משבר זהות: אחלאם כבהא מחפשת מולדת דרך מילים
אחלאם כבהא נולדה בכפר באזור ג'נין, עברה עם משפחתה לגרמניה וביקשה להשתלב בחברה. בגיל 19 שבה לישראל, אך חשה זרה וכמהה להרגיש שייכת. כעת קיבצה את כל חוויותיה בחיפוש אחר מולדת לספר חדש שזוכה להצלחה
לאחרונה פורסם בגרמניה ספר שכתבה בשם "יש לי בית בכל מקום, אבל בלי מולדת", שזכה לביקורות חיוביות. בספר היא מקבצת את האירועים האמיתיים שהרכיבו את חייה ואת החוויות שעברה בגלל הזהויות הרבות שלה, שמצליחות לסכם באופן יוצא דופן את החיים של תושבי המדינה השסועה ורווית הסכסוכים.
כבהא נולדה בכפר יעבוד שבאזור ג'נין. לאחר מלחמת ששת הימים, בעודה בת שנה, בחרה משפחתה להשתקע בגרמניה בתקווה לפתוח בחיים חדשים. שם היא נתקלה באירוע הראשון שהתחיל להרכיב את פאזל הזהויות שעמו היא מתמודדת מדי יום. בגן הילדים שנוהל על ידי נזירות היא שמעה לראשונה את המילה "איסלאם". "התייחסו אליי כמו לשאר הגרמניות", היא מספרת. "כשהיינו יושבים לאכול, עשינו קודם את התנועה עם היד שבאה לסמל את 'האב, הבן ורוח הקודש', כפי שנהוג אצל הנוצרים. באחת הפעמים עשיתי את התנועה הזו באופן ספונטני בארוחה עם משפחתי, ואבא שלי הופתע. כשעניתי לו שככה עושים בגן, הוא הסביר לי שאני מוסלמית ולא נוצרית".
המפגש השני של כבהא עם הדת התקיים אחרי כמה שנים, סיפק לא מעט רגעי עצב וחרדה והוכיח לה כי היא חיה בעולם שבו לא מעט אירופאים ומערביים מכירים את האדם הערבי רק באמצעות הדעות הקדומות עליו. "רופא המשפחה שלי הסתכל עליי במהלך ביקור ואמר: 'את יפה, בטח אבא שלך יקבל הרבה גמלים כשתתחתני'. לא הבנתי למה הוא מתכוון, ואז הסבירו לי שהמוסלמים מוכרים את הבנות שלהן. פחדתי מאוד, חזרתי הביתה ואבא שלי כעס על הדברים של הרופא והרגיע אותי שלא כך הדבר".
כבת למשפחה החיה בגלות, כבהא זוכרת לא מעט שיחות על חלומות ותקוות לשוב לשם שהיא שמעה לראשונה כשהייתה בגיל שבע: פלסטין. "כשהייתי בכיתה ב' או ג' למדו איתי הרבה תלמידים זרים. הבנתי שהם כמוני. אין להם עיניים כחולות או ירוקות ושיער בלונדיני. אחרי שהתחברתי אליהם למדתי שלכל אחד יש מולדת. כשהגעתי למסקנה הזאת, תהיתי
כשהיא סוחבת את המטען הרגשי הכבד על כתפיה עברה כבהא בגיל 19 לישראל כדי להינשא לבחיר לבה קיסר. "לא מכרו אותי כמו שאמר הרופא. הכרתי אותו במפגש משפחתי ואחרי ארבע שנים החלטנו להתחתן". השניים גרו תחילה בכפר עין א-סהל, כיום חלק מהמועצה המקומית בסמה באזור ואדי ערה. מסביב לכפר שכנו היישובים עארה, ערערה, אום אל-פחם, ברטעה ועוד. במילים אחרות, כולם סביבה היו ערבים, אך המצב לא היה פשוט כפי שתיארה לעצמה.
"הילדים שלי למדו בבית ספר באום אל-פחם ועד עכשיו, 27 שנים אחרי, עדיין מכנים אותם 'בני הגרמנייה'. סוף-סוף אני חיה בארץ שלי, ועם זאת מרגישה זרה. כשחייתי בגרמניה הרגשתי ערבייה ומוסלמית זרה מול המקומיים. כל הזמן רציתי לגור במולדת. עכשיו אני פה, במדינה שאמורה להיות שלי, חיה לצד בני עמי, אבל שוב מרגישה זרה ומתגעגעת לשטוטגרט".
תחושת הניכור לא הסתיימה בחצר בית הספר באום אל-פחם. כבהא, בדומה לרוב אזרחי המדינה, נוהגת לצאת מעת לעת לחו"ל. ההגעה לנמל התעופה בן-גוריון כדי לפתוח בחופש שהיא מבקשת לעצמה הפכה עבורה בשנים האחרונות מהנאה לסיוט. הכל בגלל מאפיין חדש שהוסיפה לחזותה בדמות החיג' אב.
"אני האדם היחיד שכל הזמן מבקשים ממנו תעודת זהות. באחת הפעמים הגעתי לטרמינל ועמדתי בתור קצר. שמחתי מאוד שלא אחכה זמן רב. הסתכלתי הצדה וראיתי תור ארוך של אנשים. ריחמתי עליהם וחשבתי שיסבלו זמן רב. בסוף כולם נכנסו, החתימו את הכרטיסים ומסרו את המזוודות. אני עמדתי בצד, לבד, עד שאחת השומרות הגיעה והתחילה לחטט בשיערי כדי לבדוק אם החבאתי בו משהו. לא יכולתי להתאפק ופשוט התחלתי לבכות".
לדברי כבהא, הדחף לכתוב את ספרה נולד מהרצון להציג בפני הציבור הרחב את הסיפור האישי שלה, המשותף לרבים כמותה: מוסלמים שחיים במערב, מרגישים זרים, ובשנים האחרונות אף נתקלים בעוינות מצד המקומיים. הסיפור שלה הוא גם סיפורם של הערבים בישראל שמופלים ומוגדרים כ"בוגדים" או "מפונקים" לעומת אחיהם במדינות ערב (בגדה המערבית נהגו לכנות את ערביי ישראל "ערביי השמנת או השקל", ר"מ).
במהלך הראיון איתה נזכרת כבהא בכל הסיפורים בנינוחות ראויה לציון, כשהיא ישובה על הספה, ומשמאלה חלון המשקיף אל הנוף הפסטורלי של הגבעות. היא רגועה ומחייכת בעודה מהרהרת שוב בבידוק הביטחוני בנמל התעופה. אולם בשלב מסוים מצליחים לזהות את הכעס שלה, כשהיא נזכרת בתקרית שעבר בנה, ויסאם, בכניסה לתחנת הרכבת בבנימינה כששומר התעקש לבצע בו בדיקה גופנית מעליבה בטענה שהתקבלה התרעה על מחבל. "טוענים שיש שוויון במדינה. איפה הוא?", היא שואלת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם