מסיבת השנה: הטלוויזיה הישראלית חגגה את הבחירות בארה"ב
הבחירות לנשיאות ארצות הברית היו לילה ויום של חגיגה תקשורתית לצרכני חדשות החוץ, אך מרגע שנודע על ניצחונו של אובמה נקלענו לתוך ים של דאחקות וסיפורי צבע מרגשים ומשעשעים
זה לא היה עסק זול, הבחירות באמריקה. ערוץ 2 רכש כרטיסים ליונית לוי ולערד ניר. ערוץ 10 שילם על גיא ואורלי ונדב אייל. הייתה פתאום תחושה מוכרת, איזה דז'ה-וו מהימים של חיסול מבחוח. עוד ועוד אנשים בחו"ל, ומי בכלל נשאר במערכות בארץ. וגיא? גיא מרוז? האיש שהמציא כלבים מדברים בערוץ ביפ? מה הוא עושה שם? פתאום מנתח פוליטי מדיני בקיא ומומחה בפוליטיקה האמריקאית הפנימית. אבל זה מה שהיה בסוף: כולם היו בקיאים בחגיגה התקשורתית הזאת.
זה היה באמת לילה ויום של חגיגה תקשורתית. לצרכני תקשורת וחדשות רעבתניים, אלה שלא מסתפקים בהודעות חיים יבין על מהפך או על לא מהפך, הייתה כמעט יממה של מסיבה. התורים בווירג'יניה, הקרב הצמוד בפלורידה, קנטקי הולכת לרומני, ניו המפשייר לאובמה - אחח, הטיול שעשינו שם באפסטייט הקסום, וצבעי השלכת שבוערים שם עכשיו בסתיו - בדקות ספורות נלקחנו לטיול פוליטי נוסטלגי ברחבי אמריקה. איזה תענוג.
תשאלו את יונית ויעל שטרנהל. איזו התלהבות. הידיים התעופפו לכל עבר. הטון עלה וירד. שטרנהל כמעט בלעה את המיקרופון. ויונית, הזאת
ואז, בשש וקצת בבוקר, בזהירות של קיפוד, הודיע וולף בליצר שסי-אן-אן מעריכה שברק אובמה הוא נשיא ארה"ב הבא, ובפוקס הצטרפו לתחזית, אם גם בפחות שמחה, וזהו. אמריקה ואנחנו קיבלנו נשיא חדש. מכאן ואילך, עד שעון הלילה בישראל, נגמרו הניחושים וההשערות והסקרים ומניין האלקטורים, והטלוויזיות עברו לפאזה הבאה של יום הבחירות: לדאחקות. לסיפורי הצבע המרגשים, המשעשעים. לאובמה שהיום אוהב את מישל יותר מאי פעם. לרומני, שגם הוא אוהב מאוד את אן.
אחר כך הרחיקו אל הביזאר. אל סבתא של אובמה שמספרת על הנכד המוכשר. אל אבבי, המטפלת שלו. עד לעיירה מאוהבת בקולומביה הגיעו הצלמים, שם נערכו בחירות דמה, עם פתק אחד בלבד בקלפי, שעליו כתוב אובמה. אף אחד שם לא רצה רומני.
גם אצל רפי ב"ערב חדש" הרגישו שלא יזיק להידרדר קצת, אז החליטו לשלוח צוות לשוק הכרמל. כלומר, להרגיש קצת את דופק הרחוב. את חוכמת עמך היעילה והפשוטה. רעיון יפה, גם אם כבר גידל זקן של בדיחה ישנה לפני 20 שנה בערך. וככה ירקן עם חולצה שכתוב עליה "אינעל העולם" מתווכח בצעקות עם יהודי אחר בענייני אסטרטגיה עולמית ואומר פעמיים במשפט "אינעל העולם", ואנחנו, מהצד השני של המצלמה, מתים מצחוק. או לפחות אמורים למות מצחוק, אינעל העולם.
אחרי הדאחקה הצולעת הזו מקבלים בערוץ 1 את גאולה אבן עם תוכנית "המוסף". גאולה אבן היא כמו שמן בגלגלי הערוץ, בעצמות הצופה. אף שהיא משמרת את מראה הנערה, לאבן יש קילומטראז' גדול בשטח. היא שואלת את השאלות הנכונות. היא לא מבזבזת זמן על תגרות אבודות. היא לא טורחת להידחק לתשובות המרואיינים, ואלה גומלים לה בשיחה פחות או יותר אינטליגנטית. צחי הנגבי בקואליציה מעניין פחות וממלכתי יותר מצחי הנגבי האופוזיציונר, אבל נותר אותו צחי הנגבי החריף והפיקח. גם סגן שר החוץ דני אילון, שמאיים על הרשות הפלסטינית בנימוס, מצליח לשמור את השיחה ברמת עניין מתקבלת על הדעת.
ובסוף עפר שלח, שכידוע לא מתקשה לענות בטעם על כל שאלה בכל נושא על גבי כדור הארץ. הוא קצת חסר בשידורי הכדורסל, אבל זה בטח הולך להיות משעשע לראות אותו עומד על עמדת הנואמים בכנסת ומסביר לליברמן על חסימה כפולה ופיק'נ'רול. בסך הכל היה יום שידורים משובח. ואחר כך היה ליאו מסי. מי צריך יותר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם