ראשי » תרבות » במה

"החולה המדומה" של תאטרון חאן מנסה להצחיק בכוח

מרוב הגזמות וניסיונות מאולצים להצחיק, הגרסה של תיאטרון החאן ל"החולה המדומה" שכחה שבעצם מדובר במחזה רציני

כשמולייר גילם בתיאטרון את "החולה המדומה", מצבו הבריאותי היה בכי רע. הוא גנח, השתעל, ירק דם על הבמה ובסופו של דבר הלך לעולמו באותו לילה - אבל הקהל הריע לו על משחקו המופלא והמשכנע בתפקיד החולה. בהצגה החדשה בתיאטרון החאן, השחקן ארז שפריר, בתפקיד הראשי, מרבה לדבר על מכאוביו ועל תרופותיו. למען האמת, הבחנתי שהוא דווקא בריא במיוחד, שהוא כלל אינו היפוכונדר ושאין בו כל התחזות. הוא רק מרבה לדבר על זה, ולכן אף אחד בקהל לא יחוש צורך להריע לו על הצלחתו, כביכול, בגילום דמותו של חולה - למרות שכבוד כישרונו הקומי במקומו מונח.

שפריר חביב, כמו ההצגה כולה, על מרבית משתתפיה (בייחוד עירית פשטן המקסימה). ניכר מאוד כי אודי בן משה, הבמאי, רצה להצחיק והשקיע בכך את מלוא מרצו ויצירתיותו - ואכן, ההצגה, על מכלול הגזמותיה, לרוב מספקת את הסחורה. אלא שכאן עולות שתי תהיות: האחת היא האם אמנות הבימוי אינה כוללת הרבה יותר מזה? והשנייה - למה להטריח למטרה זו דווקא את מולייר?

הקו המאפיין את ההתנהלות על הבמה הוא הגזמות, והללו, במקרים רבים, לא רלוונטיות למתרחש ואין בהן כל אמירה, פרשנית או אחרת. כך למשל שוכב החולה על מעין מיטה שלא מפסיקה להסתובב. למה? ככה. בשלב מסוים הבמאי מטיל על החולה המדומה להשמיע נפיחות קולניות. מצחיק? אולי. וולגרי ולא לעניין? בוודאי. מה גם שנפיחות אינן בגדר מחלה, והן הפכו בידי הבמאי לעוד אמצעי מצחיקני לשמו. מה שבטוח זה שלא בדברים כאלה טמונה גדולתו של מולייר.

הבסיס שעליו מושתת המחזה הוא אכן פארסה אבסורדית: אחרי הכל, אדם שמרגיש דחף בלתי פוסק להתחלות הוא, כנראה, בכל זאת לא כל כך בריא. המחזה המקורי של מולייר נותן הרבה יותר מזה. ההצגה של החאן נותנת הרבה פחות. בתוכנייה מצטטים את גיתה, שכותב על מחזותיו של מולייר שהם גובלים בטרגדיה. האם הבמאי הצעיר והמוכשר חשב על זה, מעבר למצחיקנות? כדאי שיקרא לפחות את התוכנייה.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...