חיי כלב: שגיב פרידמן נגד העולם
חרדה מכישלון, פחד מהצלחה, אפס ביטחון עצמי והומור שלא עובד בדייטים. שגיב פרידמן ("מחוץ לחוק"), פעם הכלב ב"הרצועה" והיום מהסטנדאפיסטים המצליחים בישראל, בווידוי קורע לב (וקורע באופן כללי)
"לה פמיליה" כותבים לך אחלה חומרים.
"רק דבר אחד מצחיק יותר מבית"ר, וזה ערבים. כשהייתי בערוץ הספורט הגעתי למשחק בסכנין. ערבים עובדים על התלהבות. לפעמים, באמצע משחק, סכנין מובילה והכל בסדר, ופתאום הם ממציאים משהו שלא היה, כולם נכנסים לאטרף ואתה לא מבין מה הם רוצים. פעם לוזון הגיע לשם עם מכבי פתח תקווה. הם נדלקו כי הם חשבו שאם לוזון בא אז השופט מכור. לדעתי הם בכלל ניצחו במשחק ההוא. אתה רואה מישהו בא לשופט ואומר לו 'אני אדחוף לך בקלוואה לתחת, יא מפגר'. עכשיו מה מתברר? זה הקב"ט, זה האחראי על הביטחון. הם אמרו 'נפטר אותו', אחרי שבוע הוא נהיה המנהל".
שגיב פרידמן הוא סטנדאפיסט בליגת-העל, אבל הוא קודם כל דמות הכלב מ"הרצועה" הכמעט מיתולוגית. "הכלב היה דמות מהיציעים", מדייק פרידמן. כשהוא חנוט בתוך הכלב, ניהל הקומיקאי קמפיינים קולניים. "טועמה מחבל", " ישוחרר שריף הילד הדרוזי" וכמובן, יישלח לוני הרציקוביץ, אז הבעלים של מכבי, למקום שבו לא יצטרך לשמוע את החברים של פרידמן: הביתה. "את לוני שאלו פעם על הכלב והוא אמר שהוא לא יודע מזה בכלל", מגלה פרידמן. "אולי הוא עשה את עצמו, לא יודע. אוהדי מכבי היו מאוד מרוצים. אוהדים של קבוצות אחרות - קצת פחות. הייתי פעם במשחק של אשדוד, ואוהדי אשדוד ידעו שאני אוהד מכבי, וזה עצבן אותם. הכרוז הודיע שהוא מברך את האוהדים על רקע זכייתם בתואר הקהל ההוגן, 'קהל ללא קללות, קהל אשר אינו מנבל את פיו', והם צועקים לי 'יא בן זונה, יא מניאק'".
מניאק, אבל בקטע טוב. הפאנצ'ים של שגיב פרידמן מכדררים עדות, מגזרים, ערסים ואת הכבוד של החברה שלכם. מוגשים קר, נטולי מימיקות, באינטונציה של נקלעתי-לפה-אל-תציקו. פרידמן ייצר אדישות מסחרית, מודעת לעצמה, שהפכה - יעידו אינספור חובבים - ליתרון גדול. אנטיסטנדאפיסט, אבל קורע. מסוגל לרסק צופה בחצי משפט מהמותן, אבל מתאפק. שם, על הבמה, הוא מתחזק גבולות. עניין של ניסיון, הוא מודה.
מגיל 23 על במה. התחיל מלמטה, כחובבן ב"קאמל קומדי קלאב". משם טיפס. כסטנדאפיסט וככותב, בין היתר, ל"זהו זה", " לילה גוב", יצפאן , "ערב אדיר", " חלומות בהקיציס", " קצרים". לפרונט הטלוויזיוני זינק במופע "יומטוב", מסיבת הפילנתרופיה והחסויות עתירת הרייטינג של ערוץ 2. אחר כך הגיעה "הרצועה" הזכורה בביפ, עם הכלב והגסויות, אחריה גיחות לערוץ 10, ל "צחוק מעבודה" ולערוץ הספורט, והנה, נחיתה רכה בהוט קומדי סנטרל. "מחוץ לחוק", בית המשפט לדאחקות של הערוץ, שחנך לא מזמן עונה שנייה (ב-ד',20:35) מפגיש את השופט רועי לוי ואת לוסי אהריש עם סוגיות בוערות וסוללת קומיקאים. פרידמן בראשם. עם שידורים חוזרים בערוץ 10, פרידמן מוצא את עצמו כמעט לראשונה בפריים טיים המסחרי. אלוהים יודע שמגיע לו.
אלא שאין פריים-טיים בלי חריש-קציר על הבמה, וסטנד-אפ על במה בישראל הוא חדירה לכלוב של הטורף המקומי. "בישראל יש המון פרחות", מעיד פרידמן מניסיון, "זה דבר מאוד מצחיק. לא מזמן הופעתי בירושלים. מישהי, נערה בת 16, נעלבה שצחקתי לה על השם, עלתה לבמה ורצתה להרביץ לי. בא מנהל ההופעה ותפס אותה, אז היא התחילה לצעוק 'עזוב אותי, אני שומרת נגיעה'. הכל נעשה ברצינות ובחוסר בושה. היא עולה מול כל הקהל, לבושה עם כל הציצים בחוץ, שומרת נגיעה. אתמול, בהופעה ממש טובה, איזו פרחה צעקה לי 'תגיד, מי הסטייליסטית שלך?', אתה המום באותו רגע. יש לך המון כוח, אבל מבחינת הפרחה אתה אפס. במקרה הזה, מרוב שהייתי המום, לא עניתי. והיא המשיכה 'אין לך? רואים, אתה יורם'. פרחות לא מורדות בך. מבחינתן גם בסוף ההופעה אתה עדיין אידיוט. אם תביא פרחה להצגה של חנוך לוין היא תגיד לך שהוא מטומטם. אתה שואל אותי מה מצחיק? זה מצחיק.
"שמע, אין לי שואו, אבל אני יודע לאלתר. לרוב אני דווקא כן עונה לאנשים. פעם הופעתי בצבא, נכנס חייל אתיופי, הסתכל עליי ומול 500 איש צעק 'אתה נראה כאילו אנסו אותך'. במקרה הזה כן עניתי".
אלוהים ישמור. מה ענית?
"אתה נראה כאילו שרפו אותך". עכשיו תבוא ותגיד - גזענות. זו לא גזענות. פעם עוזי וייל אמר לי שאני הבנאדם שיכול להשתמש בכמות הכי קטנה של מילים כדי להגיע לפאנצ'. זו יכולת שפיתחתי כדי לשרוד. מהפחד מהערסים רציתי כל הזמן להגיע לבדיחה, כי כשהערסים לא ידעו מי אני לא היה קל. בהתחלה, בהופעות ב'קאמל', זה היה כמו במלחמת ששת הימים. הם היו תוקפים אותי משבע חזיתות. הייתי עולה, חמישים ערסים מכל עמדה יורים עליך נאצות ואתה צריך להרוג אותם אחד-אחד. וזה קללות. בום, בום, בום עד שכולם שלך. זה קשה. צריך להיות נורא גס. הייתי מתחיל הופעות בדברים שלעולם לא אחזור עליהם. בסוף, מי שערסים אוהבים - מצליח. כל השאר נשארים בברנז'ה, אצלכם, בישיבות מערכת".
פרידמן , על אף החזות המובהקת, רחוק מהפרידמניות המושמצת. התדמית הלבנבנה, הוא מתעקש, מתחילה ונגמרת בראש המנותק שלנו, בישיבות מערכת. "אני לא איזה נסיך. כשהייתי ב'צחוק מעבודה' הציגו אותי בתור מישהו מרמת אביב. זה לא נכון. רציתי להגיד לשלום אסייג 'מה אתה מדבר, יש לך 18 דירות. מה אתה רוצה ממני?'"
בשטח הוא מפוחם, מצולק היטב, דובר את השפה. איפה לא מבינים אותו? "בקהלים מתחכמים", הוא מודה, "שם פחות יאהבו אותי. למשל קהל של טייסים. אלה לא הופעות טובות שלי. הם כאלה 'מי אתה שתחשוב על משהו שאני לא חשבתי עליו?'. גם קהל של עורכי דין הוא קהל איום ונורא. אתה מכיר בדיחות של עורכי דין? אלה בדיחות עבשות, בדיחות דוד כאלה, 'גם כשאני חותם אני מסתכל בשביל לוודא שזה אני'. מין הלצות בית משפט. פעם סיפרתי בדיחה גסה מול עורכי דין. הם שלחו תלונה ל'קאמל קומדי בר'. אתה יודע, ההוא גלגל את זה לג'וינט ".
זאת התמודדות של כל סטנדאפיסט, לא?
"תבוא לכמה הופעות ותבין כמה צריך להעריך את מי שהגיעו לטופ. את אדיר מילר, את קטורזה, שחר חסון, אסייג. הם פנומנים. להחזיק שעה וחצי מול קהל ישראלי לא מנומס ולא תרבותי, תובעני מאוד ולא שקט ברובו - זה להיות פנומן. סטנדאפיסטים לא מקבלים מספיק כבוד מהברנז'ה כי הם לא מספיק עמוקים".
יש להם תדמית רחובית.
"לא כולם כאלה. תמיד אני אומר, מה ההבדל בין סיינפלד לאדיר מילר? שסבתא של אדיר מילר לקחה את האונייה הלא נכונה. היא לקחה ליפו, סבתא של סיינפלד לקחה לניו יורק".
גם אצל פרידמן, בשלב כלשהו בהיסטוריה המשפחתית, חזרו על טעות האונייה הלא נכונה. עובדה, הוא פה, רחוק מלארי דיוויד ומלואי סי-קיי. אבל אין תלונות, תודה ששאלתם. גם אם יש כאלה, הן מופנות כלפי פנים. את ההתמודדות האמיתית הוא מנהל מול עצמו: בדרך להופעה, רגע לפני העלייה לבמה וגם עליה, מול הקהל. בן 41, מופיע כמעט עשרים שנה, והחיידק עדיין טורף. "אני טיפוס שלא מתאים לחיים האלה", הוא מסביר. "נבוך, ביישן, מופנם. בהופעות הראשונות החברה שלי אז נהגה, כי לא יכולתי לנהוג מרוב לחץ. הייתי עולה עם פתק. למזלי בהופעה הראשונה הקהל צחק ואהב אותי, וזה כנראה מה שהשאיר אותי שם. אבל עד היום אני מאבד ביטחון".
אתה סטנדאפיסט. זה לא מתחבר לי.
"כן, אבל אין לי אישיות נרקיסיסטית. אני יכול לבלוע מילים מהלחץ. אולי לכן אנשים קצת יותר אוהבים אותי, כי יש בי משהו פגיע. להיות פגיע בטלוויזיה זה אסון, כי זה לא ז'אנר של בני אדם. זה ז'אנר של ייצוגים. אני חושב שהסיבה שיאיר לפיד או בר רפאלי כל כך מצליחים היא שהם כל כך שלמים עם עצמם. הם גם לא מסתירים את זה. 'כן, אני יאיר לפיד ואני גם אשיר לך ביטלס מחר אם בא לי'. כשהתחלתי להופיע, 90 אחוז מהמחשבות שלי היו 'אני הולך עכשיו הביתה'. אני יכול לראות לפני הופעה סוג מסוים של אנשים ולאבד את הביטחון. בכל הופעה עובר לי בראש 'עוד רגע אני קורס'. שמע , אני טוב בזה אז אני מקבל פידבקים טובים, ויש לי כישרון, אז חבל שלא אעשה את זה. זה אידיוטי לא להיות סטנדאפיסט, אבל אני לא שלם עם זה במאה אחוז".
איך אתה פותר את זה?
"אני מתעקש ומתעקש. פעם הלכתי לפסיכולוג והוא אמר לי, 'עם האישיות שלך אתה לא אמור להיות סטנדאפיסט'. סטנדאפיסטים הם עם אחר ממני באישיות שלהם. לפעמים אני אומר, 'אני לא רוצה יותר'. לא רוצה את האחריות והמחויבות לפתוח עכשיו קופה ולהצחיק 300 איש. צריך להיות מצחיקן כפייתי בשביל זה. יש אנשים שעושים את זה בצורה מלאכותית, או עם עזרים כימיים, או שהם מפתחים איזו זרות לעצמם".
בסיוט הגדול תוקפים אותו, מעליבים. הכל בלייב, על הבמה. "ואז אני יכול להתבלבל. אני לא מספיק זחוח כדי להיות מעל זה. צריך להיות זחוח כמו ארז טל כדי להיות ארז טל. הכל קטן עליך. זה לא שאין להם אגו והם לא נעלבים, הם פשוט לא יראו את זה ברגע האמת. ראית פעם מישהו בערוץ 2 נהיה עצוב? אין כזה דבר. רק המשתתפים המסכנים בריאליטי נהיים עצובים. ארז טל מגמגם? אין מצב. זה כאילו רגע לא טלוויזיוני. אבל לי זה יכול לקרות. מישהו אומר לך 'לא מצחיק' ואתה בהופעה לא טובה - ובאותו רגע אתה באמת פחות מצחיק. זו המציאות".
אבל אתה מקבל פרגון. אתה סטנדאפיסט וכותב מוערך.
"קשה גם להתמודד עם הצלחה. אפילו אני, לפעמים, בהופעה, לא נעים לי כשצוחקים כל כך. אני נבוך".
ראיתי שהתארחת בתוכנית בוקר, אורחת פרגנה לך ובקושי אמרת "תודה".
" כי לפעמים זה מעורר בי מחשבות של 'כשאני לבד בדירה שלי משעמם לי - אז אני העניין שלהם בחיים?' כפירה קיומית כזאת. אתה יכול לפתח חסינות לזה רק אם אתה שלם עם עצמך או אם יש לך שכל של מסי. פעם שאלתי עיתונאי ספרדי אם מסי יודע קטלונית. הוא אמר לי 'הוא לא יודע ספרדית'.
לא , כי רונאלדו הוא אקדמאי מפוספס.
"נכון. כדורגלנים, המזל שלהם הוא שהם טמבלים. תחשוב על הסיטואציה. אתה בועט פנדל בגמר המונדיאל ומיליארדים מסתכלים עליך. מי שזה משפיע עליו יותר מפעמיים לא יבעט יותר פנדלים, כי יבוא איזה שלמה שרף ויגיד לו 'זה לא מתאים לך, לך תהיה מוביל ירקות'. ברמות האלה זה אופי. לשמוע את הקללות האלה שהם שומעים במגרש ולהמשיך. המזל הוא שרובם מפגרים, והם בעצמם מקללים ככה. לכן לא תראה כדורגלנים עדינים. כמעט כולם בהמות. אולי מסי עדין. הבנתי שכל מה שאתה יכול לעשות זה לתת לו אלפחורס, חוץ מזה אין עם מי לדבר".
או שאתה צריך לקבל את זה שאתה לא בז'אנר של הפריים-טיים, שיש לך נישה משלך.
"בסדר, אני לא מתוסכל מזה שאני לא שם, אבל אולי בנאדם חייב את זה לעצמו, להיות בטופ של עצמו. בא לי להיות על הבמה במקסימום שלי, לראות מה יקרה. בלי לחשוב לפני הופעה דברים רעים, בלי להיעלב, בלי לצאת משיווי משקל. דרך אגב, זה קורה גם עם נשים. גבר שהוא כל הזמן במקסימום שלו - מצליח יותר. בנאדם שמהסס או כופר, אפילו מסתכל על המציאות כמו שהיא, בלי תעוזה - יש לזה מחיר. הוא יצליח פחות עם נשים. שים גבר ליד ברמנית, הוא לא יתפקד. הוא יודע שהרבה רוצים, ויש ברמנים לידה שנראים טוב, ולמה שתענה לו בכלל? וברוב המקרים היא באמת לא עונה. אבל מי שבאמת כל הזמן במקסימום ולא נותן להרהורי הכפירה האלה להפריע לו - ימצה את הפוטנציאל".
אתה מחמיא להם. מדובר בעיקר בטמבלים חסרי מודעות שיורים מאה כדורים ביום, בקושי אחד פוגע. הם מקבלים סטירה וממשיכים הלאה, כאילו כלום.
"זו הדרך הכי טובה. חוץ מזה, לא דיברתי על רמה שכלית. יכול להיות שחוכמה היא חיסרון בדיוק כמו שכדורגלן חכם הוא חיסרון, כי הוא יחשוב 'אם אני מחטיא עכשיו הלך החוזה של מכבי בערוץ 10, ולא יהיה כסף ויעיפו אותי לגבעת שמואל'. אבל מסי לא חושב על זה כי הוא לא יודע מה זה גבעת שמואל. הוא מכיר כדור, רשת וזהו".
"יש גם דברים שהם לא בשליטתך. פתאום אתה לא זוכר מה אתה צריך להגיד. משהו במנגנון הפנימי שלך מחבל. ארז טל באמצע 'האח הגדול' לא יפסיק לתפקד, ולכן הוא ארז טל. אני יכול להתבלבל והמחיר הנפשי של זה כבד כל כך, שאתה חושב, אולי אני לא שם בשביל לשמור על עצמי. כל הגיבורים האלה בטלוויזיה, שלא תחשוב לרגע שאני בטוח שהם יתפקדו בפיגוע, למשל. יכול להיות שיאיר לפיד הוא הראשון שיקבל גמגום לכל החיים. יש פחד מכישלון ופחד מהצלחה - אני סובל משניהם".
ילד טוב רמת גן. תלמיד חרוץ, אולי יותר מדי. "עד התיכון והצבא לא הייתי יוצא. אני זוכר שביום האחרון של כיתה ח' המורה נתנה שיעורים. הכנתי אותם ורק אז זרקתי את המחברת. ככה הייתי גם בתיכון. לא יצאתי. בשבת, השיא שלי היה לשמוע תוצאות מהליגה הגרמנית"
.
את השבתות בילה בבלומפילד, בצפייה מרותקת בערסים. "כבר אז קלטתי שזה מצחיק. אני זוכר שפעם אוהד שמשון ישב על קרטון, ובאמצע המשחק הקרטון התפרק והוא נפל פנימה. הייתי הולך עם חברים וזה היה העולם שלי - כדורגל ומכבי".
מצחיקן סדרתי?
"לא. ידעתי רק שאני יכול להגיד מילה אחת בכיתה וכולם יצחקו, לפעמים בלי שהתכוונתי. אני זוכר שהמורה צעקה פעם באמצע הכיתה, 'מי מדבר פה בלי הפסקה?' אמרתי 'את'. בום , כולם צחקו. לא תכננתי את זה".
בצבא שירת בקריה. משם דילג ללימודי משפטים (בהמשך עשה תואר שני בקולנוע), עד לסטאז'. " השנאה הכי גדולה שלי היא למשפטים. שאלת למה אני לא יורד מהבמה באמצע הופעה? בגלל זה. למדתי משפטים, ואני לא חוזר לשם".
במהלך הסטאז' התחיל לכתוב ולהופיע. "פתאום, בגלל הכישרון הזה שנחת עליי בלי אופי מתאים, החיים שלי השתנו לגמרי", הוא מספר. "הייתי צריך להיות משהו באקדמיה. אם הייתי נולד חרדי הייתי יושב בישיבה, לומד גמרא, אי אפשר היה לעצור אותי. בדיוק לזה נועדתי. עד שתיים בלילה, אחרון, מנסה להבין איזה קטע. בחיים האמיתיים אני טיפוס מעצבן. אם לא הצלחתי לפתור תשבץ - זה סוף העולם. לא מזמן התכתבתי עם אחד מכותבי התשבצים באחד העיתונים, שיגעתי אותו. הוא עשה טעות, לא עזבתי אותו חודשיים. לא נעים, הם כבר מזהים אותי, ואני בכלל כותב בתור אנונימי".
תשבצים הם סימפטום. המחלה, כמו שהוא קורא לה, היא חוקים. "אני עובד לפי חוקים. את העיפרון בבית הספר הייתי זורק לפי סנטימטרים. בשבע הייתי זורק. אלה החוקים. אני יכול לחשוב על בדיחה ל'מחוץ לחוק', אם אני מכניס אותה או לא, שלוש שעות. או תוכניות בטלוויזיה, למשל, מה להקליט ומה לא".
ההומור עובד וגם מכניס לא רע, אבל בניגוד להופעות, שם נשים וגברים, הוא מדווח, צוחקים באותה מידה, בחיים האישיים פרידמן כובש בעיקר את הצד המחוספס של המגדר. "זה כמו ההבדל בין 'סיינפלד? ל'חברים'", הוא אומר. "90 אחוז מהגברים יגידו לך ש'סיינפלד' יותר מצחיקה, עשרה אחוז, קוקסינלים, יגידו לך 'חברים', נשים יגידו לך 'חברים'. כשאני רואה 'חברים' אני צריך שקית הקאה. אני רוצה לשלוח את כולם לשרת בעיראק. בנות זקוקות לצמר גפן הוורוד הזה גם בהומור. מה מצחיק בנות? מה שקרה גם להן. אלו בדיחות שקל להמציא. 'אה, נכון, גם אני כזאת'. אז מה אם גם את כזאת, מה אכפת לי? לא צריך בדיחה, צריך לספר מה אשתך עשתה. בכלל, נשים מצחיקות אחת את השנייה. לך תסביר להן מה מצחיק בוואליד באדיר. אי אפשר".
"בניגוד להופעות, באחד על אחד אף פעם לא ידעתי לדבר עם נשים", הוא מגלה. "הפרסום שינה את זה. יש משהו שצריך לחקור במוח של האישה, שגם אם היא באותו חדר איתך היא תתעלם ממך, אבל אם היא ראתה אותך דרך הטלוויזיה - למחרת היא תהיה נחמדה. את הגברים אני תמיד אצחיק. אני לא בא ממקום של עליונות גברית. להפך. הגבר הוא המתוסכל, וההומור הוא הנשק של החלשים. הרי מי מתחיל עם מי? ברוב המקרים הגבר מתחיל עם האישה, וברוב המקרים הוא שומע 'לא'. זו האמת. לכן הוא מתוסכל וחלש, והומור הוא אחת הדרכים להתמודד עם זה ".
ניסית להפעיל את ההומור על חברות שלך?
"ברור, אבל אם אני מספר בדיחה טובה באמת, אני יודע שאם היא לא צחקה - זה טוב. וגם ההפך. לפני שנעשיתי מוכר, כשבנות היו שואלות אותי מה אני עושה הייתי עונה 'סטנדאפיסט'. הייתי בוחר את הבדיחות שעשיתי ב'יומטוב', שבזכותן קניתי את הבית הזה ואת האוטו - ו-80 אחוז מהן היו אומרות לי 'לא מצחיק'. הבנתי שאין עם מי לדבר. אם בחורה לא יודעת מי אני ואני בא בבדיחה, זה ייגמר רע מאוד. זה ייגמר בפרצוף שלא ראית בחיים שלך. זה כמו שטיבי מסתכל על 'לה פמיליה'. ככה ".
עם גברים קל לך, בקיצור.
"הרבה יותר. ואם הייתי הומו היה לי עוד יותר קל. הייתי צריך להיוולד חרדי או הומו. הכי טוב שניהם ביחד, ואז הייתי מסודר בחיים".
למרות הכל, הזוגיות בדירה המעוצבת למשעי בלב רמת גן פורחת. "אני יוצא עכשיו עם מישהי", הוא אומר. "שאלתי אותה איפה היא נולדה, אמרה 'סנט פטרסבורג'. אמרתי 'אני רוצה'. זה נס. הן שברו את השוק והן גם לא עושות מזה עניין. אתה יודע, בכל כיתה ברוסיה יש ארבע או חמש שראפובות ועוד חמש קורניקובות, ויעל בר זוהר היא הכי פחות. בכלל, רוסיות בטוחות מאוד בנשיות שלהן ולא עסוקות בלהיעלב כל הזמן. אתה אומר לישראלית 'אני רוצה לבוא אלייך', היא נעלבת. קודם כל היא נעלבת 'אני לא מאמינה, איך אתה אומר את זה?'. רוסייה , אם היא לא רוצה אותך היא אומרת 'אל תבלבל את המוח'. פעם מישהי, ישראלית, נכנסה איתי לשירותים במועדון. הבאתי אותה לדירה, אמרתי לה 'נו?' היא אומרת לי 'אני לא כזאת'. קלאסי ".
הם הכירו ב"החתול והכלב". מועדון תל אביבי שהפך למוסד. חיי לילה בהילוך מהיר, אפל ומעורפל ובעיקר נטול פילטרים. המבטים הצטלבו, כמה רומנטי, בתור לשירותים. שם גם גיבש פרידמן את החומרים האנושיים לפיצ'ר שכתב. קומדיה כתובה עד תום שעושה עכשיו את דרכה לפיתוח, לאט אבל יציב. "זו פרודיה ישראלית על 'שר הטבעות', הוא מסביר. את הדמויות בנה על סמך החוויות במועדון. "אם לא ראית ריב בין קוקסינלית לאתיופית בחמש בבוקר, לא ראית כלום. אני לומד הרבה דברים ב'חתול'. קוקסינליות , למשל, מתהפכות עליך נורא מהר. גם אתיופיות, אגב. אתיופית יכולה להגיד לך 'אני חולה עליך, כפרה', אתה אומר משהו בצחוק ומיד: 'שאני לא אתהפך עליך'. מה עשיתי? ויש גם ריבים בין אתיופיות לערסים. יש ליד המועדון שיפודיה. ההיא משליכה עליו את כל הכלים בשולחן והקטשופים והכל, ההוא לא יכול להחזיר לה כי היא בחורה, כל הערסים על הרצפה מרוב צחוק ואתה יושב שם. בינתיים הערס מזהה אותך ורוצה להצטלם איתך, בתוך המהומה. העולם הזה - אלה באמת הדברים שמושכים אותי".
הגרסה הלא ייצוגית של הישראלים?
"לגמרי. פעם אחת הייתי בקלאסיקו ולא פתחו בזמן את השערים. לידי היה ישראלי, אוהד בית"ר תל אביב, עומד בסנטיאגו ברנבאו ואומר 'אתה רואה? בגלל זה הם לא הגיעו לשום דבר בחיים שלהם'".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם