הישראלי החדש: פסטיבל עכו עוסק בהוויה הישראלית
מציגים שרוקדים, שרים ומתפשטים, מחזה שמתרחש בין עכו העתיקה לסילואן ושחקנים שמעלים פרגמנטים של ישראליות. ההוויה המקומית נותנת את הטון בפסטיבל עכו
מזג האוויר המוזר שפוקד את המדינה בימים אלה מהווה מסגרת אפוקליפטית מעניינת לפסטיבל עכו, הנערך זו השנה ה-33. זוהי שנתם הרביעית והאחרונה של סמדר יערון ומוני יוסף כמנהלים האמנותיים, והפעם 11 ההצגות יעסקו במה שנקרא "ההוויה הישראלית". זו הגדרה כוללנית וגורפת למדי, אולם מיומו הראשון של הפסטיבל ניכר כי ההצגות מנסות לגעת בנימים חשופים, גם אם הדבר נערך מול קהל משוכנע ומגויס מראש.
אחת ההצגות המדוברות ביותר היא "הטווס מסילואן" של חן אלון וסיני פתר. שיתוף הפעולה בין השניים אינו מובן מאליו: פתר מגיע מהתאטרון הרפרטוארי, ואלון הוא פעיל שמאל העושה שימוש בתאטרון ככלי פוליטי, כך שהחיבור בין השניים מסקרן. ואכן, הציר שבין הפוליטי לאמנותי מונח במרכז היצירה, המתרחשת כל כולה בבית דירות בעכו העתיקה, המדמה בניין בכפר סילואן שבמזרח ירושלים.
המחזה (מאת עלמה גניהר) מעמת בין תושביו הפלסטינים של הבית ליזם יהודי המקדם חפירות ארכיאולוגיות במקום במטרה לחשוף ממצאים מתקופת דוד המלך ומשכן בבניין צעירה יהודייה דתייה. זוהי הצגה תלוית מקום שעושה שימוש מרתק ומקורי בשלוש קומות הבית ובחלליו הפנימיים.
הצוות היהודי-ערבי מכיל גם שחקנים לא מקצועיים, והפערים אכן ניכרים במעבר שבין נטורליזם טהור לדידקטיקה ברכטיאנית, אולם הדבר מתגמד לעומת הישגה הגדול של ההצגה בחשיפת המנגנון הפוליטי של מעשה האמנות. "הטווס מסילואן" עצמה היא התנחלות בבית פלסטיני, ובעצם פסטיבל עכו כולו הוא נוכחות זרה ומלאכותית של תרבותיות ישראלית-יהודית בתוך אוכלוסייה ערבית. במבט אל העיר העתיקה ממרפסת הבית המרחק בין עכו לסילואן נראה קצר מתמיד.
GIANT של אריאל אפרים אשבל הוא הפנינג המתרחש 12 שעות ביום לכל אורך הפסטיבל. הקהל מוזמן להיכנס ולצאת בחופשיות. במובן מסוים הצגה זו היא התשליל המוחלט של "הטווס מסילואן" בניתוקה המובהק מהישראליות, מעכו ומ"המצב". בחלל החשוך פזורים עציצים, מעין גן פסטיבל אלטרנטיבי הכלוא במזגן תחת פנסים צבעוניים. בין העציצים פזורים השותפים ליצירה שמדי פעם שרים, רוקדים, שותים בירה ומתפשטים. הקהל הנבוך משוטט באקראיות הזו ומחפש פשר בסבך הדימויים המופשטים והמתפשטים, ובמקרים רבים לשווא. לא ברור עד כמה היוצרים יודעים מה הם עושים שם ועד כמה הדבר נעשה ברצינות, אולם זה בהחלט מופע שמסקרן לשוב אליו ולראות כיצד הוא מתפתח, גם אם בגבולות השיעמום.
"מרתון" של אהרונה ישראל מציג שלושה שחקנים-רקדנים שרצים במשך 50 דקות ומעלים באוב פרגמנטים של "ישראליות" דרך ג'סטות, משפטי מפתח וחומרים אישיים. הדימוי המרכזי של מרוץ סיזיפי במעגל מעניין דווקא דרך הספקטרום המיצגי של התשת המבצעים (המוכשרים) והקהל, והחלקים שבהם הוא מתגבש לכדי "הצגה" הם החלשים יותר במופע ומונעים ממנו אמירה משמעותית, אמנותית או אחרת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם