תערוכת "עדות מקומית": צלם העיתונות הפך את עורו?
תערוכת צילומי העיתונות השנתית הפכה השנה ממיצג קודר, מלא דם ומצבי קיצון - לצילומים רגישים ומלאי חמלה. האם צלמי העיתונות עוברים מהפך?
זו השנה התשיעית שאני לוקחת הרבה אוויר לפני שאני עוברת את הסף וצוללת אל מראותיה (לעתים גם מוראותיה, יש לציין) של תערוכת צילומי העיתונות השנתית הכפולה, עדות מקומית וה-World Press Photo, המוצגות מדי שנה במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, וכבר נעשו לשם דבר – תערוכת 'עדות מקומית' היא יחידה במינה בארץ ואילו ה- World Press Photo נחשבת לתערוכה הבינלאומית היוקרתית ביותר לצילומי עיתונות, מאז 1955.
שנה אחר שנה, המִקבצים האלה מזינים איזה יצר הצצה, מעירים בנו זעזוע וחרדה ותובנות רגעיות על העולם שאנחנו חיים בו. בתערוכה הנוכחית אין (תודה לאל?) צילומים קשים כמו צילומו של חייל המארינס, אף שהעולם חווה, ללא ספק, אירועי אלימות קשים רבים בשנה החולפת, במקומות קרובים ורחוקים על פני כדור הארץ.
האם חל עידון מסוים בהגשת החומר העיתונאי המצולם? האם הצלמים נעשו רגישים יותר, או שמא מדובר בתוצאות בחירתם האקראית של השופטים בתחרות? היכן האמירה הכוללת? מכל מקום, מורגשת בתערוכה הנוכחית עייפות חומר מסוימת. בצילומים שיש בהם אלימות בולטת פגיעותו של החלש ואפילו פגיעותו של מפעיל הכוח, ולא הכוחנות לשמה - למשל בצילומו של אדוארדו קָסטָלדו האיטלקי המיוצג בצילום מהומות ינואר 2011 במצרים נגד הנשיא מובראק. לא מן הנמנע, כמובן, שזו עייפות החומר של הצופה בתערוכה, ממין קהות-החושים שאנו לוקים בה לא פעם מהיחשפות נשנית לחומרים אלימים, בין שהאלימות מופנית כלפי אחינו בני האדם או כלפי בעלי החיים הסובבים אותנו בערים ובטבע.
השנה, כאמור, נקודה זו בולטת בתערוכה: היא כמעט אינה מבקשת לזעזע עוד. ואם היא מבקשת, נדמה שלא עולה בידה; באופן אבסורדי אפילו צילום השנה של בן קלמר מ'וואלה' - צילום עלייתו באש של המפגין משה סילמן - לא נראה כפי שראוי לו להיראות, דהיינו רגע של היסטריה ואימה; הרגע שנתפס בעדשתו של קלמר לא נראה כזעקה נואשת, לא תמצית הרגע הנורא שיביא על האיש המצית את עצמו את מותו הוודאי. בצילום, תנוחת הגוף של משה סילמן מזכירה את זו של ישו המורד מן הצלב. יש בצילום יופי אסתטי שקשה להסבירו ואשר הדעת מתקשה לסבול אותו בנסיבות הטרגיות שבהן צולמה התמונה; במילים אחרות, הצילום כופה על המתבונן ריחוק בלתי מתקבל על הדעת - לא עולה באפו ריח הבשר החרוך או ריח העשן המר - והוא נדון להתבונן באיש הנשרף בפליאה ובאי אמון, בחמלה נואשת. אולי אלה המילים הנכונות לתיאור הצפייה בתערוכה: בייאוש שקט ובקבלת הדין.
גם צילומו של הצלם העצמאי עמאר יונס שבו נראה האמן פריד אבו-שקרה במהלך צילומי עבודת הווידיאו שלו 'הערבי החדש' משעשע בלבד: פלג גופו העליון של הגבר המצולם חשוף, הוא בעל כרס לבנבנה וידיו רפויות לצדי גופו, כולו משדר רפיסות, כניעות ופגיעות אף שפניו מכוסים במסכה שחורה אטומה. הצילום הוא אנטיתזה לצילומים דומים שבהם הזהות החסויה במסכה (כשל תליין או של מי שעסוק בסאדו-מאזו) כי הוא אינו אלים ואינו מעורר רתיעה.
תערוכת ה-World Press Photo התאפיינה בשנים הקודמות בצילומים מדממים ובוטים הן של בני אדם והן של בעלי חיים, תוצאתם של עימותים פוליטיים ושל האכזריות האנושית. השנה התמתנה גם התמונה העולמית. "הייתי שם כשזה קרה", כותבת האוצרת, מורן שוב, אבל בכך היא מצמצמת במובן מסוים את משמעות הצילום, משאירה את עינו של הצלם ללא עמדה – וזו התחושה שעולה מחלק הארי של התערוכה - איזה צמצום במחויבות למרות כיסוי רחב של נושאים חברתיים ואנושיים, איזו עייפות מנקיטות עמדה. זוהי קבלת המציאות כפי שהיא מפני שקטַן כוחו של האינדיבידואל, גם זה של העיתונאי, לשנות אותה. המסקנה הזאת היא עגומה ומחייבת מחשבה ודיון מעמיקים בקשת הרחבה (פוליטית, חברתית, אישית) שממנה בנוי הקיום האנושי.
במהלך הצפייה בתערוכה קשה שלא לתהות במה אנחנו צופים - בפוטו-זו'רנליזם או באמנות? בהתייחסויות השונות לצילומי התערוכה, בעיתונות למשל, נעשה שימוש תדיר במילים "עבודה של", למשל "עבודה של טלי מאייר" – הבחירה במילה 'עבודה' במקום 'צילום' מזיחה את התוצאה מזירת הפוטו-ז'ורנליזם (שהוא ז'ורנליזם בעצמו) אל תחום האמנות. אם כי עצם שימת ה"פְרֵיים" על מִקְטע מציאות, היא כמובן בחירה אישית מזווית ראייה מצומצמת, וצילום אכן צריך להיות 'צילום טוב' גם במובנו האסתטי. הקונטרפונקט, אגב, מצוי דווקא בכיתוב לצילומה של מאייר: "חיה עופר, גרושה עם חמישה ילדים, עומדת להיות מפונית מדירתה בניצנה בת ים, ממתינה כשנתיים לדיור ציבורי". ושוב: אין במצולמת לוחמנות, אין בה כוח. יש בה קבלת הדין. באותה נשימה -בולט ביופיו צילומו של אלון רון (הארץ) ובו גדר תיל שאף היא, במקום להיראות מאיימת ומבדלת, היא נראית אפית, יפה כתחרה.
בשנים האחרונות גדל העניין באורח החיים החרדי, גם בגלל ההשפעה המכרעת שיש להם על חיינו וגם בגלל הסדק הצר שנבעה בחומת הבדלנות שלהם. לצלם אותם נעשה בון טון. ב'עדות מקומית' יש לכך ביטוי נרחב – למשל צילומו של אביר סולטן ובו כלה חרדית בעזרת הנשים מביטה בעיניים כלות בחתנהּ הרוקדת עם הגברים האחרים; דיוקנאות רצים של נערות חרדיות צעירות - סדרת 'הנני' של הצלמת העצמאית מעין זארי, שהיא מעין הצצה גנובה בנערות-נטו באשר הן בנות אדם, הנוכחוֹת מול הצופה ברגע אחד מחוץ לסביבה התרבותית-חברתית שלהן, או הצעיר החרדי שמוצא את מעילו בין מאות מעילים ומגבעות שחורים על קולבים, בבחינת כולם נראים אותו הדבר אבל כל אחד הוא יחיד ומיוחד, ובקהל שבא לצפות בתערוכה ראיתי לא מעט חרדים.
לא מעט צילומי טבע מוצגים מנקודת ראות חומלת ונואשת – במעין מודעות עצובה, ההולכת ומעצימה בשנים האחרונות, שהאדם מכחיד את הטבע למרות ניסיונותיו לשמרו. את חוסר התוחלת הזה מייצג בבירור צילומו של בְּרֶנְט סְטִירְטוֹן הדרום-אפריקאי ובו נראה צוות של חמושים השומרים 24:7 על הקרנף הלבן הצפוני בשמורת אלפג'טה בקניה, קרנף שנותרו ממנו רק 8 פריטים בעולם ועל כן הוא על סף הכחדה ודאית.
הצפייה בתערוכה מתובלת במוזיקה חרישית. התהייה לגבי טיבהּ נפתרה כשמתגלה שהמוזיקה באה מסרט וידיאו מלבב שצילם איליאן מרשק: במשך שתי דקות וארבעים שניות נראה הרקדן יעקב פילצר, שכנו של צלם הסרט, כשהוא רוקד בהנאה חושנית תחת סילון עז של מים שנפרצו מברז הסנקה אדום: גם לנו יש ג'ין קֶלי משלנו.
התערוכה מתקיימת עד ה-19 בינואר. שעות הפתיחה: א'-ד' 10:00-16:00, ה' 10:00-22:00, ו-שבת 10:00-14:00
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם