ג'סטין קייס: הכירו את הבליבריות
שלטים נגד ביבי, טינה נגד התקשורת וקריאות בעד המשיח: זו לא הפגנה של נוער הגבעות, אלה מעריצות ג'סטין ביבר (ה"בליבריות") שקראו בחמישי שעבר להביא את אלילן ארצה לאלתר. כתבנו חירף נפשו
ביבר בן ה-18, כוכב הפופ המצליח ביותר כיום בקרב נערות בכל רחבי העולם, כבר הופיע כאן לפני שנה. עכשיו ה"בליבריות" - הכינוי המשותף לעשרות מיליוני מעריצותיו על שום חיבתו לפועל Believe (תאמינו) - רוצות שיבוא שוב, אז הן מיישרות קו עם רוח התקופה, ומפגינות. הן אפילו הביאו שלטים ועליהם הסיסמה: "ביבי הביתה, ביבר לשלטון". הגיוני.
את שמותיהן האמיתיים של הבליבריות לא אציין כאן אף על פי שהן מפצירות בי, חזור והפצר, לעשות זאת, כי הן בסך הכל ילדות קטנות שעדיין לא מודעות לכך שהן קורבן של עידן מקולקל שמקדש ערכים מעוותים כמו פרסום ושטחיות, ושבעוד עשר שנים הן ודאי יצטערו על השטויות שהן אומרות. מאותה סיבה, אגב, לא אזכיר גם את השמות של האמא והאבא שהגיעו הנה במיוחד מנצרת עלית כדי לחזק את ידה של בתם, יעל (שם בדוי), בליברית קשה במיוחד, שכולה, מכף רגל ועד ראש - כובע, חולצה, מכנסיים, נעליים, 7,800 אקססוריז תלויים, ענודים ומודבקים - ג'סטין ביבר על רקע סגול בהיר.
מה שכן חשוב לציין כבר עכשיו, עוד לפני שמתחילים להישפך כאן ציטוטים, זה שהילדות האלה, עם השלטים והפוסטרים והבלונים, אולי נראות זכות, חמודות ותמימות, אבל הן מאוד לא כאלה. להפך. חלקן אף ממש קשוחות, לוחמניות ומעוררות בעתה
גיא פינס, לדוגמה, ספג מהן את כל הקללות, ההשמצות, הגידופים והאיומים האפשריים, אחרי שבתוכניתו שודרו כמה אייטמים שלא הציגו את הביבר באור מספיק טוב לדעתן. זאת ועוד: על אתר האינטרנט מאקו הן הכריזו לאחרונה מלחמת קודש, במסגרת קבוצה ייעודית בפייסבוק שמאגדת, נכון לרגע כתיבת שורות אלה, 921 בליבריות זועמות, תחת הסיסמה "גמאני רוצה שמאקו יפסיקו לרדת על כולם", ובמקביל הפיצו ברשת תמונות של אחת העיתונאיות באתר כשהיא נטולת עיניים.
אגב, אחד הסטטוסים היותר מפחידים שפורסמו על הקיר של קבוצת הגרילה הוא קטע אודיו שבו מתעדת אחת הבליבריות שיחת טלפון שקיימה עם מאקו ובתחילתה צורחת הילדה "אמא, אני מתקשרת למאקו". בקיצור , כדאי להיזהר איתן. פתיליהן עשויים להיות קצרים במיוחד.
הו, הנה אחת שככל הנראה משתייכת לחטיבה הצבאית של תנועת ההתנגדות. היא צועקת ממש חזק, וברגע זה מעיפה צ'אפחה לאחת מחברותיה הבליבריות, שמסיבה כלשהי לא באה לה טוב בעין. זאת למרות שהבליבריות, לפחות על פי מה שהן מספרות, אמורות להיות "משפחה גדולה ומאושרת אחת". הבליברית הספציפית הזאת - לצורך העניין נקרא לה עינת - לא ממש נראית מאושרת, בלשון המעטה. "מה זה פה?", היא שואלת בכעס, "מי אתה? מה אתה כותב שם? למה אתה מצלם ומקליט פה דברים?".
נעים מאוד, רועי, עיתונאי, עושה עליכן כתבה.
"אתה כותב במאקו?".
לא, ב"מעריב".
"אה, יופי, יש לך מזל".
למה?
"כי זה אומר שאני לא אהרוג אותך עכשיו. רוצה לראות משהו שעשיתי לפני כמה ימים?".
לפני שאני מספיק לענות, היא מרימה את זרועה הימנית לגובה עיניי, ואני מבחין בצלקת גדולה, טרייה למדי, עם שאריות של דם קרוש, בצורת המילים "ג'סטין ביבר". "זה רק בשביל שתבין כמה אני אוהבת אותו ומה אני מוכנה לעשות בשבילו", היא מסבירה, "לקחתי מחט, חיממתי אותה במצית וחרתי את זה על היד שלי".
אוי ואבוי. את לא חושבת שנסחפת קצת?
"מה פתאום. בשביל ג'סטין אני מוכנה לעשות הכל. אם, חס ושלום, יקרה לו משהו, אני אתאבד. אני משוגעת, אני. תדע לך שאפילו הלכתי מכות עם אנשים שאמרו עליו דברים לא במקום. נשבעת לך. אל תזלזל בי, שמעת? שלא תעז לזלזל בי".
אני מנסה לעכל את מה שעיניי רואות, אוזניי שומעות ונפשי זועקת, אבל קצב האירועים פה אינטנסיבי במיוחד, וכעת כבר נדחפות מולי עוד איזה ארבע בליבריות אחוזות אמוק, שטוענות בתוקף שהן אפילו עוד יותר בליבריות מהמזוכיסטית ההיא. "תכתוב שאני, מעיין לוי (שם בדוי) מהוד השרון, הילדה הכי חולת נפש פה - שמעת? נו, תכתוב, תכתוב", דורשת אחת מהן, "אה, וגם תכתוב שג'סטין הוא בנאדם מדהים, הוא חתיך, הוא טוב לב והוא מיוחד".
אוקיי , אבל מה מיוחד בו?
"הכל. במיוחד זה שהוא מדהים".
וואלה. ומה עוד?
"הוא מפורסם. שומעים עליו בטלוויזיה, ברדיו, בעיתון ובאינטרנט. בכל מקום שומעים עליו
אתה שומע מה שאני אומרת לך? בכל מקום שומעים עליו והוא גם נראה טוב שמעת? תכתוב שהוא נראה טוב!".
אבל יש לו חברה, לא? סלינה גומז, הזמרת.
"נראה לך? אני אהרוג אותה!".
טוב, מתחיל להיות מסוכן פה, באזור הזה של ההפגנה. אני לוקח כמה צעדים אחורה, לעבר המפקדה העורפית של המאבק. שתי נערות קצת פחות נלהבות יושבות שם ומחלקות צמידים, פוסטרים ובלונים סגולים לבליבריות שממשיכות להיאסף בכיכר בהמוניהן. הן אחיות. הגדולה, שלי (שם בדוי), בת 17, והקטנה , מיכל (שם בדוי), בת 14. "פעם גם אני הייתי הארדקור כמו אלה", מסבירה שלי, "גם עכשיו אני הארדקור, אבל די, אני כבר לא מאיימת על כל מי שיורד עליו וכאלה. אני רק עצבנית עליו. בכלל, לפי דעתי זה נורא ילדותי לאיים על מי שאומר עליו דברים לא יפים, אבל תשמע, אין מה לעשות, הוא נראה טוב, והוא גם עושה המון דברים טובים. בשנה שעברה, כשהוא היה כאן, אפילו כמעט הצלחתי לתת לו כיף".
די .
"כן, נשבעת לך הלכתי עם אחותי למלון שהוא ישן בו, פתאום שמתי לב שהוא מתקרב לשם עם האופנוע שלו, רצתי מהר-מהר-מהר לכיוון שלו, הושטתי את היד וממש כמעט הצלחתי לגעת בו".
"גם אני כמעט נגעתי בו שם", מוסיפה מיכל, "שתינו ישנו באותו יום ברחוב, מחוץ למלון. בהתחלה היו איתנו עוד מלא בליבריות, אבל באחת עשרה בלילה רובן הלכו הביתה, לישון, ואנחנו נשארנו שם - עד שבסוף ראינו אותו".
ואתן חושבות שגם הוא ראה אתכן?
שלי: "מה פתאום, הוא לא שם עלינו".
מיכל: "נכון, אנחנו לא חיות באשליה שאכפת לו מאיתנו או משהו כזה. כשראינו אותו במלון, הוא יצא לרגע למרפסת, הסתכל עלינו מלמעלה, ראה שאנחנו עומדות שם לבד וקופאות מקור, אבל זה לא הזיז לו. הוא לא עשה כלום. לא נורא, שטויות, אנחנו עדיין חולות עליו".
שלי: "נכון. כשאמרו בחדשות שמישהו רוצה לרצוח אותו בפרו, אני בכיתי במשך יום שלם. אי אפשר היה להרגיע אותי".
מיכל: "גם אני בכיתי פעם, כשסבא שלי מת, כי זה קרה יום אחרי שראינו את ג'סטין במלון, בדיוק ביום של ההופעה שלו בארץ, וההורים שלנו לא נתנו לנו ללכת".
שלי: "כן, זה היה נורא, שתינו בכינו במשך יומיים בגלל זה".
שאגות עזות הנשמעות לפתע מכיוון הצד הפעיל יותר של ההפגנה קוטעות את שיחתנו. אני מתקרב למרכז העניינים ומבחין בכמה עשרות בליבריות שמקיפות בליברית קטנה אחת שאוחזת בידה איזו קופסה עם דיוקנו של גיבור התהילה. אני פונה לאחת מהן בניסיון להבין מה הסיפור. "יש לה שם בושם של ג'סטין", היא מגלה לי, "אנחנו רוצות שהיא תתיז עלינו קצת כדי שגם אנחנו נהיה קדושות כמוה, אבל היא מניאקית והיא לא מסכימה. אולי אתה תבקש ממנה?".
אני ניגש אליה ומבקש ממנה התזה קלה על הצוואר, סתם בשביל הקטע, אבל התשובה שאני מקבל, כצפוי, היא "אין מצב1 בחיים לא!". בשלב מסוים אני שם לב שהבליבריות מפסיקות לצעוק "ג'סטין-ג'סטין-ג'סטין", ומתחילות לצרוח, בטירוף מוקצן, "ג'רי-ג'רי-ג'רי". לרגע אני מעז לחשוב שאולי, במהלך השעתיים שחלפו מאז החלה ההפגנה, כבר הספיק לרדת להן מג'סטין ביבר והן גילו איזה כוכב מעצבן חדש. אחרי הכל, אנחנו חיים בעידן מהיר ותזזיתי במיוחד.
ושוב, אני פונה לאחת הילדות, לצורך העניין נקרא לה אביטל, בניסיון לקבל מידע כלשהו בנוגע לאותו ג'רי מסתורי. "תקשיב", היא מסבירה, "ג'רי זה מישהו גדול מאוד, ענק, בגודל של מדינת ישראל, אבל אני לא יכולה לספר לך מי זה". "למה לא?", מתערבת בליברית אחרת, "זה בסדר, תגידי לו". אביטל מתקרבת אליי ולוחשת באוזני: "ג'רי זה הכינוי לאיבר המין של ג'סטין. פעם קראו לו 'ביבר-קונדה', אבל עכשיו אנחנו קוראות לו ג'רי, על שם השחקן הכי גבוה בקנדה. אני אוהבת את ג'רי. אני הכי אוהבת את ג'רי בעולם".
לא רחוק משם יושבים הוריה הצעירים של אביטל, מסייעים לבליבריות שבפיקוד העורף לחלק צמידים ולא לגמרי ערים למתרחש. אני חש צורך לעדכן אותם בנוגע לטיב משאת נפשה של בתם הענוגה, אבל משתדל לעשות זאת באלגנטיות כדי לרכך את עוצמת ההלם, ומאפשר להם, קודם כל, להסביר לי מה הם בדיוק עושים פה. "תשמע", מסבירה לי האם, "כשאני הייתי ילדה הערצתי את מייקל ג'קסון ברמות קשות, היו לי פוסטרים בחדר וחולצות והכל, אז אני מבינה את הבת שלי, ואין לי בעיה להזדהות איתה ולתמוך בה, כל עוד זה בגבולות הסביר".
"למה לא, בעצם?", מוסיף האב, "אפשר לחשוב מה הן כבר עושות. הן כולה ילדות שמעריצות כוכב פופ. מבחינתי, זה ממש בסדר. אין לי בעיה להסיע את הבת שלי להפגנות ולהיות שם בשבילה. להפך, אני שמח לעשות את זה. הכי בכיף".
אתה יודע, במקרה, מיהו הג'רי הזה שהיא צורחת עכשיו את שמו בקולי קולות?
"לא, מי זה?".
עזוב. תשאל אותה בעצמך, יותר טוב.
"אביטל בואי, בואי הנה שנייה, חומד".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם