מערכוני הגשש לפורים: הכי רחוק מאייל גולן
עצוב שערוצי הטלוויזיה נזכרים לשלוף את הגשש החיוור מהבוידעם רק באירועים מיוחדים. לעומת גיבורי התרבות העכשווים, מדובר בלא פחות מזהב טהור
צפיר, מנת יתר של צחוק בריא. את הצחוק המתגלגל היה אפשר לשמוע בכל השכונה. בשנים האחרונות כל רעיון המגילה איכשהו סופח לטובת ילדים, דתיים ואירועי קניון הזהב. העם הניטרלי צריך להישען על נוסטלגיה של שנות השבעים ותמונות קבוצתיות מעיתון הבוקר. מצטערים, זה לא זמן לצחוקים ולמעשי קונדס.
חבל. ממש כואב הלב הפורים הזה, יום שבו מוכרחים להיות שמח ובמקום זה מקבלים חשש כבד מאינתיפאדה נוספת ומו"מ קואליציוני תקוע. נמשיך ונעדכן במהדורת חצות. אז בערוץ 2 המשיכו בפריים טיים עם הבאנקר "בית ספר למוזיקה", שזה גם ילדים שמחופשים לגדולים. בערוץ 1 השתעשעו עם פספוסי הכדורגל הישראלי, ואילו בערוץ 10 הלכו על הגשש החיוור.
אני לא יודע אם אצל אנשי 10 זה קרה מפני שהייתה משבצת פנויה או שהם חיפשו פודינג מתוק לפורים, אבל בכל מקרה אני איתם באש ובמים. את הגשש החיוור מומלץ לראות בכל כמה חודשים, כמו שעון מעורר, כדי לדעת כמה טוב היה לנו פעם. תרבותית, אני מתכוון, ולא "אייל גולן קורא לך", גרסת הטראש.
לא מזמן ראיתי בפעם המאתיים את הסרט "שיר אשיר בגשם" בכיכובם ג'ין קלי ודבי ריינולדס, משנת 1952. עזבו את הקלאסיקה המענגת, אני מתכוון למה ששחקן היה צריך לעשות כדי להצליח בחיים. לשחק, לשיר, לרקוד סטפס, והכל בשיא הפרפקציוניזם, בלי מרווח לטעויות. הגשש, למי שלא זוכר, היו כאלה. משחק, שירה, כותבים משובחים. עד היום מערכונים כמו "כלא שש" ו"חכם מימון" הם קלאסיקות שאפשר לשמוע אלף פעם ועדיין לצחוק.
בניגוד למה שקורה היום. כן, בניגוד להיום, כשמספיק שבחור שהרגע התעורר משינה יעלה בג'ינס קרוע לבמה וישאל "יש פה חבר'ה מלוד? " כדי להעביר ערב. לא סתם ערב, אלא לקבל תוכנית טלוויזיה. ומה שיותר גרוע: אם תראו לילדים שלכם את הגשש והיחפן, יש סיכוי גדול שהם יבחרו ביחפן כמודל לחיים. הוא מבחינתם הרבה יותר מצחיק, כי זה עניין של חינוך בתרבות האינסטנט וערוץ הילדים.
הגשש בשביל רוב בני הנוער הם ענתיקה שעדיף לא לשלוף מהבוידעם. התספורות, המכנסיים הרחבים, העניבות המצחיקות. הם מזמן אאוט מיושן. אז לצערנו אנחנו מקבלים את השלישייה המשובחת רק כשיש חור שצריך איכשהו לסתום, או כשמישהו בארכיון נזכר בהם בפורים, באיזה סוג של הארה. חבל, כי אם לבריטים יש את מונטי פייטון ולצרפתים את לואי דה-פינס, לנו יש את הגשש. צריך ללמוד, להעביר מאב לבן, להכניס אותם לחג פורים כמו קעקוע שאי אפשר להוריד. הרי הם בסופו של דבר היו המראה שלנו, לטוב ולרע. וזה אפשרי, רק צריך להשקיע מאמץ קבוצתי. לא מזמן נתקלתי בצמד ילדים תל-אביבי שציטט חופשי את "הקפיטריה בטבריה". היא בת שש, הוא בן תשע. למה? האב עדיין שומע את הגשש ברכב וצוחק. ואם הוא צוחק, גם הילדים יצחקו וגם הכיתה שלהם תצחק כתגובת שרשרת. זה מה שצריך. לעשות לייק לאיכות של פעם.
מערכוני הגשש החיוור, ערוץ 10, 21:00
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם