לחיות את החלום: המציאות החלופית של "חישגד"
הפרסומת ל"חישגד" יוצרת למעננו מציאות מתקתקה וחלומית, אבל על הדרך גם מנסה לעצב אצלנו יחס מעוות לזוגיות, משפחה ומגדר. וגם: סגירת המעגל של ניצולי אסון מינכן
קשה לקבוע מה קדם למה, החלום המתקתק או הפרסומות שממציאות אותו בשביל לדחוף לכם מוצר
- אבקת כביסה, חבילת סלולר משפחתית או מפלגות "מרכז". כך למשל עיצבה חברת סלולר עולם מדומיין וקסום, כשבתוכו משייטות טכנולוגיות גלישה במהירות שיא. ועננים, הרבה עננים. בחברה אחרת הציעו ארוחת חג משפחתית. גם אתם רוצים, מגיע לכם. רק הצטרפו אלינו ל-36 תשלומים שווים. חלומות, ועוד חלומות. עוד לפני שנספגו בכל תא פעיל במוח, כבר חלפו והתנפצו. רק הטעם נשאר. טעם של אשליה.
הפרסומת ל"חישגד", על שני הסרטונים שלה, דווקא מציעה כיוון של פשרה: את החלום הגדול אי אפשר להגשים, היא מודה, אז נתפשר על הבופה - חופשה הכל כלול. ומהו אותו חלום שאינו בר השגה, אליבא ד"חישגד"? זוגיות אוטופית בשתי גרסאות, גברית ונשית. היא, בחלומותיה, רואה אותו רגשן ואכפתי, רץ אחריה לקניות, מתענג על ארוחה רומנטית, בוכה בקונצרט. הוא, בחלומותיו, מבלה עם גב-גבר של בחורה.
מתי החלום הזוגי מתנפץ? בתא המדידה. היא מדמיינת את הגבר שלה אלגנטי ומגוהץ, הוא מדמיין אותה במדי הקבוצה האהובה. כשהווילון מוסט, המציאות מאכזבת את שניהם. "נכון", מודה הקריין, "אולי לא נגשים לך את כל החלומות, אבל היי, לפחות תוכלו לצאת לחופשה הרומנטית שתמיד רציתם".
מהפרסומת אנחנו לומדים שחלומו של כל גבר מתמצה בבת זוג שתראה איתו כדורגל, כלומר חבר נוסף באריזה נשית. האישה, לעומת זאת, תתרפק על גבר שהוא רכיכה סבונית, רק עם זיפים. אם הייתה זו רק קביעה מאולצת ושרירותית, ניחא. אלא שמזמן הפכו הפרסומות לחלק פעיל בעיצוב אינפנטילי ומגוחך של יחסים, משפחה, מגדר. המסר, כך נראה, נקלט היטב. אפשר לעבור לשלב הבא. עזבו, אומרים לנו ב"חישגד", אנחנו כבר מכירים את החלומות שלכם, הרי אנחנו המצאנו אותם. ובכן, זה לא הולך לקרות. לכו על חופשה רומנטית.
11 ספורטאים ישראלים נהרגו באולימפיאדת מינכן 1972, אבל לא בהם - לפחות לא באופן ישיר - עוסק "בחזרה למינכן", אלא דווקא באלה שיכולים לחזור ולשחזר - ניצולים, עדים ובני משפחה.
לכאורה מסמך דוקומנטרי הכולל שחזור מדוקדק. אלא שמעבר לשחזור עצמו, עוסק דני ענבר, יוצר "בחזרה למינכן", במשקעים. בין הניצולים הצטברו טרוניות והאשמות שחיכו לרגע הנכון. ענבר טס למינכן עם טוביה סוקולסקי, אז מאמן נבחרת ישראל בהרמת משקולות, ניצול שואה שהצליח להימלט גם מציפורני המחבלים במינכן. גד צברי, גם הוא ניצול הטבח, מאשים את סוקולסקי שברח על נפשו והפקיר את חבריו.
אסתר רוט-שחמורוב, שמאז כאילו ייצגה את ניצולי מינכן 72', מואשמת כמעט בפניה בגניבת אור הזרקורים. הרבה דם רע, אם כן, זרם בין הניצולים בשנים שחלפו. צברי טוען שחברו לנבחרת (שנרצח) הוביל את המחבלים לחדרו כדי להסגיר אותו, על רקע יריבות אישית. ענבר עצמו מעיד שמדובר ב"דברים הזויים". גם סוקולסקי האומלל לא ראוי להיזרק אל דוכן הנאשמים ולהסביר את עצמו.
הסוף ה"אופטימי", זה שבשמו נפתחו הפצעים, הוא כנראה הסיבה לכך. הוא כולל גם סוג של סגירה וחיטוי. "בחזרה למינכן" אפוא אינו מסתפק רק בתיעוד הכרונולוגי, והופך למסע סגירת קצוות קבוצתי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם