דיוה. דרמה. דיקלה
אחרי שנים קשות וחיים ברחוב מחד, ואחרי שנים של זוגיות מפנקת מאוד מאידך, הזמרת דיקלה לא מוכנה להיות תלויה כלכלית באיש. רגע לפני גיל 40, עם תפקיד בסרט "בלדה לאביב הבוכה" ובהצגה, להיטי ענק שכתבה לאחרים ואלבום אישי בדרך, היא מסמנת מהי הצלחה בעיניה: משפחה
הדימוי של הדיווה מקבל חיזוק כשהיא מאחרת לראיון בחצי שעה, מתקשרת מהדרך ומצווה עלי להזמין לה הפוך חלש בלי קצף, ואז מגיעה, מתיישבת, מציתה סיגריה ומודיעה ש"שום דבר על החיים האישיים שלי". אבל אז השיחה קולחת, חפיסת הסיגריות מתחסלת, כוסות הקפה נערמות על השולחן, הקוצים נושרים, ומתגלה דיקלה דורי, אמנית בנשמה ואשה שבגיל ארבעים עוד לא מצאה בית.
החיפושים אחר בית היו קדחתניים. עד לפני חמש שנים, אז מצאה את דירתה הנוכחית בצפון הישן של תל-אביב, דיקלה הספיקה לעבור 35 דירות. היא גדלה בשכונה י"א בבאר שבע, שם ספגה מבוקר עד ערב אום כולתום ודרמות משפחתיות שעיצבו את עולמה.
בגיל 20 שמה פניה לתל-אביב. שנה של לימודי משחק בבית צבי הספיקה לה בשביל להבין שדווקא המוזיקה היא הדבר שלה, והיא הלכה דוך. אבל זה לא היה פשוט. שמונה שנים נדרשו עד שפרצה עם האלבום הראשון שלה, "אהבה, מוזיקה", וזכתה לביקורות נלהבות.
ולא ויתרת? ידעת שתגיעי להצלחה?
"איזו הצלחה? זו הצלחה? סבתא שלי זו הצלחה. היא גידלה אימפריה של ילדים ונכדים, ויום שבת אצלה בבית של מטר על מטר, חמישים איש אוכלים את הקובה שלה. זו הצלחה. המרדף שלי הוא לא למכור מאה אלף עותקים ולעשות נוקיה".
דיקלה, שתחגוג ב-8 בינואר ארבעים ("יחד עם דיוויד בואי ואלביס פרסלי, עם מי את חושבת שאת נמצאת?"), עוד לא עשתה את נוקיה, אבל הספיקה להוציא שלושה אלבומים, לקבץ סביבה קהל אוהדים נאמן שמגיע להופעות ברחבי הארץ, וגם לכתוב ולהלחין לאמנים רבים נוספים כמו שרית חדד, שלומי סרנגה, מוש בן ארי ועוד. "תני לי סימן" של מוש, ו"מונו" של סרנגה הפכו ללהיטי ענק.
לא מדגדג לך שאת אחראית לזה, והם אלה שממלאים אולמות?
"מה ייתן לי קיסריה? כסף? פרסום? אני נמלה, אני עובדת קשה, אני מופיעה במקומות קטנים עם חדרי איפור שהם חור, אבל מה שמניע אותי זה לתדלק את התשוקה שלי. כסף לא מניע אותי. לא רוצה להעביר את החיים שלי במרדף אחרי משהו שלא מפתח אותי. אני מרגישה שאני חיה את החלום, בעולם כזה תחרותי ואינטנסיבי שעובד על פי נוסחאות אני עושה מוזיקה טובה".
מה את אומרת על השתלטות הזמר המזרחי על קיסריה?
"מלווה אותנו פסקול מאוד מצומצם. מה שבחרנו או מה שבחרו עבורנו הוא פסיק ממה שיש למוזיקה להציע לנו. אני לא מוכנה להיות קורבן של זה, ולעשות מה שכולם עושים. אני עושה רק מוזיקה שאני רוצה לשמוע".
אבל הכרה היא קריטית לאמן.
"ברור שאני רוצה הכרה, אבל אני לא רוצה להיות מפורסמת. יש לי הצעות מכל הריאליטי שאת רק רוצה, זה ייתן לי פרסום מיידי. אני לא שם. אני לא אוהבת מינגלינג, לא תמצאי אותי בגיא פינס. אני מעדיפה להיות באולפן או לשבת בבית ולראות דוקומנטרי. בכל העשור האחרון אולי תצליחי לספור על כף יד אחת את האירועים שהייתי בהם. אני עלולה גם להבריז מהשקה של עצמי. אין לי סבלנות לזה, אני קפיצית".
ואכן , דיקלה מבריזה מהפרימיירה החגיגית של "בלדה לאביב הבוכה", סרטו החדש של הבמאי בני תורתי. היא
"כן, מאוד לא נעים לי מבני, הוא רוצה להרוג אותי, אבל פשוט לא יכולתי, הייתי מאוד עסוקה. אני פועלת, אמרתי לך. אני עושה עכשיו מוזיקה לכל מיני פרויקטים, אני מופיעה בתיאטרון ב'אדיפלית' של ג'ייסון דנינו, ואני עובדת על האלבום הרביעי שלי שאוטוטו יוצא".
אז עכשיו את גם שחקנית.
"תראי, למדתי לפני עשרים שנה משחק, אבל הפסקתי כי זה שעמם אותי. אני עדיין מאוד רוצה להיות שחקנית, אבל מוזיקה זה העולם שלי. הסכמתי לשחק בסרט כי אני נורא סומכת על בני, הוא אדם שנורא נאמן למקור. גם חיים ושלומי כאלה, ובגלל זה אני עובדת איתם. עד היום שיחקתי בעיקר את עצמי, את דיקלה. גם ב' עדות' של שלומי (אלקבץ, מ"ז), נתנו לי להיות אני ולשיר, זה אדיר".
מעבר לקריירה כזמרת, פיתחת גם קריירה ענפה של כתיבת מוזיקה לסרטים ולסדרות.
"נכון, יש לי חיבור מאוד טוב לבמאים. עשיתי מוזיקה ל'רביעיית רן', אני עושה עכשיו מוזיקה לסדרה חדשה מהממת של חיים בוזגלו, לפרויקטים של שלומי אלקבץ, ולהרבה וידיאו ארטס. אני אוהבת את זה ואני גובה על זה מחיר גבוה, אבל לא הייתי עושה את זה בכסף אם לא הייתי מוכנה לעשות את זה גם בחינם".
איך את מלחינה? את מנגנת?
"אני לא יודעת איך נראה דו, לא יודעת תווים ולא יודעת לנגן באף כלי. אני חושבת מנגינות, זה תמיד היה ככה. יש לי שותף שקוראים לו עידו אוחיון, ואנחנו כותבים יחד, ככה זה קורה".
העובדה שהיא שרה בערבית והעלתה בעבר מופעים בערבית, גורמת לסביבה לצפות ממנה לאג'נדה רדיקלית בענייני המזרח התיכון. לדיקלה אין חדשות טובות בשבילכם. "לצערי אני לא אזכה לראות שלום עם הפלסטינאים בגלגול שלי. הכל מורכב ועמוק מדי. אני עושה מוזיקה ערבית כי ההורים שלי הם ערבים-יהודים, ואני עושה את ביתי.
"אני חיה את הקונפליקט הזה בתוכי, אצל ההורים שלי קיימים יחסי אהבה-שנאה לערבים. אמא שלי יכולה להגיד:'שימי את אום כולתום, המלוכלכת הזו, שתגרום לנו לבכות, שתישרף'. אבא שלי עבד שלושים שנה ברהט, אחותי עובדת בכפר ערבי, ויש לנו עקרונות של ערבים. אנחנו באמת בני דודים וחשתי את זה כל חיי, אבל יש חלק ענק ביחסים שלנו שהוא אפל מדי, בשביל שנוכל להתגבר על זה. עכשיו, לקראת הבחירות, אני מקבלת הצעות מכל מיני מפלגות כי יש ציפייה ממני, אבל אני מסרבת לכולן".
הפכת ליקירת הקהילה הלהט"בית. את מופיעה קבוע בערבי גייז ויש לך המון מעריצים שם.
"נכון, אני מופיעה באירועי גאווה וכאלה, אבל זה מקומם אותי שהם מכריזים על עצמם כקהילה. מה זה קהילה? מה זה הפומפוזיות הזו? אני לא רוצה שינפנפו בזה כאילו הם זרים, אני לא מאמינה בזה וזה מעצבן אותי.
"זה מכניס אותם לסוגריים, זה סתם קורבני. אני אדם מאוד פרימיטיבי, אני גם מאמינה אמונה שלמה שלגבר יש תפקיד אחר מלאשה. זה מבנה שונה, זה עמים שונים. מה לאשה וללהטיס מטוס? זה ברור שהיא יכולה, גם אני יכולה, אבל יש לה דברים הרבה יותר חשובים לעשות: לגדל ילדים, לשמור על ביתה. שהוא יתעופף לו בשמים".
בתור אשה בת ארבעים שעוד לא התחתנה ועוד לא הביאה ילדים לעולם, זה משונה לשמוע אותך אומרת את זה.
"לצערי הרב מאוד, מעולם לא היו לי חלומות על שמלת כלה, ילדים ומשפחה. החלומות האלה הם שפה זרה עבורי, כמו יפנית. יש בי את האשה שמוכנה לשעבד את כולה למען היצירה, למען האמנות. היא קיימת ובועטת, אבל פתאום עכשיו התעורר בי איזה צורך שמישהו יקרא 'אמא' ואני אסתובב. זה לקח זמן.
"גם לחברתי הטובה רונית אלקבץ זה לקח זמן, והנה זה קרה. רונית, ובכלל משפחת אלקבץ, עבורי היא כמו משפחה. אם נקלעתי לסיטואציה מרה, היא הראשונה שאני מתקשרת אליה. היא אדם מדהים. גם היא כמוני נראית מאיימת, אבל היא אשה טובה ומצפונית ומוסרית. מאוד חכמה ומאוד חזקה, ומצחיקה אותי בצורה בלתי הגיונית. אני מקווה שגם אצלי רצונותי ורצון האל ייפגשו וזה יקרה".
גם לבד?
"לא חשבתי על לגדל ילד לבד, ובכלל עוד לא חשבתי על זה לעומק. בואי נגיד שזו עדיין לא החלטה, אבל זו הסכמה לקראת גיל ארבעים, שזה יקרה".
ומה עם אהבה?
"אהבה זה דבר שמפעיל אותי במאה אחוז. זה ממוטט אותי ומרים אותי. אני גם תמימה מאוד. זה נראה שלא, בגלל המכנסיים מהעור והשיער השחור, אבל אני אוהבת לאהוב. אבל אני אוהבת פלפל חריף, אני כל הזמן בודקת איך אתה רב איתי, כמה אתה אכזרי, גבולות. שהגבר יהיה מים, אני אעשה אש. אני רוצה לדעת איך זה נראה כשאנחנו נפרדים, אבל אני גם רוצה שנחזור".
נשמע הרסני.
"אני באתי מבית של דרמות. אמא שלי, שקוראים לה פרידה - ועשיתי בדיקה וכל הפרידות הן פרובלמטיות ברמות - היא אם כל הדרמות. אמא שלי ואבא שלי כבר חמישים שנה ביחד, ואין יום שאין שם דרמות שרואים רק בסרטים".
מה את מחפשת בזוגיות?
"אני יודעת מה אני לא. אני לא מוכנה להיות תלויה כלכלית באף אחד. אחרי השנים הקשות שהיו לי, בא מישהו והציל אותי. הוא היה המלאך הגואל שלי, שמונה שנים הייתי איתו, וגם מלכה חיה בצניעות לעומת איך שחייתי. הייתה לי מרצדס, ואני חולת מכוניות כמו זכר, משהו נורא, לא שילמתי שכירות ולא ראיתי דואר מבפנים, להכל דאגו לי, אבל הייתי חולה מזה. אני לא מוכנה לעבור את זה שוב.
"אי אפשר לתאר את המחיר ששילמתי על זה, ועד היום אני משלמת בנפשי. יש היום כל כך הרבה בנות שזו משאת נפשן, גבר שיגאל אותן כלכלית, ואני חושבת שזה דיזאסטר. פה נפלנו, אסור להיות תלויה כלכלית באף גבר. למה שתשבי כל היום בבית ולא תעשי משהו מועיל? היום אף אחד לא ישלם עלי שכירות, ולא יקנה לי בגדים ואוטו.
הבסיסי שלי הוא שלי, ואני משלמת עליו. תיקח אותי לארוחת ערב, גם תיקח אותי לחו"ל, בטח, אבל אל תשלם עלי את הבית שלי. "אני גם לא חושבת שבזוגיות חייבים לגור יחד. זה לא טבעי לישון כל כך הרבה יחד, גם המשפחה המקראית שלנו לא האמינה בזה.
"טוב, אבל מאז התקדמנו לטוב. במשפחה המקראית גם עפנו עם גילויי עריות שלא נדע, בני דודים מתחתנים וזה. בסך הכל, עם כל הבלגן שמסביב, האנושות מתקדמת לטוב".
אז אפשר להגיד שמצאת כבר בית?
"לא. אני אמנם באותה דירה כבר חמש שנים, אבל אולי בגלל שאני עוד לא מרגישה בבית, כל חצי שנה אני משפצת. זו לא דירה שלי, ועדיין אלה שיפוצים ברמה של לשבור קירות, להחליף מטבח, כאלה. עכשיו אני הולכת לפתוח לי מרפסת. על זה אני מוציאה את כל הכסף שלי.
"בעניין הזה הכל מהיום להיום, באימפולסיביות. אני ארגיש שיש לי בית רק כשאני אשתחרר מהכלא של עצמי, של הרצונות והטינות והפחדים והדמיונות שלי. אני מרגישה שלאנשים אחרים זה יותר קל. אני רוצה להגיע למצב הזה שכשמישהו עוזב אותי אני אגיד לו 'יו, איזה כיף, מזל טוב, זה ממש בעדי'. זה הרבה יותר גדול עבורי מנוקיה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם