לא סמים ולא יער
המשטרה ובתי המשפט פסקו כי כל מהותו קשורה בסמים והורים דאגו להרחיק מפניו את הילדים. מחקר חדש חושף כיצד הפך הטראנס לז'אנר המקופח ביותר במוזיקה הישראלית
במחקרה מתייחסת כרמי בין השאר גם לערב הסילבסטר שהפריד בין 1995 ל-1996. האירוע הנחקר היה מסיבת הטראנס המפורסמת שהתקיימה בגואה. "כמה עיתונאים מידיעות אחרונות וממעריב, שהיו ערפדי סקופים, טסו לגואה ודיווחו על מסיבת הטראנס הגדולה", מתארת כרמי, "הכתבות האלה היו מעוותות ומוטות וגרמו עוול גדול לצעירים ישראלים, שהיו מעוניינים להשתחרר מהמועקות ומהקשיים הרבים שחוו בארץ. הם הוצגו בידי העיתונאים בידיעות ובמעריב כאילו היו מפלצות, עבריינים וסוטים", היא מסבירה.
"טענו שהרבה חבר'ה השתגעו שם. בידיעות אחרונות נכתב שזאת מסיבת הסמים הגדולה בעולם, ושהיו בה אלפי אנשים. אפילו ירון לונדון מתח ביקורת על הפאניקה המוסרית שהתעוררה בשני היומונים. אבל זה לא עצר את העוול. סדרת הכתבות האלה עוררה הדים. הרבה הורים חששו מאוד ורצו להביא מטוס לחלץ את הילדים, בעידודה של הרשות למלחמה בסמים".
נדמה כי התקשורת הישראלית התייחסה לתרבות הטראנס באותה חיבה שבה דיאטניות מתייחסות לשומן טראנס. ואכן, העוול שנגרם לתרבות בידי התקשורת, המשטרה ובתי המשפט, הוא הנושא המרכזי במחקרה ובספרה של כרמי, המכונה "פינקי'' ("במשך שש שנים היה לי שיער ורוד"). לדבריה, היא "חיה, נושמת, מסניפה, אוכלת ומעשנת את חיי הלילה".
החוקרת הצעירה רק בת 29, אבל היא כבר הספיקה הרבה: היא שידרה ברדיו קול הקמפוס במשך שבע שנים את תוכניות הטראנס "חפירות" ו"היפנוזה", ניהלה את יחסי הציבור בלייבל BNE, ערכה את ערוצי הטראנס בטלוויזיה ב"הוט" וב"יס", הייתה אחראית תוכן בלייבל טראנס גרמני וכתבה במגזינים שונים על חיי הלילה. את נושא הטראנס הכניסה גם לאקדמיה, כששימשה עוזרת הוראה במכללה למנהל והעבירה הרצאות על תרבות הטראנס ופאניקה מוסרית, על פסקי דין הנוגעים לטראנס ועל עלייתה של תרבות המועדונים. בספטמבר 2012 החלה בלימודי דוקטורט בתקשורת באוניברסיטת גולדסמית' ס שבאנגליה, והיא מתגוררת כיום בלונדון.
"טראנס הוא הז'אנר היחיד שבו המוזיקה הישראלית מובילה בכל העולם", אומרת כרמי. "ישראל נמצאת במקום הראשון בעולם בטראנס, מבחינת יצוא אמנים, מבחינת נראות ומבחינת כמות המסיבות. בניגוד לרוקנרול, סגנון מוזיקלי שישראל קלטה רק שנים רבות לאחר שפרץ בעולם, את ז'אנר הטראנס חוותה ישראל במקביל לשאר העולם בזמן אמת.
יותר מזה: ישראלים היו חלק מוביל ודומיננטי בהקמת התרבות העולמית הזאת. מוזיקת טראנס ליוותה עשרות אלפי אנשים אם לא מאות אלפי אנשים בארץ, בחתונות, במסיבות, טיולים וברגעים אינטימיים. הטראנס הפך לחלק מהפסקול של צעירים רבים מאוד בישראל. למרות זאת, מוזיקת הטראנס זוכה ליחס מזלזל בתקשורת".
בספרה , שיראה אור בהוצאת רסלינג, כרמי מאשרת, מחדדת ומעמיקה עובדה ידועה: מהרגע הראשון שייכה התקשורת את תרבות הטראנס כמעט רק לסמים. כרמי בדקה כתבות הנוגעות למוזיקת הטראנס בגיליונות של "ידיעות אחרונות" משנות ה-90, וספרה בהן את המילים המתארות סמים (אל-אס-די,
בשנת 1995, למשל, התפרסמו 16 כתבות בתחום, ובהן 255 מילים המתארות סמים לעומת ארבע מילים בלבד המתארות מוזיקה. בסך הכול, מ-1992 ועד 1999, פורסמו בידיעות אחרונות 92 כתבות הנוגעות לטראנס, והופיעו בהן 861 מילים המתארות סמים לעומת 40 מילים בלבד המתארות מוזיקה.
כרמי אינה מסתירה את מורת רוחה מהנתונים. "הטראנס הוא תרבות שנסובה סביב מוזיקה", היא מסבירה. "אני מראה בעצם שכל הדיווחים על התרבות הזאת, במשך עשור, היו רק על סמים. אין בהם שום דבר שקשור במוזיקה, שום דבר שקשור בריקוד, שום דבר שקשור באחווה שנבעה מהמפגש של חבר'ה צעירים שיכולים לדבר אלו עם אלו באופן אינטימי. זה בעצם עיצב את התודעה של קוראים שלא מכירים טראנס. העיסוק בסמים מנע התייחסות לכל הפרמטרים האחרים שקשורים בתרבות הזאת. וזה נורא צבוע, עצוב ומצחיק, כי בכל סוגי התרבות עושים סמים".
האם קיימים נתונים לגבי היקף השימוש בסמים במוזיקת טראנס לעומת היקף השימוש בסמים בז'אנרים מוזיקליים אחרים?
"אין שום מחקר שמנתח את שיעור השימוש בסמים בתרבויות מוזיקה שונות. גם הרשות למלחמה בסמים לא עשתה מחקר בנושא עד היום. אין דרך לדעת מהו הפילוח, ולכן הכל ספקולציות. בכל התרבויות עושים סמים. זה הפיל שכולם יודעים שהוא שם. גם אריק איינשטיין ואמנים אחרים לקחו אל-אס-די ועישנו חשיש, אבל העיתונות, בגלל שהאצילה אותם והפכה אותם לנסיכי תרבות הרוק, לא ממש שפטה אותם. מה שמחזיר אותנו לכך שהכל תלוי באופן שבו המדיה מתייחסת אליך".
הזיהוי של טראנס עם סמים אינו הסיבה היחידה למחדל סיקור הטראנס, סבורה כרמי. "מוטי רגב, מחלוצי החוקרים של התרבות הפופולרית והמוזיקה בישראל, כתב על בואה של תרבות הרוק לישראל. במאמרו 'רהוט או עילג' הוא כותב שהמדיה הישראלית מעסיקה רק כתבים שמתמחים ברוק, ובאופן כללי מעניקים עליונות אמנותית למוזיקת הפופ-רוק", היא אומרת.
"זו היתה החוויה שלי מהטראנס, ההתרשמות שלי ואני מוכרח לומר, גם ההנאה שלי", אומר טאוב השבוע, "יש לי הרבה חיבה לצורך באקסטזה ובשכחה עצמית, זה משהו שאנשים צריכים מדי פעם, אבל אני לא מחזיק מעצמי מומחה לטראנס. אקרא בסקרנות את מה שיש לאלינור כרמי לומר, יכול להיות שיש בטראנס הרבה דברים שלא ראיתי ויכול להיות שהיא צודקת".
בעבר ניסית לשנות את ההתעלמות של גלגלצ מהטראנס, ולא ממש הצלחת.
"אני לא יודעת אם זה היה ניסיון לשנות או מעין התרסה, כי לא באמת חשבתי שהתגובה שלי תזכה ליחס רציני או תביא לשינוי כלשהו. לפני כחמש שנים, כשהייתי מנהלת יחסי הציבור של חברת BNE, הייתי בפגישה בגלגלצ עם מנהלי לייבלים אחרים, בנוגע להשמעות של מוזיקה לועזית.
"זאת הייתה התגרות, והתשובה הייתה ידועה מראש, אבל הייתי חייבת לשמוע את זה ממנה. כולם שם, מהד ארצי ומהליקון, היו בהלם. אחר כך כולם אמרו לי כל הכבוד על שדיברתי בכלל, מה שאנשים לא מעזים בדרך כלל. לצערי גם באתרים כמו וואלה ווויינט לא גילו התלהבות מהטראנס במשך השנים".
אין ספק שהתקשורת המרכזית חטאה ביחסה לטראנס. ובכל זאת, מה החלק של אנשי הטראנס בכך שהתקשורת מיעטה לסקר אותם?
"מובן שבטראנס יש חלק שמעוניין לשמור על מחתרתיות כביכול, כי זה חלק ממה שהתרבות אוהבת. כשראיינתי למחקר מנהלי לייבלים, הם אמרו לי שבאיזשהו שלב הם ויתרו. הם אמרו: אני אשלח לתקשורת חומרים והם שוב יסרבו, אם הם בכלל יענו לנו. אז הם החליטו לפנות לחו"ל, ושם התקשורת פרגנה להם".
לא רק התקשורת עולה על המוקד במחקרה של כרמי, אלא גם המשטרה ובתי המשפט בישראל, באמצעות ניתוח של פסקי דין מאותה תקופה. אחד מהם ניתן ב-1994, כשבמשפט שניהלה השופטת יהודית אמסטרדם תבעה מדינת ישראל את התקליטנים אבי נסים וגיא סבג, הנחשבים לחלוצים בטראנס. "בשנת 1992 המשטרה תפסה סמים בעמדה של אבי נסים וגיא סבג במועדון ה'אימפולס' ברמת גן, והאשימו אותם שהסמים שלהם. זה מיד עשה הרבה כותרות.
"בדיון המשפטי, במקום להתעסק בשאלה אם התקליטנים החזיקו סמים או לא, הוויכוח הוסט לשאלה מה המהות של מסיבת אסיד. כך כונו אז מסיבות הטראנס. במקום לשאול מומחה למוזיקה מה המהות של מסיבת אסיד, כפי שהיה ראוי שייעשה אילו זה היה משפט צדק, שאלו דווקא את סנ"צ פרי, סגן ראש יחידת הסמים במחלקת מודיעין של המטה הארצי בירושלים", מבהירה כרמי.
"בפסק הדין נכתב 'סנ"צ פרי קבע נחרצות כי מארגני מסיבות אסיד דואגים שיהיו ספקי סם', וכי'מסיבת טכנו ללא ספק סם - היא לא מסיבה'. סנ"צ פרי הסביר שמוזיקת ה'טכנו' ייחודית בכך שהיא לא מלודית במובן הרגיל, והיא מהווה חלק מחוויה של 'טריפ'. 'המוזיקה הזו אינה יכולה לגרום שום הנאה', הוא אמר", ממשיכה כרמי בכתב אישום משל עצמה.
לדבריה, "פרי אישר כי אפשר ליהנות ממוזיקה גם כשלא נמצאים תחת השפעת סמים, אך שמיעת המוזיקה בהשפעת הסם תהיה שונה". כרמי מדגימה שלכל אורך פסק הדין פרי קובע שבמסיבות אסיד, כשמושמעת מוזיקת אסיד, היא מיועדת לשימוש בסם. אולם הוא מודה כי אינו יודע מה ההבדל בין מוזיקת טכנו למוזיקת אסיד. בשל כך, טוענת כרמי, הוא קובע קביעה כפולה שגורמת עוול לז'אנר:
"לדבריו, מטרת מסיבת אסיד היא צריכת סמים. הוא מנסה לקשור את ההנאה מהמוזיקה לסמים. כלומר, יש בפסק הדין קביעות שמתבססות על דבריו של איש משטרה שאינו טורח להציג שום גיבוי של עובדות לדברים, משום שמובן מאליו שאם הוא אומר אותן הן נכונות", היא תוקפת.
"כמו העיתונות, גם סנ"צ פרי ניסה ליצור את המשוואה שאסיד שווה סמים. במחקר אני מנתחת את פסק הדין, דרך התאוריה המשפטית הביקורתית שטוענת שהמציאות שמשתקפת מבעד לנרטיב המשפטי היא מוטה פוליטית ומוטה אידאולוגית. מי הדמויות פה? השופטת, שלא מבינה כלום במוזיקה הזאת, והשוטרים, שמודים שהם לא מבינים במוזיקה הזאת, אך גם קובעים נחרצות שמסיבת אסיד היא אירוע שבהכרח עושים בו סמים ושכל מהותו קשורה בכך. כל משפט כזה הוא תקדים. בפסק הדין אנחנו לומדים שהעיתונות שימשה כלי פרשני לאנשים שלא נפגשו עם תרבות הטראנס קודם", חורצת כרמי.
"כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" הוא תיאור תנ"כי שיכול להלום גם את תרבות הטראנס. קהל המעריצים שהלך וגדל שמר לה אמונים אף על פי שנתקל כמעט בכל קושי אפשרי, מצד המשטרה ("מאמצע שנות ה-90 ועד סופן המשטרה סגרה כמעט כל מסיבה. זה אומר שאנשים מפסידים כסף, נכנסים למאסר, תובעים אותם ומחרימים להם ציוד") ומצד בתי המשפט, התקשורת וההורים, שקראו את הדיווחים בעיתונים ולא ממש תמכו בילדיהם חובבי הטראנס.
המוזיקה הזאת זכתה להתנכלויות מכל עבר. למה הקהל המשיך עם זה?
"זה ממש לא מובן מאליו. במדינות אחרות, כמו שוודיה וצרפת, הקשיים שחווה קהל הטראנס באמת גרמו לו להיעלם לתקופה מסוימת. בשוודיה הקימו משטרה שפשטה על 'רייבים', ומכיוון שהשוודים לא עקשנים כמו הישראלים הם הרימו ידיים. היה שם שקט די הרבה שנים, ועכשיו יש סצנה של כמה מאות אנשים בלבד. בארץ זה לא קרה. הישראלים המשיכו, למרות הקשיים מצד המשטרה, בתי המשפט, התקשורת וההורים, כי הם היו חדורי אהבה לעניין. וזאת ממש לא הייתה חוויה ריקנית וחסרת משמעות כמו שאחרים תיארו".
איך נוצרה האהבה החזקה של הישראלים למוזיקה הזו?
"תרבות הטראנס ענתה על צרכים עמוקים של הקהל שלה. הגל הראשון של הטראנס בסוף שנות ה-80 היה של חבר'ה צעירים, יוצאי יחידות קרביות בני עשרים וקצת, שסיימו צבא אחרי האינתיפאדה הראשונה. הם חוו שם דברים נוראים, ראו את החברים שלהם מתים מול העיניים, עשו דברים שהם לא בהכרח הסכימו להם. הם היו שבורים, ונזרקו לאזרחות. המערכת הצבאית לא העניקה להם שום תמיכה נפשית.
"בעצם, תרבות הטראנס עשתה להם תרפיה: אתה רוקד ואתה לא צריך לדבר. בשבילם זו הייתה מעין מדיטציה. הבריחות שלהם לגואה והמוזיקה האלקטרונית הרפטטיבית היו מערכת תמיכה לטראומות שהם עברו בצבא, ריפוי מדיטטיבי שעזר להם להתגבר. החבר' ה הקרביים האלה, שהיו רגילים לקרבות ולא היו פראיירים, נכנסו לקרב אחר שהיה להם שווה להילחם בו, הקרב על תרבות הטראנס - גם בגלל הרגשת הגאווה על כך שהם שותפים לבניית תרבות הטראנס בעולם בזמן אמת".
אחת הנקודות המעניינות שמעלה כרמי בספרה היא הקשר בין הטראנס והמוזיקה המזרחית מבחינת תהליך קבלתם בתרבות הישראלית השלטת. "התקשורת הדירה את שתי התופעות התרבותיות האלה במשך שנים רבות. המוזיקה המזרחית קיימת משנות ה-70, אבל הגיעה למיינסטרים רק במחצית השנייה של שנות ה-90. הברנז'ה התקשורתית סיקרה בעיקר את הרוק", מסבירה כרמי.
דמיון אחר קיים, לדבריה, בדרך הפצת המוזיקה. "שני הסגנונות המוזיקליים נעזרו בשיטות הפצה ושיווק לא מסורתיות, בעיקר דרך התחנה המרכזית. הטראנס נמכר בשנות ה-90 בעיקר בקלטות פיראטיות בתחנה המרכזית ובשוק הכרמל".
בתקופה האחרונה, סבורה כרמי, קיימת תחייה מחדש של שני הז'אנרים: "במוזיקה המזרחית יש גל נוסטלגי, ובטראנס יש דרישה למסיבות רטרו, עם קריאה לאמנים מתחילת שנות ה-90 לבוא לנגן. יש ליין מסיבות של אורן קומה ומיה ויוסי, מחלוצי הטראנס. המסיבות האלה מיועדות לחבר'ה בני שלושים עד חמישים, שחוזרים לטראנס לאחר שהפכו להורים, והם באים למסיבות בטבע עם הילדים". תופתעו לשמוע שגיל המאזינים ירד עם השנים: "ילדים חולים על טראנס. אני חושבת שצריך להוציא אלבום של גרסאות טראנס לילדים, כמו שעשו ביטלס לילדים ובוב מארלי לילדים", היא אומרת בחיוך.
התפנית ביחס התקשורת לטראנס, אומרת כרמי, החלה בשנת 1998. במחקרה היא מוצאת לכך שלושה גורמים: סדרת כתבות על תופעת הטראנס שכתבה רנן מוסינזון, ובה הדגימה את העוולות ביחס לתרבות הזאת; זו הייתה שנת בחירות, שבהן התמודדה מפלגת "עלה ירוק" ; וכ-40 אלף איש הגיעו לכיכר רבין וקראו "תנו צ'אנס לטראנס".
" עד היום, כשאני רואה את הסצנה בסרט 'פצצות בדרך לסוף העולם' של ישרי הלפרין מההפגנה הזאת, אני בוכה", מעידה כרמי, "מרגש לראות כל כך הרבה אנשים שאכפת להם מהתרבות הזאת באים לרקוד ולמחות בצורה אחרת. אף אחד לא אמר שמחאה חייבת לבוא עם שלטים ועם פוליטיקאים שידברו. מחאה יכולה להיות גם בצורה של ריקוד".
מחקרה של כרמי נעצר בשנים ההן, 98' ו-99', עם תהליך ההתמסדות של הטראנס בארץ. "בשנות האלפיים היו הרבה מאוד גלים. המשטרה כבר נתנה יותר אישורים למסיבות והופיעו מגזיני נישה כמו 'די-ג'יי העיר', 'ניוזיק', 'לילה' ו'אקסטרה', ושם היה ייצוג שתאם יותר את המציאות. אבל לקראת אמצע שנות האלפיים הם התפוגגו, לצערי".
מה קורה היום?
"מלבד גל הרטרו, יש פריחה מטורפת של הטראנס. יש הרבה מאוד אמני טראנס שנוסעים להופעות בעולם, לא רק סקאזי ואינפקטד שכולם מכירים. יש עשרות אם לא מאות אמנים ישראלים שעושים חיל בעולם ומופיעים בפני עשרות אלפי אנשים. היום גם סוגרים פחות מסיבות ומשתפים פעולה יותר".
ומה לגבי התקשורת, גם שם חל שינוי?
"בכלי התקשורת המרכזיים לא חל שינוי מהותי ועדיין אין כלום על טראנס. הפער בין המציאות ובין מה שמדווח בתקשורת עדיין גדול. בימי שני בתל אביב יש כמה ליינים של טראנס, ויותר מאלף איש באים לרקוד. בסופי שבוע בקיץ יש עשרים מסיבות של טראנס, לכל אחת מהן מגיעים כמה אלפי משתתפים. הייתי במסיבת האוס לפני שבועיים. ראיינו בטיים אאוט את התקליטן, שונקי, עשו עליו הרבה הייפ. כמה אנשים היו במסיבה הזאת? אולי מאה. אולי. בסוף השבוע הייתה גם מסיבה של מוקשה, הליין הכי ותיק כיום ששרד. היו שם איזה 7,000 איש , ולא כתבו עליהם. אין שום פרופורציות. בתקשורת מעדיפים לדווח על רוק".
אולי כי זאת מוזיקה עם, איך נאמר, מעט מאוד מילים.
"העובדה שבטראנס אתה לא יכול למלמל מילים לא הופכת אותו למשהו פחות אינטימי ופחות קשור לחיים שלך. וזה משהו שהרבה אנשים שנאחזו באיכויות של הרוק לא היו מסוגלים להפנים. גם כשכבר מדווחים בתקשורת על מוזיקה אלקטרונית שנועדה לרחבת הריקודים - יש הייררכיה: ידווחו יותר על ההאוס והטכנו, תרבויות מוזיקה שהן כביכול של האליטה המתוחכמת. הטראנס, לעומת זאת, שהוא מלודי יותר, הוא כביכול נחות. אלה סטנדרטים שרירותיים לחלוטין, שמעידים על הפוליטיקה בתחום המוזיקה. זו לא מתמטיקה".
מה דעתך על הכוכבים הגדולים של הטראנס - אינפקטד מאשרום וסקאזי?
"גם אינפקטד וגם סקאזי חדרו למיינסטרים באמצעות שינוי הקונספט. אופן ההגשה שלהם אינו של תקליטן שעושה מוזיקה בלי מילים, אלא כזה שמזכיר להקת רוק שכוללת גיטריסט, מתופף ומילים. הסיבה היחידה לכך שאינפקטד מאשרום נכנסו למרכז היא שהם ניגנו את השיר 'יומולדת' עם ברי סחרוף ב-2002: לאוכלוסייה היה קל יותר לקבל אותם, כי נסיך הרוק נתן להם את ההכשר של קבלה למיינסטרים הישראלי. ראיתי את סקאזי ב'מחוברים'. הבחור הזה מאז ומתמיד רצה להיכנס למיינסטרים, הוא השתמש בכל הכלים האפשריים שיש לו, ואני מפרגנת לו לחלוטין. יש לו מניירות של רוקסטאר וזה עובר טוב את המסך".
עם כל האהבה שלך לז'אנר, מה בכל זאת מעצבן אותך בתעשיית הטראנס?
"פעם מסיבות טראנס היו בחינם. היום מחירי המסיבות עולים כל הזמן. נזק כספי של ממש. הכניסה למסיבה יכולה לעלות מאתיים ומשהו שקלים, ואתה מוציא כסף על הדלק, על אלכוהול, אולי גם על בייביסיטר. ההוצאה הכוללת יכולה להתקרב לאלף שקל. אחת הסיבות להתייקרות היא שפעם היו שני תקליטנים בכל ערב, והיום יכולים להיות גם 12. למה צריך 12 תקליטנים בערב אחד? המחירים מדירים אנשים שאין להם הרבה כסף".
יש גם הדרת נשים בטראנס, נושא שאת לא עוסקת בו בספר.
"מפריע לי מאוד שאין נציגות מספיקה של נשים בתרבות הזאת. זה דורש ספר נפרד. הסצנה היא גברית מאוד. אני אישית תמיד הייתי מוקפת בבנים. אבל יש בנות עדינות שלא מתאים להן ללכת לטבע ולהיות שעות בחול תחת השמש היוקדת. במהלך השנים, נדיר שראיינתי תקליטניות. חסרה לי נוכחות נשית מוגברת של אמניות, של מנהלות לייבלים, של מפיקות. אני רואה רק גברים, וזה מפריע לי כאישה".
כמי שבילתה בהרבה מסיבות כאלה, בטח יש לך איזו חוויית טראנס בלתי נשכחת.
"בפורים, באמצע העשור הקודם, הייתי בדרך למסיבת טראנס באיזה עמק ענק. להגיע למסיבת טראנס בטבע זה פרויקט, וזה חלק מהעניין. הגענו למסיבה בעמק, אני בחושך, רוקדת, בכלל לא שמה לב כמה אנשים יש שם. ואז אני הולכת לשירותים, וחוזרת כשהשמש עולה אט-אט. פתאום אני רואה שיש שם כמעט עשרת אלפים איש!"
"זה היה מרגש, לראות אנרגיות, שמחה ואושר של כל כך הרבה אנשים. חוץ ממסיבת טראנס, בחיים הרגילים יש רק מקום אחד, הצבא, שמפגיש אנשים כל כך שונים ומקרב ביניהם - צפוניות, חנוניות, ערסים ופרחות. במסיבה כולם רוקדים, כולם באנרגיה כזאת טובה. אני זוכרת שהסתכלתי מהצד ופשוט חייכתי. לא האמנתי שאני חווה רגע של אושר כזה. רקדתי בערך עשר שעות. במציאות הישראלית, שבה חבר'ה צעירים חווים אינספור קשיים שצעירים בחו"ל לא מכירים, מסיבות הטראנס מילאו אותי באנרגיות לכל שאר השבוע. סוג של מדיטציה. מוזיקת הטראנס עשתה לי משהו שאני לא יכולה להסביר במילים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם