"שבעה פסיכופטים": שנון, מהנה וצפוי
"שבעה פסיכופטים" של מרטין מקדונה הוא סרט פשע מסוגנן ומהנה, אשר עוסק בתהליך היצירה. רק חבל שהוא הופך צפוי ושטחי מידי לקראת סופו
כנראה שלא במקרה גם לגיבור סרטו החדש של מקדונה קוראים מרטי, וגם הוא תסריטאי אירי החי בהוליווד ומתקשה בכתיבת תסריטו החדש (דמות קלישאתית של תסריטאי שתיין בהופעה חיננית של קולין פארל, שכיכב גם ב"ברוז"). מרטי יודע שהוליווד מצפה לסוג מסוים של סרט פשע – אחד עם גיבורים אלימים, עם הרבה דם ועם קרב יריות גדול ומרשים בסוף, אבל רוצה רוצה לעשות משהו אחר - יצירה שתחקור את הטבע האנושי, שבה הדמויות יעברו תהליך ובאמצעות שיחות ארוכות יבינו על עצמן דברים עמוקים. הבעיה היא שבינתיים יש לו רק שם לתסריט –"שבעה פסיכופטים", ורק גיבור אחד - והוא בכלל בודהיסט שלא מאמין באלימות.
חברו בילי (סם רוקוול) הוא שחקן מובטל, אשר יחד עם שותפו האנס (כריסטופר ווקן, שעושה כאן את הכריסטופר ווקן הכי טוב שעשה מאז "ספרות זולה" ולמעשה כמעט בלתי אפשרי לא לאהוב אותו בתפקיד זה) חוטף את כלביהם של עשירי אל.איי רק כדי להחזיר אותם אחר כך בעבור הפרס הכספי המובטח למוצא. בילי ממש רוצה לעזור למרטי כמה שהוא יכול, עד כדי כך שהוא אפילו מפרסם מודעה בעיתון הקוראת לכל הפסיכופטים לבוא בהמוניהם ולספר את סיפורם. אבל העניינים מסתבכים כשבילי חוטף את כלבת השיטסו של צ'ארלי (וודי הארלסון, שמוכיח שוב שאין פסיכופט מקסים ומלחיץ יותר ממנו), פושע חסר רחמים, שלא מהסס להרוג כל אחד בדרכו למציאת כלבתו האהובה. וכך, מרטי, שמוצא את עצמו בלב הבלגן, זוכה לחומרים הדרושים לכתיבת התסריט שלו.
אך קו העלילתי זה הוא מאוד דק ומקדונה דואג לשלב בו עוד ועוד עלילות משנה. אומנם אנו זוכים לראות עוד כמה פסיכופטים מעניינים, חלקם אמיתיים וחלקם מדומיינים על ידי מרטי - הבולט מביניהם הוא המוזיקאי טום וויטס (בתור רוצח סדרתי של רוצחים סדרתיים, אשר מסתובב עם ארנב לבן ומחפש אחר אהובתו שעזבה אותו), שחקן שהופעתו משדרגת אוטומטית כל סרט שהוא מופיע בו. אבל המעברים התכופים בין התסריט למציאות ומהמציאות אל התסריט משבשים את קצב העלילה והופכים את חציו השני של הסרט ליותר צפוי, ולכן גם קצת משעמם. "אני רוצה שבאמצע הסרט הגיבורים פשוט יעזבו. יסעו לאנשהו במדבר ופשוט ישבו וידברו" אומר מרטי שתי דקות לפני שהוא וחבריו נוסעים לעשות בדיוק את אותו הדבר. כאשר הדמויות בסרט מתחילות להכריז על מה שהולך לקרות הלאה קשה באמת להשאר במתח.
כמצופה מסרט של מקדונה, "שבעה פסיכופטים" מכיל לא מעט דיאלוגים שנונים וניכר גם כי כל שחקניו נהנו לקחת חלק ממנו, ולכן סיפקו הופעה מצוינת. הבעיה כאן היא שהדמויות בסרט, בניגוד לאלו המופיעות ב"ברוז'", אינן מורכבות ומעניינות באמת. ריבוין אינו מאפשר התמקדות מעמיקה בהן ולכן הן גם לא ממש מתפתחות, מה שמשאיר את הצופה מעט אדיש לגורלן.
יוצא הדופן הוא האנס, הדמות היחידה שיוצרת הזדהות כלשהי וגם זו האחראית לרגעים הדרמטיים (והעצובים) יותר של הסרט. פניו חרושות הקמטים ועיניו הכחולות והעייפות שמסתירות מאחוריהן ים של כאב, גורמות לשטיקים המוכרים של ווקן להפוך חינניים ומקסימים מהרגיל. קרדיט גדול מגיע גם ללינדה ברייט קליי, שמשחקת את אשתו חולת הסרטן של האנס. הסצנות המשותפות שלהם נמנות עם העדינות שראיתי בסרט פשע, והסצנה בה היא פוגשת את וודי הארלסון – היא דוגמא ומופת ליצירת מתח באמצעים מינימליסטיים.
כמין שילוב בין "אדפטיישן", "ברטון פינק" ו"לוק סטוק ושני קנים מעשנים", שבעה פסיכופטים הוא סרט פשע מסוגנן ומהנה, שעוסק בעצם בתהליך היצירה. גם אם הוא לא לגמרי עומד בציפיות או הופך לסוג הסרט שמרטי היה רוצה שיהיה, הוא בכל זאת מכיל כמה רעיונות מעניינים שניתן להתעמק בהם. חבל, אם כן, שחוסר האחידות ונפילת המתח המורגשים לקראת סופו, יחד עם המודעות העצמית המוגזמת, מונעים מהרעיונות הללו להתפתח מספיק ומשאירים אותם כלא יותר מ"קטע". אין ספק שצופים שיוותרו מראש על הנסיון לחבר את החלקים השונים לתוך משהו גדול יותר, ייהנו ממנו הרבה יותר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם