מיוחד לפורים: סדרות שהתחפשו
"דקסטר" היא ממש לא סדרת איכות, "סאות'פארק" היא בכלל סאטירה ולאף אחד לא באמת אכפת איך טד מוסבי פגש את אמא. יש לא מעט סדרות פופולאריות שמתחפשות למשהו אחר לגמרי בכל השנה. פורים זה זמן מצוין לחשוף אותן
כש"דקסטר" באה לעולם בשנת 2006 והותירה את עולם הטלוויזיה פעור פה, עוד היה ניתן לקטלג אותה כסדרת דרמה, ויש היו מוסיפים אף - "איכותית". העלילה המקורית, השוטים המרהיבים והליהוק המבריק של מייקל סי הול לתפקיד הרוצח הסדרתי הסטואי ביותר על פני הפלנטה הפכו אותה לחווית צפייה מהנה עבור חובבי טלוויזיה וגור כאחד, גם אם פה ושם היא חפרה לעצמה חורים בעלילה ובורות הגיון והמשכיות.
אבל מה שהתחיל כסיפור חינני על אדם אפל שמנסה לחלק את זמנו בין שגרת יום אפרפרה לבין פעילות לילה א-נורמלית קצת פחות מצפייה בריאליטי שירה גנרי, התגלה במרוץ העונות כלא יותר מעוד סדרה היישר לערוץ ניקולדאון (כלומר, אם לא לוקחים בחשבון את כמויות הדם המגוחכות שנשפכות שם): הדיאלוגים המאולצים, ההאכלה המתמדת בכפית (תודות לווייס אובר שהפך מעיק, מיותר ומעליב עם כל פרק שעבר), המשחק המזעזע של ג'ניפר קרפנטר וקווי העלילה הביזאריים הבהירו לעולם כי "דקסטר" היא המון דברים - אבל סדרת איכות אינה אחד מהם.
מתישהו בין עונה שלוש לארבע נמאס לנו לשמוע על ה"דארק פסנג'ר", מיצינו את עניין הקוד האתי ועם כל הכבוד לדחפים רצחניים שהטבע הכתיב - בשלב מסויים כבר הפך בלתי אפשרי לעקוב אחר קורותיו של אדם שלא מחזיק בתכונה אחת, או אפילו תחביב נורמלי, פרט לרצון עז להמית את הזולת. ולא, איסוף שקופיות אינו נחשב תחביב. שבע עונות מאז נולדה (שלוש מהן לא פחות מאיומות), הגיע הזמן לומר את האמת - "דקסטר" היא סדרה לילדים או למתבגרים שעוד מתלהבים מדם.
"לואי"
סדרה שנכתבת ומשוחקת על ידי הסטנדאפיסט החם ביותר בארצות הברית כרגע? עלילה מבויימת משובצת בקטעי סטנד אפ? כמו "סיינפלד" רק חדש? ובכן, לא בדיוק.
כן, לואי סי קיי האיש שמאחורי "לואי", שכלל בשנים האחרונות את דרגת זיהוי הניואנסים האנושיים לדרגת אמנות. וכן, המופע החי שלו, תבחרו אחד, ישדרג לכם כל ערב עם החבר'ה. אבל לקרוא ל"לואי", מיצג אומללות אורבאנית כפי שלא נראה על מסכי הטלוויזיה מעולם, קומדיה? לא, חברים.
על אף רגעים קומיים בודדים והופעות אורח של דמויות מצמרת עולם הקומדיה דוגמת שרה סילברמן , ג'יי לנו ורובין וויליאמס, צפייה בפרק של לואי משולה לנטילת כדור פיכחון גדול ומריר. העליבות האנושית, סיפורי הניצחון הקטנים (ולראיה טרילוגיית הפרקים שחתמה את עונתה השנייה של התכנית) והבדידות האנושית הגדולה שאופפת כל סצנה וסצנה, הן לא פחות מתעודות עניות לא מסוגננת בעליל לשקר הציוויליזציוני שנכפה עלינו לפני מאות שנים.
היכולת של לואי לפרק לגורמים גם את הסיטואציות היומיות ביותר ולצור מהן רסיסי מציאות דוקרנית כבר מזמן הציבה סטנדרט חדש ליצירה דרמטית טלוויזיונית. או במילים אחרות - לא רק ש"לואי" אינה קומדיה", היא גם קשה וכואבת יותר מטרגדיה. היא המציאות של כולנו, במלוא אפרפריותה.
"סאות'פארק"
נכון, סאות'פארק כבר מזמן לא מה שהייתה. ההומור השתנה, גבולות ההלם של הצופים התרחבו ובאופן כללי נדמה שטריי סטון ומאט פארקר עשו את שלהם והגיע זמנם להוציא לגמלאות את אריק קרטמן וחבריו לעיירה האמריקאית המטורללת. כשסאות'פארק עלתה לשידור אי אז ב-1997 היא נחשבה למופרעת שבתכניות האנימציה, תשובה פוליטיקלי אינקורקטית לסימפסונס', שהספיקו כבר אז להתיישן ולשעמם. הומור הפיפי - קקי שלה וחיבתן של הדמויות טרנס ופיליפ לשחרר גזים לכל עבר העניקו לסדרה צביון נונסנסי מובן, אך עם השנים "סאות'פארק" השכילה להתפתח להרבה יותר מעוד סדרה עתירת קללות וגסויות.
מספיקה צפייה בשני פרקי "מלחמת המצוירים"הקלאסיים שלה כדי להבין כמה טובה יכולה להיות יצירה טלוויזיונית מאויירת, גם כשהיא מעוטרת בנוזלי גוף. בפרק אחד (כפול) הצליחו סטון ופארקר למתוח ביקורת על ההתקפלות המגוחכת של העולםהמערבי מול דרישותיהם המגוחכות של ארגונים איסלאמים קיצוניים (במקרה זה פרשת הקריקטורה המפורסמת של הנביא מוחמד),לשלבה בעקיצות בוטות כלפי היריבה העיקרית - "איש משפחה", ואפילו לפזר רפרנסים להצלחות הוליוודיות ענקיות מזן "דו"ח מיוחד" של סטיבן ספילברג.
"סאות'פארק" היא ההוכחה שהומור נמוך אינו בהכרח סממן לתוכן מסוג זה, ולמען האמת היא בדרך כלל כתובה טוב יותר מכל סיטקום שבלוני שיצא לכם לצפות בו. כשחושבים על זה, רק דמותו של אריק קרטמן היא חתיכת יציאה גאונית שנושאת עימה ביקורת על גזענות, השמנת יתר, אמהות חד הורית וסקסיזם. והוא רק בן 8.
"דה וויס"
התכנית שכולם בה מוכשרים, כל משתתפיה נושאים עליהם קילוגרמים של "נשמה", כולם מבצעים ענקיים, זמרים חד פעמיים, מבצעים מדהימים. כל זה נהדר, באמת, רק ש"דה ווייס" על שלל גרסאותיה הבינלאומיות, אף פעם לא הייתה תכנית על זמרים. כלומר, היא כן, אך יותר משהיא מנסה לגלות אותם, היא מעדיפה להושיבם על כסאות מסתובבים ולשלחם זה בזה.
אביב גפן יורד על המשינות (ועל שלומי שבת ושרית חדד ורק שוכח להסתכל במראה מידי פעם), שלומי שבת רוצה שתבחרו בקבוצה שלו וכולם ביחד מבצעים שיר של שמוליק קראוס (או של משינה). כן, יש שם גם את מישה סוחינין, רוני פרי וסהר שרב, אבל בסופו של יום האטרקציה האמיתית ב"דה וויס" היא המנטורים, האינטריגות, הסכסוכים והעקיצות ההדדיות. הרי בלעדיהם כל העסק היה נראה כמו "כוכב נולד". ואת זה החבר'ה ב"רשת" ממש לא רוצים.
"איך פגשתי את אמא"
אל תתבלבלו: הסדרה שהשיבה לתודעה את ניל פטריק האריס, הלוא הוא ד"ר דוגי האוזר, היא הרבה דברים, אך איתור אם פוטנציאלית כבר מזמן אינו אחד מהם. "איך פגשתי את אמא", שרצה כבר שש עונות (שזה בערך שתי עונות יותר מידי) היא אמנם סיטקום רומנטי חביב, מעין "חברים" לדור הסמארטפונים (מינוס כמויות החן ופלוס תצוגות משחק מזעזעות של רוב חברי הקאסט), אך היא טומנת בחובה רעיון שעובר בראשם של לא מעט הורים לילדים: עבור הילד הממוצע, עד גיל מסוים הוריו הביולוגיים הם לא הרבה יותר מדמויות סמכות בחייו, אנשים שקיומם מותנה בקיומו בלבד. להתחיל לתאר לילדיך את ההוויה היומיומית שלך בטרם לידתו היא עניין מאתגר, שהרי יכולתו של ילד להקביל את חיי הוריו לאלו שלו הוא עניין די חסר סיכוי, בעיקר בשל פערי הדורות והשינויים ברוח הזמנים.
אולי הדור הנוכחי של בני העשרים והשלושים, שמתעד עצמו לעייפה באפליקציות מזן אינסטגרם וטוויטר, יעשה עבודה טובה ביותר.בבינתיים אפשר להנות מהניסיון של טד מוסבי, אולי הגבר הרכרוכי ביותר בהיסטוריה של הטלויזיה, רומנטיקן חסר תקנה ואדם עם זיכרון פנומנלי, לתאר לילדיו את שגרת חייו בטרם פלשו הם אליה. ל"נואה אנד דה וויל" יש אפילו שיר על כך באלבום האחרון, כך שלא נראה שמדובר ברעיון חד פעמי כל כך.
בסופו של דבר, "איך פגשתי את אמא" היא ניסיון לייצר קפסולת זמן, ללכוד חתיכת חיים של חבורת צעירים - רגע לפני שהחיים האמיתיים נוחתים עליהם. ולגבי זהותה המסתורית של האם - למי באמת אכפת? הרי בסופו של דבר תגיע מישהי שלא תעמוד בציפיות שהציבו לה ולנו יוצרי הסדרה. זה כבר לא באמת משנה מי זו תהיה. מקסימום נתאהב.
"קוגר טאון"
המקרה של "קוגר טאון" נחשב לקיצוני מכולם. "קוגר טאון" החלה את דרכה בתור סדרה על ניסיונותיה הפאתטיים של ג'ולס קוב, אם חד הורית מזדקנת, להחיות את נעוריה מחדש על ידי פלירטוטים ורומנים עם גברים צעירים בואכה הינוקות. אז נכון, קורטני קוקס זכתה להצתה מחודשת של הקריירה שלה והסדרה אפילו הצליחה לצבור לעצמה קהל צופים אדוק ונאמן. אבל מתישהו באמצע הדרך אפילו יוצרי הסדרה הבינו שאלמנט הקוגריות מיצה את עצמו בערך בעונתה השנייה.
כבר עכשיו נשאלים הצופים בתחילת כל פרק אם היו רוצים לשנות את שם הסדרה, שנקלעה למצב ביש בו כבר הפכה למותג, על אף כי שמה כבר לא מייצג את המתרחש בה. כרגע "קוגטאון" היא סדרה די שגרתית על דינמיקה קבוצתית בין אנשים בוגרים למדי. אין בה אף דמות שיוצאת עם מישהו צעיר ממנה ואפילו דמותה הסליזית של בארב הקוגרית כבר נעלמה לה לטובת דמויות חיוביות וחינניות יותר. נכון לעכשיו ל"קוגר טאון" אין מאפיין בולט במיוחד, פרט לכך שהיא מדגמנת יחסי שכנים כמעט לא מציאותיים (אבל זה כבר סיפור אחר). וחוץ מזה, המונח "קוגר" הוא כל כך 2007.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם