שמעתם שזכינו באוסקר?
מתברר שהישראלים דווקא כן זכו באוסקר: לא, לא עם "חמש מצלמות שבורות" ולא עם "שומרי הסף", אלא עם "אינוסנטה", הזוכה בתואר הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר. בראיון בלעדי מספרת מפיקת הסרט, יעל מלמד, איך ויתרה על העבודה עם אמה, כלת פרס ישראל לאדריכלות עדה כרמי, ואיך בכל זאת עושים קצת כסף מקולנוע דוקומנטרי
"נסענו בשתי הלימוזינות למסיבה של מגזין הווניטי פייר, שנערכה במלון Sunset Tower", נזכרת מלמד בראיון בלעדי לסופשבוע. "לפני שנכנסנו ללימוזינות דאגנו לשים בכל אחת פסלון אחד. צריך להבין שזו המסיבה הכי גדולה של הטקס, ויש לא מעט מעגלי אבטחה שצריך לעבור. כשהגענו למלון המאבטחים ניגשו ללימוזינה, פתחנו את החלון, הם הציצו פנימה וברגע שהם ראו את הפסלון הם נתנו לנו להיכנס. מה שמצחיק היה שכולם רצו ללטף לפסל את הראש".
מלמד , חשוב להדגיש, לא מתייחסת לעצמה ביותר מדי חשיבות עצמית גם ביום שאחרי הזכייה היוקרתית ביותר בתעשיית הסרטים העולמית. היא מודעת היטב לכך שעד השבוע הייתה אלמונית למרבית הגורמים בתעשייה, עד שהגיע האוסקר ושינה הכל. "האוסקר הכניס אותנו למסיבה", היא מודה. "בלי האוסקר לא היו מכניסים אותנו בשום מצב".
אז איך היה במסיבה?
"המסיבה נמשכה עד ארבע לפנות בוקר. המון אנשים, יפה מאוד. זו הזדמנות נדירה לראות את הכוכבים מחוץ לבמה. לראות איך הם מתנהגים עם המשפחות שלהם. בראדלי קופר, לדוגמה, הגיע עם אמא שלו, מה שהיה נחמד מאוד לראות. דניאל די לואיס הסתובב עם אשתו. היה יפה לראות אותם בסביבה טבעית יותר".
ומה מגישים למי שלא פעם מרוויחים עשרים מיליון דולר לסרט? באופן מפתיע מתברר שגם לכוכבים הגדולים ביותר יש חולשה לקציצת הבשר על הגריל. "זו מסיבה שידועה בהמבורגרים שלה, שמגיעים מרשת "In And Out Burger"
ברוכים הבאים לסיפורה של יעל מלמד, המפיקה הישראלית שהפכה השבוע לדבר הכי קרוב לאוסקר שישראל הגיעה אליו. המפיקה הישראלית של "Inocente", זוכה פרס האוסקר לסרט הדוקומנטרי הקצר הטוב ביותר, הצליחה לחמוק מתחת לרדאר של כלי התקשורת הרבים בארץ שעסקו בשבועות האחרונים בעיקר במועמדות של "חמש מצלמות שבורות" ו"שומרי הסף".
אנחנו מדברים ביום שני אחר הצהריים, זמן קצר אחרי שמלמד נוחתת בניו יורק בחזרה מהטקס שנערך ביום ראשון בערב בלוס אנג'לס. על אף הטיסה הארוכה והעובדה שלילה קודם לכן ישנה שעתיים בלבד ולמרות התשישות הגדולה שאוחזת בה, היא מקדישה כמעט שעתיים לראיון. היא נינוחה ושקולה באופן מפתיע, אבל עדיין, כפי שהיא מודה לא פעם במהלך השיחה, ברור לה היטב שזהו אירוע שצפוי לשנות את מסלול חייה המקצועיים - הפסגה שאמורה לתת לה דחיפה שלא הייתה מקבלת בשום מקום אחר.
הבנתי שהעדפת לא לעלות לבמה בעת קבלת הפרס, למרות שיכולת. למה?
"בשלב הראשון חשבנו שרק שלושה אנשים יכולים לקבל את הפרס. הבמאים (שון ואנדראה פיין, צ") הם המועמדים בקטגוריה, והיה לנו חשוב ש'אינוסנטה', גיבורת הסרט, תעלה, אז הם עלו איתה. אני אמנם ביישנית, אבל לא עד כדי כך. אם הייתה אפשרות הייתי עולה, אבל אני תמיד חושבת שמה שטוב לסרט טוב גם בשבילי, ובטח ברגע הזה היה חשוב שאינוסנטה תעלה".
אינוסנטה היא אינוסנטה איזוקאר, גיבורת הסרט בת ה-15, שמסלול חייה הטרגי מתנקז לתקווה הגדולה שבין המכחול לנייר. נערה צעירה ומלאת שמחת חיים שעיניה הגדולות וקומתה הנמוכה מציבות מראה לא ממש מחמיאה בפני החברה האמריקנית. בת להורים מהגרים לא חוקיים ממכסיקו, שלצד התעללות קשה שספגה מאביה ומאמה התמודדה עם ניכור קשה מצד המערכות המקומיות, שכבר הרבה זמן לא יודעות איך להתמודד עם מיליוני המהגרים והתושבים המקומיים שחיים מתחת לגשר. סרט דוקומנטרי נוקב אך מלא תקווה על נערה שכבר תשע שנים מתגוררת עם בני משפחתה במקומות ארעיים - פעם במקלט למחוסרי דיור, פעם במחסן נטוש, פעם בפארק ציבורי, פעם בבית של חברים - ובשום מקום לא יותר משלושה חודשים ברציפות. ילדה אומללה שחיה את מרבית חייה כהומלסית, ושבמשך תשע שנים החליפה יותר משלושים מקומות דיור.
"אף פעם לא היה מקום שקראתי לו בית", היא אומרת באחד הקטעים בסרט. "כשאת עוברת בין בתי מחסה, חברים, דירות שמגרשים אותך מהן אחרי זמן קצר, שום דבר לא מרגיש כמו בית. לפעמים אני תוהה איך הייתי מרגישה אם היה לי חדר משלי", היא ממשיכה ודמעות נקוות בעיניה. "לקום בבוקר בפארק ציבורי וללכת לבית ספר - זו לא ילדות. לא הייתה לי ילדות".
ברקע נמצאת אמה של אינוסנטה, שבניגוד לבתה שמדברת אנגלית בלי מבטא זר ושאימצה את אורח החיים וסגנון הלבוש האמריקני, נותרה גם לאחר עשרים שנה בארצות הברית הרחק מאחור. לבושה פשוט, האנגלית שבפיה רצוצה, ומקור פרנסתה הוא ניקוי חדרי שירותים ואיסוף פחיות שתייה מהרחוב. תהום עמוקה של הבדלי תרבות ומנטליות מפרידה ביניהן, כפי שקורה לא פעם בין מהגרים לבניהם המתערים בחברה החדשה. "בשלב מסוים אמרתי לה שתיתן לי יד ונקפוץ יחד מהגשר, שנסיים עם הכל אחת ולתמיד", מספרת האם על הפעם שהציעה לבתה בת ה-11 לשים קץ לחייהן.
אביה של אינוסנטה גורש בידי המשטרה המקומית בחזרה למקסיקו, בעקבות מעצר שהגיע לאחר עוד מקרה של התעללות קשה באינוסנטה ובאמה. "קשה לתאר איך הוא היה מתנהג כשהוא היה כועס", היא נזכרת במהלך הסרט. "זה היה כמו חלום רע. הוא היא מרביץ לנו חזק באמצעות כבל חשמלי או ענף של עץ".
אלא שסיפורה של אינוסנטה הוא במידה רבה גם סיפור של תקווה גדולה על ילדה שעל אף נקודת הפתיחה הקשה מצליחה להיחלץ מהמסלול שייעדו לה הנסיבות, הודות לכישרון ציור נדיר שפותח בפניה לא מעט דלתות. בסופו של דבר מסייעים לה ציוריה, שנמכרים בתערוכות, לשכור דירת חדר קטנה שמאפשרת לה להגשים את חלומה הגדול, ובפעם הראשונה להתגורר במקום משלה, כשסכנת גירוש תמידית איננה מרחפת מעליה.
איך הגבת כשנודע לכם שזכיתם בפרס?
מלמד: "כשזכינו קפצנו וצרחנו בהיסטריה. ואז התיישבנו בחזרה ולא הצלחנו להתרכז כשהטלפונים של כולנו לא הפסיקו לצלצל. המחשבה הראשונה הייתה שזה לא יכול להיות ושזה נפלא. אחרי רבע שעה, שבמהלכה ישבנו והסתכלנו על עוד כמה פרסים, יצאנו לבר לשתות משהו. לכל קומה באולם יש בר משלה. אז הלכתי לקנות לי ולמפיק שלי שמפניה. שאלתי את הברמן אם הוא מקבל כרטיס אשראי, והוא אמר שהוא ייתן לי את המשקה בחינם. כמה דקות לאחר מכן היה קטע נורא מצחיק, כשכולנו עמדנו במעגל וכל אחד היה עסוק בסלולרי שלו ובאינסוף ההודעות והמיילים שהוא קיבל בעקבות הזכייה".
בעלך היה איתך?
"לא, גם כי ההזמנות לטקס מאוד קפדניות וגם כי מישהו היה צריך להישאר עם הילד שלנו. אבל בעלי, שהוא איש מחשבים בריטי עם כישרון כתיבה מדהים, נתן לי שתי מעטפות לפני שיצאתי ללוס אנג'לס: אחת למקרה שאפסיד ואחת למקרה שאנצח. בסוף פתחתי את שתיהן. בזאת של ההפסד היה כתוב 'מאכזב מאוד שאינוסנטה לא זכתה בהכרה שמגיעה לה, אבל אני עדיין חושב שאת המפיקה הכי מדהימה בעולם'. ובזאת של הניצחון היה כתוב 'אני שמח שהאקדמיה הבינה את מה שהייתה צריכה להבין, והבחירה מחדשת את האמון שלי באקדמיה'".
ואיזו קבלת פנים הוא הכין לך בבית?
"בעלי היה צריך לטוס היום ללוס אנג'לס לצורך עבודה, אז עדיין לא פגשתי אותו. אבל הבן שלי בן ה-11 הניח שתי שמיכות אדומות בכניסה לבית, שאמורות לדמות את השטיח האדום שהלכתי עליו".
ומה לגבי אמא שלך?
"עשר דקות אחרי הזכייה התקשרתי להעיר אותה, והיא אמרה לי שהיא כבר יודעת ושהיא שמחה מאוד בשבילי. יש לי אמא תומכת וגאה מאוד".
לא מפתיע אותך שהיא לא נשארה ערה לצפות בטקס בשידור חי?
"היא לא נשארה ערה, אבל ביקשה שיעירו אותה אם הסרט זוכה. אותי זה דווקא בכלל לא הפתיע. להפך, חשבתי שזה הדבר הנכון מבחינתה. זה לא שהיא בענף ומבינה יותר מדי בפרסים האלה".
את שוויון הנפש שבו התקבל הפרס בבית אמה של מלמד אפשר להבין רק אם לוקחים בחשבון שמדובר באדריכלית המפורסמת עדה כרמי-מלמד, שבמהלך הקריירה הארוכה שלה זכתה בעצמה באינסוף פרסים. כרמי-מלמד, כלת פרס ישראל לאדריכלות, אחראית לעיצובם של כמה מהבניינים המפורסמים והחשובים ביותר במדינה, כולל בית המשפט העליון בירושלים (שעיצבה יחד עם אחיה, האדריכל רם כרמי), מכון שכטר ללימודי היהדות, בית הספר לממשל במרכז הבינתחומי בהרצליה, המכון הלאומי לביוטכנולוגיה באוניברסיטת בן גוריון ועוד בניינים רבים, שקנו לה את שמה כאחת האדריכליות החשובות בישראל.
את ככל הנראה זוכת פרס האוסקר הראשונה בהיסטוריה שאמא שלה היא גם כלת פרס ישראל. אולי לכן אף אחד במשפחה שלך לא מתרגש יותר מדי מהאוסקר שהבאת השבוע?
"יש בזה משהו. אני חושבת שאנחנו באמת לא משפחה שמתרגשת יותר מדי, למרות שלפעמים כן צריך לדעת להתרגש. אבל אמא שלי אישה צנועה מאוד. היא לא עושה עניין מפרסים. היא מתייחסת לזה באופן פרטי מאוד, אישי מאוד. אולי זו שאלה של חינוך, של הבנה שבסוף העבודה מדברת הכי הרבה - הבניינים, הסרטים - והפרסים הם משהו זמני. ועדיין, בינינו אנחנו מדברות לא פעם על החשיבות הגדולה של הפרסים, על כך שהם יוצרים עניין, שהם גורמים לכך שיותר אנשים מדברים על הבניינים ועל הסרטים שאנחנו עושות. אולי יש פה גם עניין של פחד מכך שאנשים שלוקחים את הפרסים ואת השם שלהם יותר מדי ברצינות מאבדים בסופו של דבר חלק מהכישרון. השטיח האדום וכל העניין של הבמה והתודות - לא שזה לא מדבר אליי, אבל אני פשוט חושבת שבסוף הדבר הכי חשוב הוא הסרט עצמו".
גם את לא התרגשת כשזכית בפרס?
"האמת היא שבשבילנו זה היה חשוב מאוד, לא רק רגשית אלא גם עסקית, כי לסרטים קצרים יש שוק מוגבל מאוד. היה לנו ברור שהמועמדות עצמה תעשה הבדל עצום עם מה שאפשר לעשות עם הסרט. במהלך השבוע שקדם לאוסקר חשבתי לעצמי שכל הסרטים טובים מאוד וכל האנשים שקשורים בהם היו נחמדים מאוד, והייתה לי תחושה שבסוף לא חשוב מי ינצח וכולם ישמחו גם אם הם יפסידו. צריך להבין שכל השבוע שלפני הטקס מלא באירועים שגורמים לכולם להרגיש טוב מאוד עם עצמם. האקדמיה עושה מאמץ גדול כדי שכולם ירגישו מיוחדים, ולכן חשבתי שהניצחון לא חשוב כל כך. אבל הניצחון היה גדול, והרגשתי שהצער של מי שלא ניצחו היה גדול בהתאם".
אז מתי את מתכוונת לחגוג עם אמא?
"אראה אותה בפסח. בכל פסח היא באה לדירה שלנו בניו יורק".
היא נולדה בניו יורק לפני יותר מארבעים שנה (מלמד מסרבת לחשוף את גילה המדויק). אמה , שעסקה כבר אז באדריכלות, שימשה במשך שנים מרצה בחוג לאדריכלות באוניברסיטת קולומביה. כשההורים חזרו לארץ בעקבות גיוסם לצבא של אחותה ואחיה, החליטה מלמד להישאר בארצות הברית ולהירשם ללימודי אדריכלות באוניברסיטת ייל, בחירת מקצוע כמעט מתבקשת אם לוקחים בחשבון לא רק את אמה אלא גם את סבה, האדריכל דב כרמי, גם הוא זוכה פרס ישראל. אלא שבשנת 1997, בתום שנה וחצי של עבודה משותפת עם אמה, החליטה מלמד לעשות הסבה מקצועית ולעבור לקולנוע.
אני משער שעבודה עם אמא שנחשבת לאחת מהיוצרות הגדולות בתחומה יכולה ליצור צל שקשה להשתחרר ממנו.
"אנשים תמיד אמרו שהעבודה עם אמא שלי הרגה אותי, אבל האמת היא שהיא הייתה הבוסית הכי מדהימה שיש. זה נכון שלא חשבתי שהיא מטילה עליי צל, אבל אין לי ספק שהיא נראתה כל כך כישרונית שלא ידעתי אם אוכל לעמוד בכישרון שלה. עבדנו יחד שנה וחצי, אבל לא נהניתי מספיק ועזבתי. אני תמיד אומרת שסרט רע אפשר לשים בארון ולשכוח, ואילו בית רע נמצא בחוץ תמיד. לכן אני מרגישה הרבה יותר נוח עם סרטים. פחות כבד לי עם הקולנוע מאשר עם האדריכלות. אבל אני חושבת שיש המון דברים משותפים לאדריכלות ולקולנוע, ולכן אני שמחה מאוד שלמדתי אדריכלות. לומדים על מבנים, לומדים סוג מחשבה שהיא מתאימה מאוד ודומה מאוד: מה בא קודם, מה בא אחר כך, איך מספרים סיפור בתלת ממד. כל בניין הוא סיפור בפני עצמו, וכל סרט הוא סיפור".
אז היא חזרה לניו יורק, לקחה קורס אינטנסיבי של שישה שבועות בקולנוע באוניברסיטת ניו יורק, והחלה לעבוד בתחום. את הדרך למעלה התחילה כסטאז'רית, אחר כך בתור עוזרת, ולאחר שצברה מספיק ניסיון הקימה בשנת 2003 עם שותפה את חברת ההפקות Salty Features. " אני זוכרת שב-1996, בקורס לקולנוע, היינו צריכים להכין סרט במסגרת אחת העבודות. הייתי ערה כל הלילה בחדר העריכה, ובשלב מסוים אני מרגישה משהו ברגל, ואני מסתכלת ורואה ג'וק שמטפס עליי. הדפתי אותו ממני, חייכתי והמשכתי לעבוד. ואני זוכרת שחשבתי לעצמי שאם אני, שמפחדת מג' וקים ומגיבה בהיסטריה, לא חטפתי קריזה והמשכתי כרגיל, אז כנראה אני צריכה לתת לזה הזדמנות".
מאז שהקמת את חברת ההפקות, מה הסרט שעשית עם התקציב הכי גדול?
"הפקה לסרט שכתב וביים ג'ון קרסינסקי (המגלם את דמותו של ג'ים, כוכב הסדרה 'המשרד', צ "י), ראיונות קצרים עם אנשים מבחילים'. זה עיבוד לספר הסיפורים הקצרים של דיוויד פוסטר. סרט עם תקציב של קצת פחות מחמישה מיליון דולר"
.
יש יתרונות בעבודה על סרטים דלי תקציב?
"יש יותר עצמאות, פחות לחץ. אפשר לעשות דברים יצירתיים יותר, יש פחות דרמות, אנשים משתתפים בסרט כי הם רוצים לעשות אותו. בכל הסרטים הללו אף אחד לא מרוויח יותר מדי כסף, אז מי שמשתתף עושה את זה כי הוא מאמין בסרט ולא בצ'ק. הבעיה היא שקשה להרוויח מסרטים כאלה. התשלום בשביל ההפקה הוא שכר קבוע מראש, אלא שתמיד יש ציפייה להמשיך להרוויח גם מהמכירות לאחר מכן, וזה קשה מאוד, גם בסרטים גדולים. אנשים משלמים פחות, יוצאים יותר מדי סרטים בכל שנה, וזה ענף קשה. כמו אדריכלות. השותפה שלי, שאני אוהבת מאוד, פרשה לפני שנתיים. היא החליטה שזה קשה מדי".
אלא שדווקא בסרט שהביא לה את תהילתה הגדולה ביותר מצאה את עצמה מלמד ניצבת בפני מציאות חדשה של חוסר אונים כלכלי, לאחר שהמימון לסרט נגמר בשלב מוקדם מהצפוי. בסך הכל, היא מדגישה, זהו סרט בעלות של כמה מאות אלפי דולרים; אלא שאחרי העריכה הראשונית, במצב שבו הסרט מוכן ברמה של 70 אחוז, הם הבינו שהקופה ריקה. בעקבות כך יצאו מלמד וחבריה לעבודה למסע גיוס כספים ציבורי שאפשר להם לממן את חלקיו האחרונים של הסרט. 52 אלף דולר הגיעו מכ-300 תורמים פרטיים בסיוע אתר מימון ההמונים "קיקסטראטר". השבוע , כשזכה בפרס האוסקר, עשה הסרט היסטוריה כשהפך לזוכה הראשון אי פעם שחלקים ממנו ממומנים על ידי הציבור.
מאיפה מגיע מימון לסרט כזה, שלא מוקרן בבתי הקולנוע ושמראש הפוטנציאל המסחרי שלו נמוך?
"מה שמעניין בסרט הזה הוא שהוא מומן בידי גופים רבים כל כך. חלק מהסכום הגיע מתרומות, חלק מ-MTV, חלק ממלגות, חלק בא מהשקעות פרטיות. בשלב מסוים הרגשנו שיש לנו מספיק כסף לעשות את הסרט, והיה לנו מספיק ביטחון שנוכל איכשהו לגמור אותו עם הכסף שהיה לנו. המצב פה שונה מאוד ממצב הענף בארץ. בארץ יש הרבה יותר קרנות פרטיות וממשלתיות שמקדמות סרטי תעודה, ופה זה כמעט לא קיים".
כשאת מדברת על משקיעים פרטיים, את מתכוונת למיליונרים שבמקום לקנות מניות ומטילי זהב משקיעים בסרט שלך. למה שהם יעשו את זה?
"הם מאמינים בסרט כי הנושא מעניין אותם, או שהם מאמינים בבמאי, או במפיק. אלה אנשים עשירים מאוד, שהחלק הפיננסי של ההשקעה חשוב להם פחות מהחלק הסוציאלי. אנשים שאומרים לעצמם שבמקום לתת תרומה הם ישקיעו, ואם הסרט יצליח כולם יצליחו. יחד עם זאת, למרות שיש אלמנט סוציאלי שחשוב להם מאוד, נחתם איתם הסכם ברור שמבטיח להם נתח מההכנסות".
איך גייסתם את כל התורמים הפרטיים?
"הכסף נגמר אחרי העריכה הראשונה, שזה שלב די טוב כי כבר יש לך ביד מספיק חומר להציג בפני אנשים ולבקש שיזרימו כסף נוסף. היינו צוות די גדול שעבד על סרט קצר, וזה עזר להשלים את הסכום החסר בעיקר דרך רשימות מיילים. כולנו שיתפנו פעולה, שלחנו מייל לכולם, יצרנו רשימה אחת ארוכה שכללה את כל הקשרים של כל אחד מאיתנו, וככה הגענו לכמות גדולה של אנשים".
ואולי המציאות חזקה מהכול: סרט שאין לו שוק גדול מספיק, אין לו גם זכות קיום כשהוא נתמך בידי הציבור?
"מה, אם לסרט אין שוק גדול מספיק זה אומר שלציבור לא מגיעים סרטים כאלה? מה שכן, המצב היום מחייב את המפיקים לעשות דברים שפעם לא חלמנו עליהם, כמו למשל הפצה של סרט. קח לדוגמה את המקרה של 'אינוסנטה', שהופיע בהמון פסטיבלים ושודר ברשת MTV. עכשיו אנחנו בונים סביב הסרט מערכת חינוך שלמה של סדנאות, שבמהלכן תלמידים יראו את הסרט ולאחר מכן יתבקשו לצייר ציור בהשראת הסרט. עשינו את זה כבר בכמה מוזאונים באטלנטה, עוד מעט אנחנו עוברים לפילדלפיה. אני מקווה שנוכל לאסוף את הציורים שהילדים ציירו בהשראת הסרט".
"העלינו עכשיו גם תערוכה של אינוסנטה, ובנוסף יש לנו מערך הפצה חינוכי לסרט. כך שאם אוניברסיטה, למשל, רוצה להקרין את הסרט, היא צריכה לקבל רישיון. הרישיון עולה 350 דולר, וחלק מזה הולך אלינו. כך שאם יש מספיק מוסדות כאלה, זה יכול להביא את הסרט לרווחיות. אף אחד לא מצפה להיות מיליונר מהסרט הזה, אבל להרוויח קצת כסף - זה בהחלט אפשרי".
כשצופים בסרט מרגישים באופן מובהק את הביקורת שהוא מפנה כלפי החברה האמריקנית. היחס לחלשים, היעדר הסולידריות החברתית, מצבם הקשה של המהגרים.
"אני חושבת שהוא מצביע על בעיות גדולות מאוד בחברה האמריקנית. אחד הדברים שהשפיעו עליי כאדריכלית הוא שתמיד ידעתי שיש בארצות הברית הרבה הומלסים, אבל חשבתי שהם חלק מהמערכת, שעוזרים להם עם בתים זמניים. אבל בארצות הברית מתנהלת היום מלחמה בין מי שסבורים שצריך לעזור לחלשים ושמאמינים במחויבות סולידרית, ובין מי שמתנגד לכך בכל תוקף. התוצאה היא שיש היום תמיכה מינימלית של הממשלה. אינוסנטה עברה שלושים בתים בתשע שנים. אם היא נעזרה בממשלה, היא נעזרה בפרוטות. גם אמא שלה נעזרה בפרוטות, וזה מאוד הפתיע אותי".
מה לגבי מצב מערכת החינוך, שעומדת גם היא במרכז הסרט?
"החלק של לימודי האמנות בבתי הספר הפתיע אותי מאוד. רק עכשיו הבנתי כמה האמנות יכולה לסייע לילדים נזקקים. לא כי הם יהפכו בהכרח לאמנים, אלא כי היום אפשר לראות בבירור שבבתי ספר שיש בהם לתלמידים גישה לאמנות, הילדים מצליחים יותר בשאר התחומים".
ואולי במקרה של אינוסנטה, החיסרון הגדול שלה כבת להורים מהגרים הוא גם סוד ההצלחה שלה: הנחישות והאומץ להצליח שקיימים לרוב בקרב מהגרים.
"הרבה אנשים אומרים שבדיוק בגלל זה המהגרים הם האנשים הכי חשובים. הם באים עם הכי הרבה אומץ ועם הכי הרבה אנרגיה, הכי הרבה אמביציה. אני לא כל כך מהגרת, כי אני מרגישה שייכת ליותר ממקום אחד. אני כן חושבת שיש שם משהו שבא מהמצב הקשה שלה, ובהחלט יכול להיות שזה מצב שנמצאים בו הרבה מהגרים. זו מי שבגלל החיים הקשים שלה הייתה צריכה לחפש בפנים מה יש לה, מה היתרונות שלה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם