ילד אסור, ילד מותר: ידידיה ויטל הוא איש של ניגודים
את החיים שהתחילו בלידה ברמאללה, עברו דרך בית חצי דתי-חצי חילוני פציפיסטי וכללו חיפוש מתמיד אחר הערצה, תרגם ידידיה ויטל לקריירה בטלוויזיה ובתיאטרון. עכשיו הוא מופיע בשלוש הצגות ולומד איך לקבל את אהבת הקהל
"נולדתי ברמאללה. זה היה לפני האינתיפאדה הראשונה, גרנו בעין כרם. אמא שלי חיפשה מקום שבו היא תוכל ללדת לידה טבעית, ולפני שנולדתי, ב-1984, היא נסעה לבית יולדות ברמאללה. יילד אותי פלסטיני. את האחיות שלי היא כבר ילדה בבית". את הפתיח הלא שגרתי הזה לא סיפק תושב השטחים, אלא ידידיה ויטל, השחקן כחול העיניים שמוכר בעיקר מ"השמיניה" ומ"חצויה". במבט ראשון הוא נראה כמו כל ילד צפונבוני מפונק, יפה ומסודר, שדרכו לטלוויזיה היתה קלה וחייו היו מענגים. רק בשיחה מעמיקה יותר מגלים שבמקרה שלו, מה שרואים כלפי חוץ לא משקף את המציאות באופן גורף.לוויטל היתה ילדות לא קלה. "אבא שלי חזר בתשובה תקופה קצרה לאחר שהוא ואמא שלי התחתנו", הוא מספר. "הוא התחיל להתקרב ליהדות כל שנה יותר ויותר. כשהייתי ילד הוא מאוד רצה שאבוא איתו לבית הכנסת ושניתן לחגים את המקום שלהם ושנשמור שבת. זה לא היה קל. בשבת בבוקר אהבתי לקום מהמיטה ולראות סרטים מצוירים בטלוויזיה, מתוך ידיעה שאמא מרשה לי, אבל כשאבא היה יורד מהקומה השנייה כדי לראות מה אנחנו עושים הוא היה סוגר בזעם את הטלוויזיה. יותר מלכעוס הוא היה נעלב, נפגע. תמיד הרגשתי שאני מאכזב את אבא שלי אם אני לא מקיים את הדברים האלה בשבילו". לא קל לגדול בסתירות כאלה.
"זה באמת היה קשה. אבא שלי לא הדתי הקלאסי, הוא שומר שבת וכשרות, אבל אי אפשר להכניס אותו לתוך תיוג ה'דתי'. אבל ללא ספק, לחיות כילד שרוצה לספק את שני הוריו, שרוצים דברים שונים, זה לא קל. לפני שנתיים הם התגרשו. אחרי הרבה מאבקים לשמור על הבית הם הגיעו למסקנה שאין מקום יותר לנישואים שלהם, וכשאחותי הקטנה עזבה את הבית הם החליטו על העניין באופן סופי".
הגירושין קרו בגלל הקרבה של אביך לדת?
"לא רק, אבל גם. היו מדי פעם סכסוכים בין אבא לאמא, אבל לא רק על זה. עליי אף פעם לא כפו כלום. רשמו אותי לבית ספר דמוקרטי, נתנו לי חופש להחליט מה אני רוצה לעשות. אבא שלי, בנימין ויטל, הוא פסל וצייר, אמן. תמיד היה לו קשה עם מסגרות והוא נפלט מכל מסגרת אפשרית. אולי מסיבה זו הוא לא רצה לכפות עליי כלום. אמא שלי היא פציפיסטית, צמחונית מגיל 15".
אמא פציפיסטית, אבא דתי, ואתה התגייסת לצה"ל כמו כולם.
"כי נתנו לי לעשות מה שאני רוצה. בבית לא דרשו ממני להתגייס או לא. אמא שלי לא התגייסה בגלל טעמי מצפון, ואבא שלי נפלט מהצבא מהר מאוד. אני התקבלתי לתיאטרון הצבאי, וזה גם משהו שעודד אותי לשרת בצבא. באותה תקופה הייתי אמור להיכנס לבית ליסין ולהחליף שם מישהו באחת ההצגות ונורא התרגשתי, הייתי בטוח שאני הולך לפרוץ. היתה לי דילמה אם לעשות צבא או ללכת לבית ליסין, אבל כשהתקבלתי לתיאטרון צה"ל הרגשתי שזה מה שהכי מתאים לי באותו רגע".
זאת אומרת שאם לא היית מתקבל לשם, לא היית הולך לצבא?
"אני לא יכול לענות על זה עכשיו. אולי הייתי מחליט שאני מעדיף לשחק בבית ליסין במקום זה, אבל עובדה שהתגייסתי בסוף, כך שכנראה היה בי הצורך הזה. אבל אי אפשר לדעת".
סלבס בכלל ושחקנים בפרט שלא שירתו בצבא זה נושא שמככב בכותרות. מה אתה חושב על זה?
"שאלו אותי על זה פעם בראיון ובסוף עשו מזה כותרת. אבל אני לא מתבייש להגיד את מה שאני חושב. מבחינה אידיאלית, אני חושב שההתלהמות הזאת על מי שירת בצבא ומי לא היא מיותרת. אני יכול לחשוב על הרבה אנשים שאני מכיר, שתרמו יותר לחברה שהם חיים בה לא במסגרת צה"ל, והרבה אנשים מוכשרים שנכנסו למערכת הצבאית ותרמו רבע ממה שהיו יכולים לתת. אני מבין ומקבל שנכון למצב שלנו כרגע זו עדיין תחנת חובה במסלולו של אדם, אבל התקווה שלי היא שזה לא יהיה חובה. שצבא יהפוך לקריירה כמו בארה"ב, ואז מי שמחליט לעשות צבא מקבל שכר ראוי. זה כאילו שיש עליי'וי', שלא יכולים להיטפל אליי כי התגייסתי. אבל בסופו של דבר אני מרגיש בדיוק כמו אותם אמנים שלא עשו צבא. באמת שאין בינינו הבדל".
עם הזמן הבין ויטל שמשחק הוא התשוקה שלו והחליט להתמקצע בתחום. הוא למד בסטודיו למשחק ניסן נתיב, למרות שבאותו זמן כבר קיבל תפקיד בסדרת הילדים הלוהטת דאז, "השמיניה". "זה היה מטורף", הוא נזכר. "ילדים היו עוצרים אותי ברחוב, מתנפלים עליי בקניון. לא ידעתי איך לקבל את כל האהבה הזאת".
למרות שייעצו לו להמשיך בקריירה ולא ללמוד משחק, הוא החליט לוותר על אופציות נחשקות, כמו הנחיה ותפקידים בסדרות נוספות. "אמרו לי לא להפסיד את המומנטום שבו אני שחקן לוהט, אבל אני רציתי את זה. הייתי חייב את זה. למזלי באותה תקופה בקושי יצאתי לרחוב כי הייתי כל היום בלימודים, ככה שלא פגשתי יותר מדי מעריצים, אבל עדיין היה קשה לי להתמודד עם זה. יום אחד דפקו לי על הדלת שני ילדים בני 14, וכשפתחתי הם סיפרו לי שהם עקבו אחריי כמה קילומטרים טובים עד הבית כי הם מעריצים אותי. זה היה קצת מפחיד".
ואיך זה היום?
"היום עדיין ניגשים, אבל פחות. מגיעים אפילו ילדים בני 6, שהיו תינוקות כש'השמיניה' שודרה, וקוראים לי 'ניני', שזה השם שלי בסדרה. ההורדות של התוכנית בווי.או.די הן הכי טובות מכל הסדרות ששודרו, ולכן בהוט רוצים לקמבק את הסדרה".
אז יכול להיות ש"השמיניה" תחזור?
"מדברים על זה. אבל צריך שכל השחקנים יסכימו, זה עוד לא סגור. הכל דיבורים בינתיים".
בוא נחזור רגע ללימודי המשחק שלך. מה עניין אותך יותר, לשחק או להיות שחקן?
"זו שאלה טובה. אני רוצה מאוד להגיד לך מכל הלב שהכי עניין אותי המקצוע, אבל ברור שיש בי גם את הצורך שיש לכל שחקן - לקבל אהבה מהקהל ולראות איך הוא מגיב אליך. היום כל ילד רוצה להתפרסם. יש כאלה ששואלים אותי איזה סוכן הכי יעזור להם להתפרסם".
אם כבר דיברת על הצורך לקבל אהבה מהקהל ומהצופים בבית, מה דעתך על האמירה ששחקנים הם אגואיסטים גדולים ומתעניינים רק בעצמם?
"אוף, נהיה פה חם".
הדרך להתפרסם היום קלה מאוד - ללכת לתוכנית ריאליטי.
"תאמיני אם אני אגיד לך שלא ראיתי דקה מ'הישרדות' ורק מעט מ' האח הגדול'? זה פשוט לא מעניין אותי. לא יודע אם הייתי הולך לריאליטי. 'האח הגדול' מלחיץ אותי. מצד אחד יש בי הרצון והצורך באהבה ושיראו אותי, אבל מצד שני אני תופס את עצמי כאדם פרטי. אני יכול להבין אנשים שנכנסים לתוכניות כאלה, אבל הרבה מהעבודה שלי על במה מול מצלמה מספקת את הרעב הזה, כי בכל תפקיד שאני עושה יש חלק ממני. פחות חשוב לי שיראו אותי מגרבץ בסלון של 'האח הגדול'. אבל את יודעת מה? הייתי רוצה ללכת ל'רוקדים עם כוכבים'".
זה לא ממש ריאליטי, זו יותר תחרות כישרונות.
"נכון, אבל אני אוהב לרקוד. תרשמי פנייה למלהקים: אני רוצה ללכת ל'רוקדים עם כוכבים'. יש לי גרוב מצוין. אגב, את זמן הטראש שלי אני לא מבזבז על תוכניות ריאליטי, אלא על סרטוני יוטיוב. אני מסוגל לשבת שעות מולם. גם מול פייסבוק. זה ממש מכבה את המוח".
בימים אלה ויטל משחק בשלוש הצגות שונות: בבית ליסין הוא מופיע ב"משאלה אחת ימינה" שביים גלעד קמחי; במקביל הוא עובד על הצגת יחיד בשם "אף פ'ם לא", על פי ספר של ציפי גון גרוס שהמחיזה סיון בן ישי. הספר מספר על ילדה דיסלקטית שמתמודדת עם הקשיים שלה, אבל עם המחזאית הפך ויטל את הגיבורה לגיבור, נער בכיתה י', דמות שוויטל נגע בה בעבר: "אני משחק ילד בן 16 למרות שאני בן 28. בטלוויזיה מתחילים להגיד לי שאני כבר לא עובר כילד בן 16, אבל בתיאטרון זה עובד נהדר".
ההצגה השלישית שבה הוא משתתף נכתבה ומבוימת על ידי ג'ייסון דנינו הולט, "אדיפלית". זו הצגה שכשוויטל מדבר עליה, הוא עושה זאת בלהט. "זאת הצגה פסיכית לגמרי", הוא אומר. "אני משחק בה שוטר שאשתו בוגדת בו על ימין ועל שמאל ואין לו מושג שזה קורה, ואני גם משחק מאפרת לסבית שמנסה לגנוב זרע מילד בן 15. הצגה מגניבה לגמרי. אני חושב על החיים שלי היום, ואני בסך הכל מרוצה מכל מה שקורה לי. את יודעת מה? עזבי, אני מסודר גם בלי 'רוקדים עם כוכבים'".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם