מי סופר: האיש שרוצה לנקום במבקרי הספרות
ינון ניר, מחבר הספר "עלילות פרומות", מספר על סילוק מהאוניברסיטה, התייתמות, הורות ורצון עז בנקמה
איך נולד הספר?
"בשנת 2006 סולקתי מאוניברסיטת תל אביב בהצטיינות יתרה לאחר שכתבתי הצעת מחקר לדוקטורט שכותרה 'עונש מוות בישראל: מהחוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם ועד למדיניות החיסולים'. במקום למנף את עצמי לדעת, לנסוע לאוקספורד ולהחזיר הלוואות סטודנטים בעשרים השנים הבאות החלטתי לכתוב את הרומן הישראלי הגדול, או לפחות גרסה מקומית של מארש ראדצקי או בית בודנברוק. שני הספרים מתארים את שקיעתו של עולם תרבותי באמצעות סיפורה של משפחה לא טיפוסית אחת. תכננתי לכתוב רומן אשר יגולל את קורותיהם של שלושה דורות של בני משפחת ורד; מקום המדינה ועד שנות האלפיים. נחלתי כישלון חרוץ. קשה מאוד לכתוב רומן שבו בכל שש או שבע שנים בממוצע, פורצת מלחמה אשר מחבלת ברצף העלילתי. אולי הגיע הזמן לעשות שלום כדי שבעתיד הנכד שלי יוכל לכתוב רומן כזה".
"ניסיתי כיוונים אחרים והסבה מקצועית. בין השנים 2006 ל-2009 כתבתי וגנזתי שלושה או ארבעה רומנים נוספים, התחלתי לעבוד כמנהל השקעות, התייתמתי והפכתי לאב. השילוב בין שעות העבודה הארוכות להורות נוסח רמת גן, אילץ אותי להשהות את הכתיבה. הייאוש לא נעשה יותר נוח. בתחילת שנת 2011 התפטרתי מעבודתי כמנהל השקעות כדי להצטרף לברוקרז בהקמה. החברה החדשה נסגרה עוד בטרם התחלתי לעבוד בה. החוזה שחתמתי כלל סעיף אשר הבטיח לי הכנסה במשך כמה חודשים במקרה של פיטורים. לאחר כמה שנים לחוצות מאוד זכיתי סוף סוף בפנאי לכתוב רומן. הטיוטה הראשונה של 'עלילות פרומות' נכתבה בשלושת החודשים שבהם חיפשתי עבודה. לאחר כמעט שנתיים של תיקונים התפרסם הספר בהוצאה שיסד אבי אריה ניר ז"ל. הרומן מכיל משפטים, פסקאות, מחשבות ורעיונות מתוך ארבעת הרומנים הקודמים ומתוך הדוקטורט שוויתרתי על כתיבתו. אני חב חוב גדול לצלמת טלי גרגיר אשר בלעדיה לא יכול היה הרומן להיכתב".
מה הספר האהוב עליך?
"קראתי יותר מדי ספרים. מגיל צעיר מאוד אני קורא בממוצע שלושה ספרים בשבוע. נראה לי בלתי אפשרי לבחור ספר אחד."
איזה ספר מונח כרגע ליד המיטה שלך?
"'גיבור זמננו' של לרמונטוב. הנחתי אותו במיוחד לכבוד הריאיון הזה".
איזה ספר נהנית לקרוא ומעולם לא העזת להודות בכך?
"'חירות וקפיטליזם'מאת מילטון פרידמן. בגילמן עלולים לצלוב אותך על פחות מזה".
איזה ספר לא קראת ומעולם לא העזת להודות בכך?
"אני גאה מאוד בספרים שלא קראתי".
איזה ספר ילדים הכי נצרב בך?
"'הרוזן ממונטה כריסטו', 'הרפתקאותיהם של תום סוייר והאקלברי פין' ו'אלופי ווילובי'. הרוזן ממונטה כריסטו הוא גם הספר האהוב ביותר על גרסיה מרקס – אחד הסופרים האהובים עליי".
עם איזו דמות בדיונית היית מתחלף ל-24 שעות?
אני משער שאי-אפשר לבחור דמות מתוך קומיקס. כנראה שאיאלץ להסתפק בשטן מ'האמן ומרגריטה'. יכול להיות נחמד לסגור חשבון עם כל מבקרי הספרות והעיתונאים שקיבלו את 'עלילות פרומות' ולא פתחו את הספר".
ולשנה?
"אוגוסטה ברטראם, הדודה מ'מסעותיי עם דודתי' מאת גראהם גרין. אישה בת שבעים וארבע, הרפתקנית שחייה הסוערים מורכבים ממסעות ומעשי פשע. בשעות הפנאי היא מחזיקה מאהב שחור צעיר, מצויד היטב וחמוש, טרוריסט בעבר וסוחר סמים בהווה".
מי האדם שהכי השפיע על הרגלי קריאה שלך?
"אבי אריה ניר. התחלתי לכתוב סמוך לגיל עשרים לאחר גירושי הוריי. היחסים בינינו באותה תקופה היו מאוד מרוחקים. הייתי אז חייל וחלק מסיפורי הראשונים נכתבו במחברת צבאית במהלך ניווטי ג'יפים. באחד מסופי השבוע הראיתי לו את הסיפורים שכתבתי. הוא התלהב, ערך, העיר הערות, והמליץ על ספרים. הכתיבה הייתה הגשר שחיבר ביני לבינו לאחר כמעט עשרים שנה".
מה המקום הכי מוזר שקראת בו?
"למדתי לתואר ראשון במנהל עסקים. באותה תקופה הקימו במרכז הבינתחומי בית ספר לממשל ובחדר העבודות השאירו לסטודנטים עותקים של המניפסט הקומוניסטי. קראתי אותו בשירותים של רייכמן".
בעוד רגע דניאל יתחיל לצעוק. הוא כבר נעמד במיטת התינוק שבחדרנו ודורש בקול גדול את בקבוק הבוקר. תינוקות לא בוכים הם צועקים; התנגשות חזיתית בין סופרן לטנור. תאונת שרשרת. הדמעות הן לא יותר מאשר מסך עשן. שוד ושבר. מצור רציני. הם פוערים את פיותיהם הקטנים וחסרי השיניים כחיות פרהיסטוריות. בניגוד לחוקי הפיזיקה, הופך הפה שלהם לגדול יותר מהראש, כמו תנינים. ריח הסיגריה כבר התפזר. אני קמה מהמחשב, בועז כבר בדרך למטבח, עיניו אדומות, עדות מוצקה לארבע הפעמים שבהן התעורר האליגטור הצעיר הלילה. הנה הוא מוציא את בקבוק החלב מהמקרר.
"בוקר טוב," אנחנו אומרים כמעט ביחד כמי שמחליפים כרטיסי ביקור. למען האמת בועז אומר "בוקר טוב" ואני מסתפקת ב"בוקר".
"מתי חזרת?" הוא שואל בדרכנו אל חדר השינה. בועז משאיר מאחוריו את האור במטבח, כדי לא למעוד על הדינוזאורים המפוזרים על הרצפה, הרטובים עדיין מהאמבטיה של אתמול. הוא קנה לדניאל את החיות הנוראיות האלו לפני כמה ימים, ומאז דניאל לא עוזב אותן. שומר עליהן מכל משמר, לוקח איתו את המפלצות לכל מקום, מגונן עליהן בגופו הקטן מפני הברירה הטבעית בת דמות היגון שנקראת אימא.
"לפני שעתיים בערך."
"מה השעה?"
"כבר אחרי שבע."
"ולא הלכת לישון?" הוא מביט בי כמי שאינו מסכים עם הדרך שבחרתי לעצמי, שכפיתי עליו ועל דניאל.
"לא."
"תמר!?"
איני בטוחה אם הוא נוזף בי או דואג לשלומי. מאז שהתחלתי לכתוב את הרומן הוא אינו מתעניין עוד בתמר ורד. למרות זאת, אני אומרת שאני יושבת מול המחשב מאז שחזרתי הביתה.
"את תתמוטטי בסוף."
כבר התמוטטתי. בבוקר אחד, כשהקצתי מתוך חלומות טרופים, ראיתי את עצמי והנה נהפכתי לסוס הזקן מספרו של דיקנס. אני נשארת רתומה למרכבה כדי לא ליפול מהרגליים. בניגוד לסוסים, אימהות אינן מוצאות מהשירות."את לא יכולה להמשיך ככה. את תתמוטטי. הסוף יהיה רע ומר." בועז מגיש לתינוק הכעוס את הבקבוק. דניאל משתתק. לחייו מתנפחות. אנחנו מחליפים משמרות בלי לקפל את הדגל ובלי הצהרות. הורים ללא תכונות. אני מוציאה את אדון לחיים ממיטתו ונושאת אותו בזרועותיי אל מיטתנו. מצמידה אותו חזק אל חזי והוא יונק מהבקבוק בתנוחת הפייטה. מדי פעם הוא מביט בי בעיניים כחולות וחולמניות. גם לי היו פעם עיניים כאלה, לפני המהפכה התעשייתית. בועז נשכב על המיטה לידנו, מתכווץ מתחת לשמיכת הפוך. "קר..."
כל בני הזוג שהיו לי העדיפו את הקיץ על פני החורף. בניגוד אלי. אני זקוקה לחורף כדי שישטוף את הפיח שמצטבר בי. אני מוכרחה לפנות מקום לפיח חדש. דניאל נוגע בפניי, מנסה בעקשנות תינוקית להכניס את אצבעו הקטנה לתוך אפי. קודח, יונק, מחייך ומצחקק כמוצא שלל רב.
"איך היה?" שואל בועז.
"בסדר."
"חזרתן מאוחר."
"כן. אף אחד לא רצה לחזור הביתה."
"כמה הייתם?"
"חמישה-עשר. פחות או יותר."
"אז את לא מצטערת שנסעת?"
"לא." למרות שאולי עדיף היה אם הייתי נשארת בבית לעבוד על הדוקטורט.
"על מה דיברתם?"
אני מלטפת את ראשו של דניאל. "הדברים הרגילים, אתה יודע..."
מוקדם מדי בבוקר בשביל נוסטלגיה ורשימת נושאים כגון: עבודה, ילדים, קבוצות רכישה, ראש העיר המושחת, תוכניות טלוויזיה, תוכניות לעבור לגבעתיים, נסיעות לחוץ לארץ, מעמד הביניים, התחושה שכבר אי-אפשר לחיות בארץ ולא רק בגלל יוקר המחיה וכו'. הגיע הזמן לארגן את מסיבת התה של רמת גן.
"וכל אחד בטח ניסה להראות כמה שהוא מוצלח, כמה שהוא הצליח בחיים, כמו בסרטים אמריקאיים."
"דווקא לא."
בועז מפהק בעייפות. בעוד רגע הוא בטח יקום מהמיטה כדי להתארגן לעבודה. אני לא רוצה שהוא ילך.
"דיברנו על כמה שקשה להיות הורים."
בועז צוחק. "תני לי לנחש... את בטח יזמת את כל השיחות?"
שנה וחצי חלפו מאז שילדתי את דניאל וכמעט ולא עובר יום בלי שאני שואלת את בועז (ואת כל הסובבים) למה לא סיפרו לנו שכל-כך קשה להיות הורים. המין האנושי שורד הודות לשקרים מוסכמים והונאה עצמית, זה ברור. מבחינתי כולן שיקרו לי: אימא שלי, חברות שכבר היו להן ילדים, הפקידה בבנק, נשים ברחוב... כולן חברו יחד, לא מתוך כוונות רעות. מתוך ביולוגיה או מתוך הבניה חברתית. הן טוו מסביבי את קוריהן כדי שארצה להתרבות. בעיניהן המין הנשי מתחלק לשניים: אימהות ואימהות לעתיד. חלוקה בינארית, דיכוטומית. כמו שמן ומים שלא מתערבבים. כמו חומר ואנטי-חומר. בחדרי-חדרים אימהות לוחשות זו לזו את האמת המרה. מייללות עד אובדן הכרה. זועקות עצמן לדעת. הן נועלות את השער, מקפידות שאף אימא לעתיד לא תיכנס.מה אפשר לומר? נפלתי בפח. דעתי נטרפה. התנהגתי כטרף קל, כאותם זכרים בטבע שמקריבים את עצמם למען הדורות הבאים. כל-כך רציתי להיכנס להיריון.
"בטח שאלת אותם למה לא סיפרו לנו," בועז ממשיך.
"דווקא לא."
לא היה צורך. אני מספרת לו על שלל הווידויים שאספתי במסיבה: יואב נבות והמגבונים הלחים שגורמים לו בחילה. עדנה שכבר יותר משנה, מאז שנולדה בתם השלישית, לא שכבה עם בעלה. דנית שעמדה שעה ארוכה מול ארון הבגדים ולא הצליחה למצוא בגד שלא נפל קורבן להפרשות של אחד הילדים. טלי שכבר לא מסוגלת לאכול את הבישולים שלה. אלדד שחולם בלילות שהוא מתעורר בתוך שלולית צהובה, נאבק שלא לטבוע בתוך השלשול המימי שדלף מהחיתול של בנו בן האחד-עשר חודשים.
היו רגעים שארוחת הערב הזכירה פגישת מחזור שבה נאספו הזונדרקומנדו של ההורים. ממש ארץ זבת חלב ודבש.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם