שבע, ויש שם סצנה נפלאה לנגינה, אבל אין מה לעשות, אתה חייב להגיע למרכז העשייה, שמושך אליו באופן טבעי יותר חשיפה. זה עובד ככה בכל העולם, לא רק בישראל. הבעיה היא לא שילד מוזיקאי יצטרך להגיע לתל אביב כדי לעבוד, אלא שגם מי שרוצה להיות עורך דין או רואה חשבון לא ימצא כל כך מהר עבודה נורמלית במקומות האלו ויצטרך להגיע למרכז. זאת כבר בעיה".
חשבתי שתצטרכו להתחמם קצת יותר לפני שתגיעו לסוגיות החברתיות.
"אם יש משהו שמאוד ברור גם בשירים שלנו אבל גם בחיים שלנו זה שאנחנו כאן בסוג של שליחות, לנפץ סטיגמות וסטראוטיפים ולא לתת לקו המחשבה הרגיל להיות זה ששולט בתודעה. אנחנו בעד חופש פרט. כל זה משפיע מאוד על העמדות שלנו, ובסופו של דבר מתבטא גם בטקסטים שלנו. יש לנו הרבה פעמים דיון בלהקה אם אנחנו צריכים להתעסק בחומרים החברתיים האלו, או להשאיר את זה לאנשים אחרים, נניח בכנסת, ושאנחנו נעשה דברים שהם יותר הנאה בשבילנו, כמו לנגן ולהופיע. אבל זה לא יקרה. זה בוער בנו מדי, וזה חלק מהחיים שלנו".
"הפערים בין אוכלוסיות, בין פריפריה למרכז, לא מגיעים סתם. הכל עניין של שליטה של אנשים עם כסף. מן הסתם לבעלי האינטרסים הכלכליים אין שום עניין שישתנה פה משהו. נוח להם, הם שמרנים. אנחנו עושים את התפקיד שלנו למרות שמי שכן מנסה לשנות פה באמת, הסיכוי שלו לא גבוה. אמנם פה, בניגוד לרוסיה, האנשים האלו לא יסיימו את החיים שלהם בכלא, אבל לא באמת יתנו להם להשמיע עד הסוף את מה שהם רוצים להביע".
השיר "לא קונה", הסינגל הראשון שלכם מהאלבום החדש "חיים בסרט", תוקף את הסוגיה - אבל באווירת מסיבה. זה לא מחליש את המסר?
"זה אולי השיר הכי חשוב שעשינו. הבענו בו את הבעיה האמיתית בצורה הכי ברורה שיש. כולם מתעסקים עכשיו עם השוויון בנטל, אבל זה הדבר האחרון שבאמת צריך לטפל בו, יש עוד כל כך הרבה דברים לפני. מוכרים לנו כאן הפחדות ושקרים, ואנחנו, כמו תינוק שלא רוצה להיגמל, ממשיכים לצרוך את זה. זה שיר שעטוף במוזיקה שמחה, אבל הוא חשוב לנו כי הוא מעין תזכורת לדור שלנו. גם אם הוא לא משנה משהו באמת, הוא צעד ראשון בתפיסה חברתית-אזרחית שאנחנו רוצים להעביר לקהל דרך המוזיקה שלנו ודרך הטקסטים שלנו. נכון, הכל עטוף, כי זה הסגנון המוזיקלי שלנו. בסופו של דבר קיים קונפליקט אמיתי גם בתוך הלהקה".
איך אתם פותרים את הקונפליקט הזה?
"ברור שאנחנו רוצים ואוהבים להתעסק בכיף ובלנגן ובאסקפיזם, זה לגיטימי לגמרי וחלקנו גם חיינו ככה הרבה שנים. זה הרבה יותר נעים מאשר לפתוח עיתונים ולראות שאתמול מישהי נאנסה ברחוב או שפוליטיקאי לקח שוחד. אבל אנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו, אנחנו לא מבודדים. אתה נוסע חמישה מטרים ואתה מגיע לאנשים שאין להם אוכל, אתה נוסע חמישה מטרים ואתה מגיע לשכונה עם הרבה אלימות. אז השאלה אם אנחנו, כהרכב, צריכים לתת לדברים לעבור לידנו ולהמשיך לשעשע את כולם, או לגעת בחומרים האלו, גם אם הם רותחים. אחת ההשראות הבסיסיות שלנו היא בוב מארלי, שלחלוטין מעורב במוזיקה שלו עד צוואר ומנסה לשנות, גם אם האקורדים שלו שמחים. פוליטיקה היא לא בהכרח משהו רקוב או משהו שאסור להיכנס אליו, אבל הדרך שלנו היא אחרת. אם לא תהיה ברירה נשלח מישהו מאיתנו לכנסת ונתחלק בינינו במשכורת ובפנסיה שלו".
את המסע המוזיקלי התחיל ההרכב אי שם בשנת 2004 כחבורת צעירים אנרגטיים עם ארגז השפעות מלא במסרים של בוב מארלי ועד לגרוב ולקצב של מדנס הבריטיים. שנתיים אחר כך יצא אלבום הבכורה שלהם "Rasta Vasily", שסביבו התחיל להתקבץ קהל מאמינים מצומצם שהתרבה מפה לאוזן. כמעט עשר שנים אחרי, רגע לפני השקת האלבום השני שלהם "חיים בסרט" (בארבי תל אביב 16.3), נדמה שלוס כפרוס נמצאים רגע לפני ישיבה נינוחה על כורסאות המיינסטרים. הביקורות מהללות, הכרטיסים להופעות נחטפים, מוזיקאי אלמוני בשם ברי סחרוף מדרים עד לפסטיבל 'אינדינגב' לחזות בפלא ה"כפרוס".
אלא שבניגוד לקהלים שזכו עם השנים לעדנה מסוימת בפלייליסט, כמו הזמר היםתיכוני, קהל העולים מרוסיה וחבר העמים, שכולל כמיליון איש, יכול בצדק להמשיך להתלונן על חוסר ביטוי לטעם התרבותי שלו במדורות השבט. בעזרת חיבור לאמנים כמו דן תורן, שכתב להם את השיר "עשיר" שמתנגן אצלכם בלי הפסקה, או "נכון להיום", הקאבר המצוין שעשו במסגרת "עבודה עברית" לזוהר ארגוב, ה"כפרוס" בדרכם הגרובית יכולים בקלות להיות מניפי הדגל במאבק הזה. הצצה קטנה לשמות חברי ההרכב תספיק כדי לזהות אקלקטיות חברתית שכמעט לא קיימת בהרכבים מוזיקליים בארץ: אנטון קוליאדקו (גיטרה ומפוחית), ארקדי יעקובסון (גיטרה ושירה), זיו טלר (בס), אם-סי גוגה (זמר) ועמית קמינר (תופים) - שלושה עולים מחבר העמים ושני ילידי הארץ שהתקבצו להם מצאלים ועד לחולון שבמרכז - הם כרגע נציגי הצד הפחות מסחרי של המוזיקה הישראלית בגלגלצ.
ה"כפרוס" מצדם לא רק שלא מנסים להסוות את השורשים, אלא מנופפים בהם בגאווה. את מה שהיה יכול להפוך בקלות למרמור הפכה הלהקה למסיבת הסקא והרגאיי הכי שמחה בעיר. "בניגוד למה שהרבה חושבים, הסיפור של הלהקה הוא לא סיפור של קליטת עליה", הם מבהירים. "נפגשנו כילדים שאוהבים מוזיקה, לא כעולים אל מול ותיקים אלא כאנשים שיש להם סגנון מוזיקלי משותף. כבר כמעט עשר שנים, אנחנו יחידה אחת. זה לא מעט בלגן, אבל ברור לנו שזה חלק מרכזי בהוויה של לוס כפרוס".
ובכל זאת, מתייחסים אליכם כאל "הלהקה של הרוסים".
"אומרים עלינו שאנחנו הלהקה של הרוסים כי קל יותר למסגר. אין בזה יחס שלילי כלפי הלהקה, אלא נוחות. אנשים אוהבים הגדרות והכללות. בעיקר עיתונאים, אגב. בסופו של דבר זה חלק מהזהות שלנו, ולכן אי אפשר להתעלם מזה. אם מישהו אומר את זה בזלזול ובהתנשאות, הוא כבר בבעיה. התחלנו את ההופעות שלנו עם חומרים שהם 90 אחוז רוסית. אבל לא נשארנו בגטו אלא יצאנו החוצה, לקהל. אז מרגע זה ואילך זה נדבק בנו לאן שלא נלך ובאיזה שפה שלא נשיר. זה גם חלק מהווי מסוים שאנחנו מנסים להעביר. דווקא עכשיו, כשגם שומעים אותנו ברדיו, לא תמיד יודעים שהלהקה היא רוסית בהגדרה שלה, וזה מצחיק לראות את התגובות שלהם מול הלהקה".
איך נראית בעיניכם סצנת המוזיקה הישראלית, בתור כור היתוך?
זיו ועמית, "הצברים" של ההרכב, לוקחים פיקוד על התשובה: "זה כור היתוך הרבה יותר אמיתי מכל כור היתוך אחר בחברה הישראלית. החבר'ה שלנו פה עברו ישראליזציה, ואי אפשר לא להרגיש את זה. החיבור של אנטון, גוגה ודימיטרי לישראליות הוא מוחלט. יכולנו להרגיש את זה במחאה האחרונה, כשהציבור הרוסי הצעיר היה חלק אינטגרלי מהשורות הראשונות והתחבר לכל המסרים. לוס כפרוס מייצגים נאמנה את הגל החדש של הדור הצעיר שגדל פה".
גוגה : "הסטריאוטיפ הרגיל שנוח תמיד להפליג אליו הוא של מבוגר רוסי שלא ממש יודע עברית וככל הנראה מצביע איווט ליברמן, מה שגם סבתא שלי דרך אגב כבר לא עושה. היא בחרה ביאיר לפיד, היא תמיד אהבה בחורים יפים והוא היחיד שמתייחס אליה בפייסבוק".
גל העלייה תמיד נתקל בקשיים עם עולם הדת בארץ. בסוגיה הזו אתם מרגישים שנקלטתם לגמרי?
"אי אפשר לא להרגיש את נוכחות הדת בארץ. ישראל ספוגה בדת, והייתי גם מגדיר אותה כקיצונית בעניין הזה. היא קובעת את המדיניות, היא הבסיס לכל, ועל אנשים במדינה נכפה להתנהל בהתאם לנורמות דתיות. אמנם אנחנו לא באיראן ולא מצליפים בך בשוט אם עשית משהו לא בסדר, אבל הממסד הדתי פה רומס הרבה דברים שיכולים להתפתח. לא מדובר בדרך רוחנית, אלא בשליטה. שליטה באמצעים, שליטה בתקציבים, מאבקי כוח. כל עוד הדת תהיה ממסדית ולא מופרדת מהמדינה היא תהווה בעיה".
"אין לנו בעיה אמיתית של התמודדות, חוץ מזה שחצי מההרכב לא יכולים להתחתן פה. אבל אנחנו רואים בסביבה שלנו אנשים שהדת היא מכשול גדול בשבילם, וקובעי המדיניות בעניין הזה הולכים הרבה פעמים כמו סוס עיוור, בלי לראות מה המצב. אנחנו אנשים אופטימיים, כמו שאפשר לראות, ואנחנו מנסים במוזיקה שלנו לבטא את זה, אבל יש תנועות בשטח שמעודדות אותנו להרגיש ככה. נראה, אולי באמת יהיה איזה שינוי עכשיו, עם כל התמורות הפוליטיות. אנחנו ליברלים, לא ביברמנים".
זה משפיע גם על הזהות הלאומית שלכם? למשל, על הרצון להיות חלק מהקולקטיב הישראלי ולייצג אותו?
ארקדי: "החיבור שלנו לארץ התחיל ממקום ציוני מאוד. כמה שנרצה להיות קוסמופוליטיים, החיבור שלי הוא אחר מזה של מהגר עבודה, נניח. אבל היום, כשאנחנו מסתכלים אחורה, דברים השתנו, והסיבות שבגללן כל אחד מאיתנו הגיע לכאן - אידאולוגיה והחיבור לעם היהודי - נראות די חסרות חשיבות היום. אנחנו מסתכלים על המקום הזה כבית. אני מניח שאם אחיה במקום אחר גם שם ארגיש בבית, אין לי שום בעיה עם זה".
אז מה אתם בעצם מייצגים?
ארקדי: "אנחנו מייצגים תרבות ישראלית, לא ממשלה, לא משטרה ולא כנסת. לא נלך להופיע אם יכריחו אותנו להגיד שהכל טוב, אבל בלתי אפשרי לשכנע אנשים שמשהו לא צודק. אנחנו לא באים להכשיר שום דבר - לא מלחמה, לא התנחלויות, ולא שום דבר שאינו חיוני באמת. הרבה פעמים מעמידים את המושג הזה של מלחמת קיום כדי לקדם אג'נדות ותו לא. אני לרגע לא מזלזל בטילים שמתעופפים פה ובאזורים שבאמת חיים תחת סכנה ובמצב בלתי אפשרי, אבל לא בטוח שהפתרונות והססמאות שמנסים למכור לנו לא מנציחים את המצב הקיים. אם זה כדי לקדם את התרבות המקומית או את המוזיקה, אנחנו נשמח לעשות את זה. אין לנו איזה עניין אנטי-ישראלי".
זיו : "אני מבין את מי שמעדיף לשבת במקלט ולהגיד שהכל חרא, אבל אנחנו לא כאלו. נעביר את המסר שלנו איפה שנוכל, גם אם זה בשליחות משרד החוץ, ואת זה אתה יכול למסור ליאיר לפיד. בסופו של דבר זאת ההסברה הכי טובה שיכולה להיות לנו. כשהמלחמה היא על הבית אנחנו נהיה הפרטיזנים הראשונים שיתייצבו ביערות, את זה אנחנו מבטיחים לך".
ההרכב המיוחד הפיץ את חומריו גם באירופה, בהופעות פתוחות בפסטיבלים. הקהל, הם אומרים, לא דורש הרבה: הוא בסך הכל רוצה לרקוד. "זה מה שהקהל מחפש, בגדול. זה יכול להיות ברוסית, עברית, פולנית או צרפתית. כל עוד יש גרוב כמו שיש לנו זה יכול לעבוד בכל מקום, והאמת היא שגם מקבלים אותנו יפה מאוד".
דוגמה , בבקשה.
"פעם הופענו בפריז לרגל חנוכת איזה רובע. השד יודע איך הגיעו דווקא אלינו שנבוא להופיע שם. ניגנו בטירוף, וגוגה מצא את עצמו עומד על מרפסת כשמתחתיו כל הזקנות של העיר, עומדות עם שמלות נוצצות ושיער מסודר, ואיכשהו התחילו לרקוד כאילו אנחנו בבארבי. בהזדמנות אחרת הזמינו אותנו למונפלייה להופיע בערב של הסוכנות היהודית. הכל היה מתוקתק, ההופעה הייתה באיזה ארמון מפואר עם קייטרינג צבעוני וכיסאות פלסטיק מפוזרים. ואז, באמצע ההופעה, עצרו אותנו פתאום כדי שהשגריר יוכל לתת נאום ציוני נלהב, בזמן שאנחנו כבר היינו בעולמות אחרים. אני לא יודע אם יזמינו אותנו שוב לכזה אירוע".
ומה עם להכיר את הקהל דרך הטלוויזיה? היה מעניין אתכם להצטרף לפריים-טיים ולהשתתף באחת מתוכניות הראליטי?
"אין לנו טלוויזיה. הקשר היחיד שלנו לטלוויזיה הוא דרך הפקחים של האגרה. מדי פעם מישהו מאיתנו מציץ באינטרנט לתכנים האלה ואז מספר על זה באולפן, אבל זאת תרבות שלא באמת מעניינת אותנו. יש בזה כיף, להיות חלק משיחה אקראית ולא להכיר את כל השמות האלו שכולם מזכירים. העניין הזה שכדי להצליח אתה צריך להיות באחת מתוכניות הראליטי הוא מטופש בעינינו,.
"הציעו לנו להשתתף בהרבה תוכניות מהזן הזה. מדי פעם השתעשענו במחשבה לשלוח את גוגה ל'האח הגדול' כדי לקדם את הלהקה, אבל מהר מאוד ירדנו מהמחשבה הזאת. אנחנו לא רוצים להיות בובות, זה מניפולטיבי. אנחנו לא בעסק הזה כדי להיות סלבז. דברים טובים מוזיקלית לא באמת יוצאים מהתוכניות האלו, לא הגיעה משם שום בשורה מוזיקלית. כמה נינטיות יצאו משם?"
אתם מרגישים שהצלחתם לבד, בכוחות עצמכם, בלי עזרה טלוויזיונית?
"אין רגע שאנחנו מרגישים שנהיינו בו גדולים. אנחנו תשע שנים באזור ועדיין מרגישים שרק התחלנו, ושאנחנו מחכים לדבר האמיתי. אנחנו מחכים ליום שהלהקה תהיה המרכיב היחיד בחיים שלנו ולא נצטרך לעשות כל מיני חלטורות כמו הצגות ותרגומים, או להיות עובדי במה כדי לגמור את החודש וכדי שיהיה לנו כסף לשלם שכר דירה. אבל זה המצב, אין מה לעשות. מצד שני, יש בזה גם סוג של קסם שקיים רק פה, שרגע אחד אתה מתראיין לסופשבוע של מעריב ולמחרת אתה מתעורר להרכיב במה. זה מאפס אותך. הסיפור המפורסם של סטינג שישב בבנין משרדים מפואר וראה את מנקה החלונות שר שיר שלו מקבל אצלנו משמעות הפוכה, כשאנחנו מי שמנקים את החלונות של האנשים ששומעים את המוזיקה שלנו. זה בערך ההבדל בין הסצנה פה ולמקומות אחרים בעולם".
אם היו נותנים לכם להיות ממשלת ישראל ליום אחד, מה הייתם עושים עם הכוח שיש לכם בידיים?
"אנחנו נהיה הממשלה הכי סקטוריאלית שיש. נחלק כסף למוזיקאים וניתן לימודים חינם לכל מתופף או גיטריסט שירצו ללמוד לנגן. אה, ושלום, היינו עושים שלום".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם