כבוד השרה
שרה אדלר, שכבר היתה מועמדת לאוסקר האירופי, הצרפתי והישראלי, פוחדת מההצלחה ומעדיפה לנהל קריירה אטית ומדודה. מה שצריך להפחיד אותה הוא שזה כל כך הצליח לה, שהיא עוד עשויה להפוך לכוכבת
אדלר נעה ונדה בין צרפת מולדתה, ישראל וארה"ב. היא שיחקה בסרטים בכל המדינות האלה, וכאן יכולתם לראות אותה, בין השאר, בסדרות הטלוויזיה "פרשת השבוע" ו"אבדות ומציאות", ובסרטים "מדוזות" ו"בוקר טוב אדון פידלמן". ביום חמישי עלה לאקרנים "לרדת מהעץ" בבימויו של גור בנטביץ', שבו היא משחקת בתפקיד הנשי הראשי.
את בנטביץ' (שסרטיו הקודמים "משהו טוטאלי" ו"הכוכב הכחול" הפכו לקאלט) היא מכירה מהשכונה. "אנחנו חיים בלב תל אביב, ועם השנים קרה שיותר ויותר נפגשנו ביומיום", היא מספרת. "כשהוא ליהק לסרט, באתי לאודישן כדי לפגוש אותו ואת גל תורן (שמשחק בתפקיד הראשי). אפילו לא קראתי את התסריט קודם לכן, אלא קיבלתי את הסצנות הרלוונטיות למבחן בד – ועליהן שקדתי".
היא לא פושרית. לא מנסה כל הזמן לקבל את התפקיד הגדול והבולט. "אני חושבת שאני בדיוק מה שאני יכולה להכיל ולעשות", היא אומרת. "אני מעריכה את האנשים שנתנו לי צ'אנס לעבוד איתם, ומבחינת הקריירה הגעתי למשהו שמשקף את מה שאני. לא יותר ולא פחות. מצד אחד זה מכובד, יש מאחוריי רשימה מעניינת ומגוונת של יצירות, יש קו שאני מזדהה איתו, אבל מצד שני - מה שקורה איתי הוא פועל יוצא של הבחירות שעשיתי, או לא".
מה מונע ממך לפרוץ עוד יותר קדימה?
"יש מחיר לכך שאני אוהבת לשחק אבל בה בעת לא רוצה שיקרו לי דברים אחרים כתוצאה מכך. זה מאבק מתמיד, בעיקר עם עצמי. זה מקום לא זורם. אבל בעיניי, עבודת השחקן היא ארוכת טווח, ריצה למרחקים ארוכים. יש לנו נטייה בחברה לרצות דברים באופן מיידי, לקטוף את הפירות, להתקדם ולראות תוצאות מיד. אבל אני מהשחקנים שעושים קריירות יפות, שגם בגילים מתקדמים יותר ממשיכים להתחדש, לרענן. מבחינתי, אם הייתי יכולה לדעת שבעוד 20 שנה הכל יהיה בסדר, אז הייתי באמת שמחה על כך שאני לא עובדת בכל הכוח".
"יש משהו מפחיד במה שאנשים קוראים לו הצלחה. ככל שאתה עולה יותר גבוה, אחרי זה אתה יכול גם ליפול חזק יותר, בעיקר בתחום הזה. זה מאוד לא יציב, גם מבחינת העבודה וגם מבחינה מנטאלית. אלה מעברים קשים בעיניי. אני רואה אנשים שמאוד חשופים ומוכרים, אבל מכיוון שמשהו לא ממשיך בדיוק כמו שהם היו רוצים, הם פתאום חוזרים למקורות שמהם הם התחילו. אני בעד דרך הביניים, לשמור על קו רציף ועקבי, בלי זינוקים חדים. אני חושבת שמה שיקרה יקרה. בבוא הזמן, בנסיבות הנכונות".
למדת משחק בארה"ב, בבית הספר של לי שטרסברג, וכבר שיחקת שם בכמה סרטים. זה לא היה הזמן להכות בברזל בעודו חם?
"בזמן שהייתי שם והופעתי בסרטי אינדי, קיבלתי כל מיני פניות מצד מלהקים של חברות גדולות. כשהייתי בפסטיבל סאנדנס, למשל, הייתה התעניינות ופגשתי אנשים, אבל כבר אז היתה לי תחושה שזה לא בשבילי. כלומר לא ככה. אם היו פונים אליי בהצעה קונקרטית, אני מניחה שהייתי בוחנת אותה. אבל רציתי לעזוב את ארה"ב ולא היתה לי סיבה מספקת לנסות להילחם על קריירה כשחקנית שם. אז ויתרתי על זה בזמנו. בסוף נסעתי לצרפת ועשיתי סרט עם גודאר".
אדלר (34) היא ילידת צרפת שנדדה עם אמה, שעבדה כיחצנית של מועדון ג'אז. אביה, גם הוא מתחום האמנות, לא חי עם המשפחה. במהלך שהותה בארה"ב פגשה את הבמאי רפאל נדג'ארי, והתחתנה עמו. "להגיע יחד לארץ השתלב לנו בתוכניות המשותפות", היא אומרת, "אנחנו עדיין מחכים למצוא מתישהו את הפרויקט המשותף הנכון".
בני הזוג מתגוררים במרכז תל אביב ומגדלים במסירות את בתם אליה בת ה־6. "יכול להיות שיש חסרונות בכך ששנינו עובדים בתעשיית הסרטים", היא אומרת. "אני יכולה לתאר לעצמי שבבית שבו לאחד מבני הזוג יש חיים יותר יציבים, קבועים ומסודרים, זה נותן קונטרה כלשהי לקולנוע. אבל זאת המציאות שלנו, ויש לה גם צדדים מאוד חיוביים. אנחנו מבינים לגמרי את השינויים והסיטואציות ואת האינטנסיביות של כל אחד מאיתנו בעבודה שלו. הוא יודע בדיוק במה זה כרוך כשאני יוצאת ליום צילום או פרויקט אחר. אני הכי סומכת עליו מבחינת ההבנה והתפיסה שלו את הבחירות שאני עושה, והוא נותן לי פידבקים ועצות גם בתוך העשייה. יש פרויקטים שבהם אני לא משתפת אותו לצד כאלה שבהם אני מאוד נעזרת בו ומדברת איתו עליהם, כבר משלב התסריט. יש לי איתו שפה משותפת מלאה, והוא תמיד נותן לי עצות טובות".
ב"לרדת מהעץ" מגלמת אדלר את קסם, בחורה שהחבר הרציני שהיה לה, ניצ (תורן), עזב אותה כדי לטוס לאוסטרליה. אלא שלאחר זמן ניצ חוזר במפתיע ומנסה להחזיר לעצמו את הקסם, שמצדה נשארה מאוד פגועה ומסרבת לנהל איתו דיאלוג. בתגובה, ניצ מתמקם על צמרת עץ מול חלון דירתה ומסרב להתפנות. סביב העץ מתנהל מאבק בין כמה אקטיביסטים סביבתיים, בראשם להב (בנטביץ') ותדי (מאיה קניג), לבין איש הנדל"ן וטייקון החניונים צמח (דורון צברי), שרוצה להפוך את המקום למגרש חניה.
איך התחברת למקום הנפשי של קסם, לחוויית הנטישה הזו?
"עם השנים והניסיון אני מבינה עד כמה אני לא חייבת להרגיש או למצוא חוויה דומה או מקבילה אצלי, אלא יותר להבין מי הדמות – ולפעול לפי זה. זה מקום נורא פותח בעיניי, כי זה כבר לא משהו שאתה צריך לתת מעצמך, לחשוף ולהרגיש עירום. למשל, אני לא צריכה תמיד לכעוס במקום הדמות, ייתכן שבאותה סיטואציה אני לא הייתי כועסת, אבל אני כן צריכה להבין למה היא כועסת ולבטא את זה".
את גל תורן הכרת לפני כן?
"לא, אבל היה לנו מאוד פשוט לעבוד יחד. שיחקנו תפקידים מאוד שונים והסתדרנו נהדר. למדנו להכיר זה את זה טוב לפני הצילומים, עשינו תהליך של חזרות על הדמויות וזה בא לנו מאוד טבעי. בתחילת הצילומים כבר היתה בינינו מעין אינטימיות שמתאימה לעבודה".
ואיך היה לעבוד עם בנטביץ', שאותו כבר הכרת תקופה?
"העבודה איתו היתה מאוד חופשית. אני מרגישה איתו בנוח, כי אני קרובה אליו ואני גם רואה אותו ביומיום בתור אבא. בעבודה מולו אני רואה איש שלם, לא רק מישהו שבא לביים. אני חושבת שאחד הדברים שיצר מתח בעבודה היה השינוי בצורת העבודה שלו. עד היום הוא יצר סרטים הרבה יותר עצמאיים, ודרך עשייתם היתה מאוד שונה. דווקא פה, בגלל העשייה היותר קונבנציונלית, נוצר מצב שבו היה צריך לעבוד יותר מסודר. תקציב יותר גבוה לא תמיד מיטיב עם הבמאים, יש כאלה שעדיף שיעבדו עם פחות ובאופן יותר חופשי, עם שעות לא מוגדרות ותנאים יותר קשים. בעיניי, גור הוא בן אדם של הרגע, בן אדם חופשי. אני כבר רגילה לדרכים שונות של עבודה, וכולן לגיטימיות, לפי צורכי הסרט, אבל באופן אישי אני מעדיפה עשייה פחות קונבנציונלית".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם