ספרדי כפול: ההופעה של קלקסיקו הייתה מפגן אהבה ושמחה
גם התחלה מעט קשה, בחירת שירים בעייתית וכמה ביצועים חלשים לא מנעו מהביקור השני של קלקסיקו בישראל להפוך לחגיגת אהבה הדדית בינם לבין הקהל המקומי
עוד בטרם נעסוק בהופעה, כמעט מתבקש לתהות מהו פשר האהבה הזו. אולי מקורה בעובדה כי המוזיקה של קלקסיקו אף פעם לא היתה מכונת ייצור של להיטים, והאנשים שבאמת אוהבים אותה הם אלו אשר התחברו לצליל הייחודי שלהם ונטמעו ליקום המדברי אותו הם מתארים בשיריהם. יתכן כי אחרי אינספור האזנות האנשים הללו מרגישים קרבה אל קולו של ג'ואי ברנס, סולן וגיטריסט ההרכב, וחיבור כמעט פיזי למקצבים הסהרוריים של המתופף ג'ון קווורטינו, אשר מהווים יחד את הגרעין היצירתי של הלהקה. רגשות אלה של חיבור וקרבה, יחד עם סוג של געגוע לביקורם הקודם, הם שחיסלו מראש כל סיכוי למחסום תקשורת בין שהתרחש על הבמה לבין הקהל. לא מפתיע, אם כן, שהאווירה בהופעה הפכה במהרה לכזו של שמחה.
נראה ששבעת חברי ההרכב באמת נתנו את כל כולם על הבמה אתמול, בהופעה שמטרתה הברורה היתה לספק את הקהל האוהב שבא לראותם שוב. הם פתחו עם "Epic" ו-"Across The Wire" המשובחים והגיעו לשיא מוקדם בביצוע מרשים וסוחף ל-"Roka". על אף כי העליה המוקדמת במפלס הקצב יצרה מין חלל שלתוכו נטמעו חמשת השירים הבאים, הישועה לא איחרה לבוא, בזכות ביצוע מעולה ומעורר של "No Te Vayas" , שיר שגם היווה שער מעבר לחציה השני והמוצלח יותר של ההופעה. חצי שגם אם נטה יותר לכיוונים הספרדיים ביצירתה של הלהקה, לא נעדרו ממנו שירי רוק משובחים כמו "Sinner In The Sea" ו-"Maybe On Monday" המעולים. גם הקאבר שכבר הפך לחלק קבוע מהופעותיהם, "Alone Again Or", היה מהנה למרות היותו לא מרגש במיוחד.
ייתכן שעבור הנון-מעריץ הממוצע הייתה זו הופעה מעט ארוכה מדי, שאולי עדיף אם היתה מסתיימת כמה שירים לפני (באמת? "Crystal Frontier"בהדרן?), או אם חברי ההרכב היו מוותרים על כמה ביצועים חלשים ועל ההדרן השני המיותר. אך בסופו של דבר קלקסיקו סיפקו בדיוק את מה שצופה מהם: בנינוחות לא מתאמצת ובחן ניכר הם הצליחו לדלג בין בין רוק, פולק וקאנטרי לבין חצוצרות מקסיקניות ומקצבים לטיניים, רוקמים משהו שהדרך הטובה ביותר לתאר אותו תהיה אולי "אינדי מריאצ'י". ללא הפתעות וללא שיאים לא מוכרים, קלקסיקו נתנה לקהל שלה בישראל בדיוק את מה שהוא רצה.
יש שיאמרו שהסטיה מהאווירה העגמומית משהו שיצרו השירים המוקדמים, לכיוונים של פיאסטה מקסיקנית של ממש היתה קצת מוגזמת. חבל שהשירים הרגישים והעצובים יותר בוצעו בקצת פחות רגש (ואולי הניגוד פשוט לא אפשר היטמעות בהם של ממש, לא רק לקהל אלא גם ללהקה). אך באופן מפתיע נראה שזה בדיוק מה שהקהל המקומי ציפה לו, שכן פרצופים מאוכזבים לא נראו בסביבה והיה נראה שרוב הנוכחים בהופעה לא מצאו את מקומם מרוב אושר. וזה כולל גם את חברי הלהקה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם