סלע איטן
איטן סלומון, מוזיקאית צעירה והבת של ניצה שאול, הייתה בחורה אופטימית ששומעת לילי אלן וצופה בתכניות ריאליטי. ואז פגע בה רכב ששלח אותה לשיקום ארוך וקשה
"איבדתי את ההכרה, אז אני לא לגמרי מעורה בפרטים, אני רק יודעת מה שסיפרו לי", היא מספרת. "הוא נכנס בי ככה טוב, ופשוט העיף אותי. סבלתי מפגיעה רב מערכתית של ראש, כבד, כליה ורגל מרוסקת. הייתי מורדמת ומונשמת שלושה ימים בטיפול נמרץ. אחרי זה התחיל הכיף. . . לוקח זמן להבין מה קרה לך בדיוק, מעבר לעניין שאתה מסומם. אתה מתעורר מחובר לצינורות ומסביבך מנסים להסביר לך, בזהירות, כי לא רוצים להבהיל אותך, מה בדיוק קרה.
"אחרי שהצלחתי לעכל מה קרה לי, הדרך שלי להתמודד עם זה היתה להיכנס ברבאק בעניין השיקום. לא שזה כל כך פשוט, זה מכה בך כל יום מחדש. חזרתי לגור אצל ההורים, והחיים הופכים להיות קצת כמו בגיל 4. במשך שנתיים עם קביים ובשיקום, ועד היום אני בתחזוקה שוטפת כל הזמן. ככה זה כשיש פלטינות. בחורפים זה יותר קשה, כי מזג האוויר משפיע על מתכות, אז צריך לעשות פיזיותרפיה מדי פעם. לשחות, לעשות פילאטיס. המזל שלי הוא שהיתה לי סביבה תומכת שלא גרמה לי להרגיש פאתטית. תמכו בי ועזרו לי כל הזמן".
אבל עם כל הכבוד לסביבה - שאגב כוללת את אמה השחקנית ניצה שאול - היתה זו כנראה האישיות המיוחדת של סלומון שעשתה את ההבדל. הציניות שלה, חוש ההומור המשובח והאופטימיות אין קץ, שמצליחה לעבור גם בשיחת הטלפון שערכתי עמה, הם ללא ספק הפורטה שאפשר לה להפוך חזרה את חייה, וארבע שנים אחרי התאונה ההיא ליצור יחד עם המפיק המוזיקלי גיל לואיס את האלבום הראשון שלה, "לפני ואחרי", שאת השירים מתוכו תוכלו לשמוע בהופעה ביום ראשון הקרוב (10.2) בלבונטין 7.
שם האלבום הוא"לפני ואחרי". הכוונה היא לתאונה?
"זה נתון לפרשנות. אין ספק שכתבתי את האלבום הזה בעקבות התאונה ובזמן השיקום, אבל היום אני כבר ארבע שנים אחרי, והשם הזה נהיה יותר אובייקטיבי ופחות סובייקטיבי. אמנם נשארתי אותו אדם, אבל ברור שיש שינוי. אי אפשר לעבור דבר כזה ולא להשתנות. אני חושבת שאני קשובה יותר לעצמי ולרצונות ולחלומות שלי, ואני מבינה שהזמן הוא עכשיו. לפני זה הייתי פחות אופרטיבית, פחות מפיקה, היום זה ברמה של תכלס".
איך נוצר החיבור עם המפיק גיל לואיס?
"שמעתי ברדיו את 'הכל מסתדר', שיר שהוא הפיק לסמדר אקראי, והיתה שם כניסה של תופים שאמרתי 'טוב, זהו! זהו זה'. אנחנו גם מסתובבים באותם מעגלים, אז יצא לי לראות אותו כמה פעמים. דווקא במפגש הראשון הוא היה קצת מסויג לגביי. לקח לי בערך שני מפגשים להגיד לו 'אין מצב שאני מקבלת ממך לא'. זה היה הרגע הכי עקשן שהיה לי אי פעם"
.
"בהתחלה הוא היה קצת מסויג מוזיקלית. נראה לי שמה ששכנע אותו בסוף היתה הנכונות שלי ליצור איתו משהו חדש. לא הייתי מאוהבת או מקובעת בחומרים, אז יכולתי לאפשר לו את הפתח הזה ליצור יחד וזה מה שהיה באולפן. זה לגמרי לגמרי עבודה של שנינו, והשירים גם נכתבו תוך כדי התהליך".
עד עכשיו יצאו מהאלבום שני סינגלים. הראשון, "קשה לקחת", הוא שיר מורכב מלא בכאב, והשני, "שיר האודישנים", הוא הכי פופ קליל ומידבק. "שני הקצוות האלה קיימים באלבום. הוא מורכב משירים יותר פנימיים, שמדברים על כאב, אבל גם מפופ שמח כי אני פשוט אדם כזה. זה קצת חסר לי פה בארץ, והחלטתי לא לפחד מזה. באלבום אין כלים חיים, כמעט הכל זה פלאגים שתוכננו במיוחד. השתמשנו באייפדים, מקלדות ישנות, מחשבי מקינטוש - הכל כדי ליצור מעין פופ אלקטרוני. ביצירה שלי, עד האלבום הזה, המוזיקה היתה בעיקר פלטפורמה לטקסט, בדיסק הזה הבנתי שיש דברים שטקסט לא יכול להגיד, ושצריך לתת לפעמים למוזיקה לדבר".
ולמה את מאזינה בבית?
"זה מאוד מגוון. מבריטני ומדונה ועד ביורק ולילי אלן, הרבה פופ נשי. הגברים תמיד יושבים אצלי על מקום יותר מיוסר, כמו בוב דילן ולאונרד כהן".
אז כן, הפופ שולט פה, אבל זה המקום לציין שמלבד אמה, שמוכרת לכולנו כיעלי המיתולוגית מהסרט "גבעת חלפון אינה עונה", סלומון ספגה גם הרבה מוזיקה קלאסית בבית, שכן אביה הוא המנצח המצליח מאוד דורון סלומון. למרות זאת, ההשפעות הקלאסיות שוודאי היו בבית לא ניכרות ביצירה שלה.
"זמרת אופרה אני כבר לא אהיה", היא מבהירה. "מגיל אפס אני בעולם הזה, מאחורי הקלעים של אולמי קונצרטים. זה היה החינוך המוזיקלי שקיבלתי, פסנתר מגיל 5 וכאלה. סבא שלי הוא גרמני שלא דיבר עברית, והתקשורת האמיתית בינינו היתה כשהיינו יושבים על בטהובן ליד הפסנתר חמש שעות. עם זאת, במשפחה בהחלט קיבלו את זה שבגיל 14 חטפתי איזשהו סיבוב".
אז זה עוזר להיות "הבת של. . .", או מפריע?
"מפריע זה בטח לא, אולי טיפה מלחיץ כי יש ציפיות. בכל מקרה, בהתחלה זה קצת עוזר כי אני מקבלת יותר חשיפה, אבל זה לא מה שיגרום לאנשים להקשיב או לאהוב את המוזיקה שלי. בלונג ראן חובת ההוכחה היא עליי".
מה היית רוצה שיקרה בעקבות האלבום?
"ברור שאני רוצה להופיע כמה שיותר ומול כמה שיותר אנשים, מאוד אשמח לאיזה שיתוף פעולה ולכתוב לאחרים גם. הייתי שמחה לכתוב לישי לוי, הקול שלו הורס לי את הבריאות".
"שיר האודישנים" שלך יוצא נגד כל עולם הריאליטי, אבל את קצת מצייתת לחוקים שלו כשאת מספרת לנו את סיפור התאונה, לא?
"אני מודה שאני ממש אוהבת ריאליטי. אני גם מתה על ליהיא גרינר שמככבת בקליפ לשיר הזה ואני בכלל לא שופטת אותה. אני לא זרה לריאליטי, ואת השיר כתבתי מתוך ההיכרות שלי איתו. עם זאת, אחת הסיבות שלא הלכתי לריאליטי היא כי הרגשתי שאת התאונה הזאת אני עברתי, ורציתי להשתמש בזה איך שאני רוצה ולא איך שאנשים אחרים ירצו. העובדה היא שכתבתי את האלבום בזמן שהייתי בשיקום, אין פה שום כוונה יחצנית. איך שלא תסתכל על זה, זה שם וזה משפיע על החיים. אגב, יצא לי אלבום אופטימי, כי אני פשוט כזאת".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם