כולם אוהבים את ריימונד: ריימונד אמסלם לא מחפשת קונצנזוס
לשחקנית ריימונד אמסלם ("טקסי דרייבר") יש כמה דברים לחדש לכם: 1. לא כל חצי סרט בחו"ל הוא "קריירה בינלאומית", 2. לפעמים מבקרים צודקים, 3. יש שאלות שפשוט לא שואלים גברת
ומה ענית?
"עניתי שפשוט אהיה ריימונד, וזה יסתדר. נכון שזה מה שבחרתי, אבל אני תמיד יכולה לבחור אחרת. פתרתי את זה ברגע שאמרתי לעצמי 'בסדר, אז אני לא אהיה שחקנית'. פתאום הייתה לי הקלה מדהימה. נזכרתי איך בתור ילדה הייתי לוקחת ילדות אחרות ועושה איתן הצגות וממציאה עולמות, ולא היה אכפת לי מאף אחד. הייתי כותבת ומביימת הצגות בלי לדעת שזה נקרא הצגה וזה נקרא במאי, צללתי לעולמות שנוח לי בהם. פשוט נהניתי. נהניתי מלשחק, במשמעות הכי טהורה של המילה. לשחק, כמו גוגואים. זה מה שהלך לי לאיבוד, ואם זה לא חוזר - אין לי מה לעשות במקצוע הזה. הבנתי שפרשתי וזהו, די. אמרתי לעצמי 'טוב, אז מה אני רוצה לעשות? ללכת ללמוד צרפתית בפריז?' כבר ארגנתי מקום לגור בו, ממש שחררתי את המשחק".
אבל גם בתקופת ההמתנה לנסיעה הגדולה ההצעות המשיכו להגיע. "הציעו לי פתאום את ההצגה הזו והסרט הזה. חשבתי, טוב, אני אעשה את זה בינתיים, עד הנסיעה, רק בשביל הכסף, והסכמתי. אבל למקום הזה שלא יקרה כלום אם אני אפרוש - הגעתי אליו. חשבתי שאולי אני אעבוד בעבודה רגילה, אבל לפחות אני אהיה מאושרת בחיים שלי. אני אהיה פקידה בביטוח לאומי, אבל יהיו לי חברים מדהימים ובית שמח, מוקפת במוזיקה ואנשים מעניינים. אבל פתאום הגיעו תפקידים והתחלתי ליהנות כמו בהתחלה, כמו בילדות. נוח לי בבדיון, נוח לי בבדיה. טוב לי שם".
בלי לפגוע בביטוח לאומי, העובדה שאמסלם (34) לא הלכה על קריירה פקידותית היא הישג לא מבוטל. אחרת, לא הייתם רואים אותה בשתי העונות של "טקסי דרייבר" (yes comedy, יום רביעי, 20:45), כפאני, השפויה שלצדו של יגאל (יובל סגל), ב"רביעיית רן", ב"נויורק" - כולן סדרות טלוויזיה. בקולנוע - שם עיקר הקריירה של אמסלם - שיחקה ב"שבע דקות בגן עדן", "לבנון", "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", "אחותי היפה" (שעל משחקה בו קיבלה את פרס שחקנית המשנה), וזה רק חלק מזערי מרשימת הסרטים והסדרות
שקטה, לא מתבלטת, לא נדחפת לשורה הראשונה בתאטרון התשומי. לאמסלם אלגנטיות גאה, אבל כזו שמסוגלת לכופף עצמה לתפקיד פלסטינית מתאבדת. "אני מכירה שחקנים שנועלים אותם על טייפ קאסט וזהו. זה נורא קשה כי זה תמיד אתה. זה בגללך שאין עבודה, אתה לא יכול להאשים אף אחד אחר. אני באתי מהאסכולה של ניסן נתיב. אין לך עבודה? תיצור אותה. אם לא תהיה לי עבודה אני אצור אותה. אני אכתוב, אאסוף, אמצא את הבמאי שיעבוד איתי על זה. אני פשוט אעשה. אף פעם לא ישבתי והמתנתי".
מרגישה בת מזל?
"מאוד. כן. יש לנו יותר מדי שחקנים ויותר מדי בתי ספר למשחק. אחד הדברים שאני אוהבת בניסן נתיב זה שהוא מקבל כל שנה 16 תלמידים. כי זו האחריות שהוא מוכן לקחת על עצמו. התעשייה פה לא צריכה עשרות שחקנים כל שנה. כל אחד רוצה להיות שחקן כי הוא חושב שזה נורא מגניב ונורא קל. אתה יודע כמה פעמים אני מקבלת טלפונים שאני אסדר סוכנת, או שהבן הוא משהו ושאארגן לו סידור. אז תלך ללמוד, חביבי.
"הם חושבים שזה עניין של טלפון. זה נראה להם מאוד קל, חסר מאמץ. הם לא יודעים שזה לעמוד בקור 12 שעות בסט עם אסלה אחת למאה איש. זה רחוק מלהיות כל דבר שהוא זוהר. עבודה קשה וגם מהנה לפעמים, ייסורים שכיף לחוות אותם. זה לא מקצוע זוהר, זה למי שזה בדמו ובנפשו והוא לוקח את זה מאוד רציני".
תעשייה קטנה. העגל רוצה לינוק, והפרה מעבירה אותו אודישנים. אמסלם כואבת את שעת הדחק של התעשייה הישראלית, זו שהתארכה משעה לדור. "אנשים מהמרים על כל החיים שלהם כדי לעשות סרט. במאים לא מביאים פרנסה הביתה שנה-שנתיים כדי לעבוד על תסריט וללוות אותו. בסוף לא נשאר לו מזה כלום חוץ מזה שהוא עשה סרט. הם חייבים ללמד כדי להתפרנס בשוטף. זה לא מה שזה נראה להרבה אנשים. בבתי ספר למשחק, כשהם נכנסים לזה והם קולטים שמדובר בשלוש שנים בלי חיים, הם מתחרטים. בגלל זה, אם אתה לא חייב את זה, אל תיכנס לזה".
למרות האינטנסיביות שבה היא עובדת, במבחן הרחוב, אמסלם פחות מוכרת מהמקבילים לה בתחום. תסכול? בדיוק להפך. כמו שזה - רוחש, אבל מתחת לפני השטח - ככה בדיוק היא רוצה את החיים שלה. "הרבה פעמים התביישתי להגיד שאני שחקנית, כי אז זה 'אז מה עשית? איך זה שאני לא מכיר?' אז אתה לא מכיר, מה אני אעשה? אני משקרת? אני ממציאה? כל התפיסה של אם מכירים או לא מכירים אותך בעייתית.
"יצא לי כמה חודשים לגור בתל אביב, בשנה הראשונה אחרי הלימודים, ופשוט כל מי שהכירו לי ברחוב 'זה שחקן, היא שחקנית'. מה שחקן? היא עשתה פרסומת לקוטג? הוא ביים איזה קליפ. זה נהדר החשיבה הזו, אבל אני רציתי לזכות בזה באופן אמיתי. לא הגדרה של מקצוע כי עכשיו סיימתי סטודיו, אני רציתי להרוויח את זה בתחושה. לא היה אכפת לי אם מכירים או לא מכירים".
לאחרונה חזרה לארץ אחרי שלושה חודשים בצרפת. אותה תוכנית ישנה, בת עשור, שהוגשמה. אמסלם למדה צרפתית באליאנס, שכרה דירה מול בית הספר והתמכרה לשפה. גם במרוקו, משם עלו הוריה, ביקרה. טיול שורשים שהתחבר למוזיקה, לנופים, לתרבות. היא שומעת רק מוזיקה ערבית - מזמרת סופית שמשלבת מוטיביים הודיים לנגני עוד אלמונים מסיני. אוספת דיסקים בשווקים, מלקטת מפה ומשם. "יש המון יוצרים בעולם הערבי שהפכו לחסרי פנים. מי שאין לו סוכן ומלא כסף אתה תשמע אותו אבל אתה לא תכיר אותו. יש עכשיו שיר מרוקאי שמשלב מוזיקה צוענית, מין אנדרלמוסיה ברברית של מלא ז'אנרים וכלים. שיר מאוד מקפיץ. במרוקו זה בכל חור ואף אחד לא יודע של מי זה. עכשיו שמעתי את זה גם בארץ. זה מין טרנד של למצוא את הדברים /המזרחיים האלה'".
לרוב הגיעה בעצמה. חלק קטן הגיע מהבית. ריימונד, על שם סבתה, ירושלמית. קודם נווה יעקב, משם לפסגת זאב ולבסוף בקעה. בת שנייה מתוך ארבעה. "ירושלים זו לא עיר שקל להתנהל בה", היא נזכרת. "לא הולכים בה ברגל כמו בתל אביב. כל מקום זה 'להגיע'. בגיל 12 התחלתי ללכת לכיכר החתולות עם תיק כזה שלא היה בו כלום. בחטיבה הלכתי לבית ספר בנווה יעקב, להורים אין שקל לגמור את החודש אבל הילדים במותגי על הכי פסיכיים. אתה מתבייש להגיד שאתה קורא ספרים. אתה צריך לשחק אותה מטומטם. יום אחד באתי, במין מחאה טיפשית כזו, עם פיג'מה. הייתי המוזרה של בית הספר, אני וחברה שלי. כאילו, מה, לא קמת שלוש שעות לפני כדי לעשות פן?".
בצבא שירתה בירושלים ומיד אחר כך, בלי תקופה דרום אמריקאית קצרה, החלה ללמוד בניסן נתיב. אחרי שעברה במסלול המקובל פרינג'-מלצרות-אודישנים-פרינג', נכנסה חזק לדבר האמיתי. עד לא מזמן התגוררה עם בעלה, המסעדן שי נידם, בכפר רות. בהמשך עברו למודיעין, התקרבו לבנו של נידם מנישואים ראשונים.
נוף שופע ופראי נשקף מהמרפסת של אמסלם - נוף של בטון ואבן. במרכזו מזדקר רב קומות גאה וחצוף. כאילו לכוורת הבניינים המשובטים של מודיעין החליט מי שהחליט למנות זקיף אימתני, אות וזיכרון לאדריכלות לא מרוסנת. גם בקפיצה לסופר, מעידה אמסלם על עצמה, היא מאבדת כיוון, מתבלבלת. ולמרות זאת, מודיעין - דוגמנית של החלום הבורגני פלוס כלב בליסינג, פרגולה וטיפול זוגי - מצליחה להוכיח את עצמה בשני פרמטרים: שקט ובריזה. לאמסלם, לפחות בשלב הזה, זה מספיק. בית מטופח, עדין, מזמין. בדיוק עכשיו סיימה את "חיי נישואים" של דוד פוגל, ובא לה לבכות. "אני ממש בדיכאון ממנו", היא מסבירה. "בא לי להיכנס לחדר ולבכות. חשבתי על זה, מה אני כל כך עצובה, זה ספר. ממש נשבר לי הלב. מצד שני אני יודעת שהדמות הזו, יש כמוה, ואין חדש תחת השמש. יכולתי תוך כדי קריאה להשליך על כל כך הרבה מערכות יחסים שמקיפות אותי, שאולי הן לא מוקצנות כמו בספר אבל אני יכולה לזהות את האנרגיות האלה. הסבל הזה".
שלוש שנים היא נשואה לנידם. מכירים שבע. נפגשו בהודו, שם התניעו קצה קשר, והגשימו בארץ. לא דבר של מה בכך לאמסלם. בעבר, סיפרה, נקלעה לסופות שבאו עם מערכות יחסים קלוקלות, רעות, הרסניות.
"שי הוא יצור מיוחד במינו. בעל מדהים. מבחינתי זכיתי. הוא כל כך טוב לב, כל כך שמח. הייתי צריכה בנאדם כזה בחיים שלי. בעבר נכוויתי באהבה. חטפתי אותה כי כנראה זימנתי את זה לעצמי. זו הייתה מערכת יחסים קשה ביותר. זה היה מטורף. בוא נגיד שאני משחקת דמויות שהן בשפל של האהבה ואני ממש יודעת על מה מדובר. היום אני יודעת שזה משהו שאתה טועה וחושב שהוא אהבה. זה אלף דברים אחרים, רק לא המילה הטהורה הזו. שי לא אמר לי המון חודשים שהוא אוהב אותי, וראיתי במעשים שלו שהוא אוהב אותי כל הזמן. מהרגע הראשון. לעומת זאת היו אנשים שאמרו לי מהרגע הראשון, ומהמעשים שלהם ראיתי שהם לא אהבו אותי. לא חיכיתי ששי יגיד לי. זה היה מוחשי באיך שהתנהגנו אחד לשני.
"ככה אתה מתנהג כשאתה אוהב מישהו. אתה לא צריך לברבר את זה. תכבד אותו, תקשיב לו, תימשך אליו, תשתוקק אליו. הרבה פעמים אנחנו רוצים להחליט שזה הדבר, שאנחנו רוצים פשוט לדעת שנגמר החיפוש. אנחנו עייפים אז אנחנו מגדירים, 'זהו, אני מאוהב. זה הדבר'. אנחנו עייפים מלחפש. קשה לחיות בלי אהבה. אף על פי שהמון שנים הייתי רווקה ומאוד נהניתי מהלבד הזה. חמש, שש שנים בלי אהבה".
בלי כלום?
"לא דברים רציניים. קשקושים. ההורים שלי כבר חשבו שאני לסבית. אני רואה שקשה לחיות בלי אהבה. אני אישית לא חושבת שיכולתי להיות עם שחקן. אף פעם גם לא נמשכתי לשחקן. אני לא צריכה עוד כמוני, עוד ממני, עוד מאותו דבר".
מה עם ילדים?
"אני מקווה מאוד. לא היה לי זמן עד עכשיו, למרות שאני חושבת שבחיים אין זמן ספציפי. זה גם דבר כל כך אישי. מכאיב לי עצם השאלה הזו. מה אתה מצפה שאני אגיד, שאני לא רוצה ילדים? שאני רוצה אותם השנה? זו שאלה ששואלים רק פה. בשום מקום בעולם אף אחד לא יעז לשאול אותך שאלה כזו. יש פה חדירה לפרטיות של נשים. אני לא מבינה את זה. אני רוצה להגיד לך שאתה לא יודע מה נשים עוברות עם הדבר הזה. אתה לא יודע איך אני ונשים בגילי הצעיר, שכל הזמן נשאלות את השאלות האלה, מרגישות. זה לא רק עיתונאים. אלה אנשים ברחוב. מה, יש לכם בעלות על הרחם שלנו, על המוח שלנו? למה אני צריכה להסביר את עצמי כל כך הרבה פעמים ביום, מה כן, מה לא. לא מבינה את זה. יש פעמים שאני נתקפת בבכי. גורמים לי להרגיש שאני לא בסדר. משהו בזה שלא הבאתי ילדים עד גיל 34 לא בסדר, שאני כל הזמן צריכה להישאל את השאלה הזו? תענה לי, באמת".
לפרוטוקול, זה היה יכול להיגמר ב"אוהבת ילדים, רוצה שניים, או שלא".
"אז אתה רוצה לדעת אם זה עבד לנו עד עכשיו או לא עבד לנו? או שאני אמורה להגיד? אני לא רוצה ילדים? ואז תהיה לך סנסציה".
אז בסוף המשפט את זורקת אותי מהמרפסת?
"לא, חס ושלום. אתה מארח לי אחלה חברה. אבל זה גבול שכולם עוברים אותו. אני לא יודעת. יש כאלה שאפילו שמים לי יד על הבטן ואומרים ?את בהריון,? ? מתוך איזו סקרנות כזו. לא יודעת מה הם רוצים".
חוץ מאיתנו, כאן בארץ, גם בעולם רוצים קצת מריימונד אמסלם. עד עכשיו רשמה כמה גיחות מעבר לים. "Rendition" של גווין הוד (לצד מריל סטריפ וג'ק ג'ילנהול), "הבית של סדאם" ברשת HBO ועוד. לאחרונה השתתפה בסרט של הבמאי זיאד דוויירי, אמריקאי ממוצא לבנוני. ב"דה אטאק", המבוסס על רב מכר שכתב קצין אלג'יראי, היא מגלמת ערבייה נוצרייה, נשואה לרופא באיכילוב, שמבצעת פיגוע התאבדות. "הסרט עכשיו בסן סבסטיאן והבכורה שלו הייתה בערב יום כיפור", היא מספרת.
"איך שהבמאי התקשר אלי והזמין אותי, וזה פסטיבל אדיר, ואמר לי את התאריכים, אמרתי לו, רק היומיים האלה אני לא אוכל. חמש דקות אחרי זה הוא מתקשר ואומר לי 'מה יש לך ב-25? זה התאריך של הבכורה. את לא יכולה להזיז את מה שיש לך?', אמרתי לו 'לא'. אני גדלתי על מסורת ואני שומרת עליה, למרות שאני לא דתייה".
כך או כך, אמסלם לא קושרת לעצמה כתרי קריירה חובקת עולם. "לפעמים עושים מזה יותר ממה שזה. אם עשיתי כמה תפקידים בחו"ל, זה 'אז איך זה שהייתה לך קריירה בחו"ל?'. עשיתי שלושה-ארבעה תפקידים בנכר לאורך הרבה שנים, ומבחינתי פחות מרגש לדבר על שתי סצנות באיזה סרט זר. יש שחקנים שעושים הרבה שיתופי פעולה בחו"ל. לירז צ'רכי עשתה עכשיו שני סרטים. יש לה סצנות עם פאקינג פיליפ סימור הופמן. אבל יש כאלה שהולכות לאודישן וכבר כתוב על זה. יש לה פגישה עם הבמאי - כמובן שאין לזה המשך ואין כלום - אבל חשוב מאוד להוציא עכשיו לעיתונות שהיא הולכת לפגישה".
חוץ מ"דה אטאק", אמסלם משחקת בשני סרטים נוספים. "כידון", עם ששון גבאי, מנשה נוי ובר רפאלי ("זה התפקיד הקומי הראשון שלי?") ו"פלסטלינה" שביימה וידי בילו ("בימאית אדירה"). יותר מכולם, עבדה עם חיים בוזגלו, מתכון בטוח לנזיפות מהמבקרים. "לא מפרגנים לו כבר המון זמן", היא מודה. "מצד שני יש קהל לסרטים שלו. עובדה שיש עוד סרט ועוד סדרה. אני אוהבת לעבוד איתו. למה הוא מקבל את היחס הזה? זה עניין של טעם ופרספקטיבה".
יש תפקידים שוויתרת עליהם?
"כן, אבל בדרך כלל מחוסר פנאי או שהרגשתי שזה ממש לא מתאים לי. הייתה תקופה שהגיעו אלי כל מיני תפקידים מוזרים של אנשים שרצו שאני 'ארגש'. לא כתבו תפקיד וכל הזמן אמרו לי 'נפתח את זה ביחד?', מה, אני עכשיו צריכה לכתוב לך תסריט? תיקח שחקנית אחרת. אומרים לי, 'את נורא מרגשת'. אני שומעת את המילה הזו ומיידית יורד לי. חוץ מזה, טלוויזיה קצת פחות נוח לי לעשות, אפילו שעכשיו אני לומדת להתרגל. התנאים נורא קשים לי. גם הקצב. זה נס שמצליחים לעשות פה טלוויזיה טובה. העבודה היא בתנאי לחץ פסיכיים. אתה מרגיש שאין זמן לכלום".
ובכל זאת, היא מגיעה גם לטלוויזיה. פאני מ"טקסי דרייבר" של יובל סגל, היא השפויה, הממתנת. אמסלם התאהבה בסדרה. "אני באמת מכירה טיפוסים כאלה. יש אנשים שיגידו שזה מוקצן, אבל לא, אלה זיכרונות הילדות שלי. המתיקות של ירושלים, השכונות, החברויות שנדמה שהיום אין כאלה. זה היה תענוג לעבוד על 'טקסי' ועם יובל בכלל. זו אחת הסדרות המבריקות. זה ממש הטעם שלי, הסדרה הזו. האופי שלה, השחקנים שלה, ההומור. גם אם לא הייתי משחקת בה הייתי מתאהבת בה. זה בעיני אחד הדברים הטובים שיש בטלוויזיה".
את הביקורות שקיבלה העונה השנייה, אמסלם פספסה. "טקסי דרייבר", טענו חלק מהמבקרים, "לא החליטה אם היא מצחיקה או מרגשת".
"לא הייתי פה. הכניסו לה?", היא שואלת. "הרבה פעמים לא יודעים לזהות פה משהו טוב. תראה, חטפתי בעבר, אבל זה עבר לידי. אני קוראת כי זה מעניין אותי. לפעמים לא אוהבים את מה שאני עושה, זכותם המלאה. זה עניין של דעה. אז כתב ספציפי לא מצא את התפר. לא נורא, אז הוא לא הבין. זה בסדר, אין שאיפה להיות בקונצנזוס".
לא, אין שאיפה להיות בקונצנזוס, גם לא בטופ של גיא פינס או חדשות הבידור. "אני בנאדם שמשתדל להתרכז בעיקר ולא בטפל. להישאר בשפיות הזאת. זה לא פשוט. יש כל כך הרבה שטויות מסביב וכל כך קל ליפול לזה. זו בסך הכל עבודה. כמו אחות או רופא או עיתונאי, זו עבודה. אני ממש משתדלת להתרכז בעיקר, שזה העשייה, התהליך. אפילו לא התוצאה. לשחקנים הכי טובים יש סרטים פחות ויותר טובים. אז אם מבקר מסוים לא סימפט אותי, אז מה? עכשיו אני לא אסמפט אותו? אני לא אקרא אותו? זכותו. יש לי כבוד לדעה של אנשים. אמן בריא חייב להיות פלורליסט. חוץ מזה, כשהרבה אנשים אומרים לך 'זה חרא', לפעמים הם צודקים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם