באה בידיים ריקות: האלבום החדש של יהודית רביץ לא עומד בציפיות
הסינגל הראשון מתוך אלבומה החדש של יהודית רביץ הוא שיר מושלם, לא פחות. חבל ששאר השירים באלבום לא מצליחים להפוך אותו ליצירה ברמה שראויה לזמרת איקונית
יהודית רביץ, ''סופות של חול'', הליקון
רביץ היא הרבה יותר מעוד זמרת. רביץ היא אייקון של רוקנ'רול נשי ישראלי בסבך הרוק הישראלי הגברי, הקול שלה הוא סמל בן למעלה משלושים וחמש שנים, ורסטיליות חסרת דופי ודיוק מירבי בכל סגנון בו היא נוגעת. היא יודעת להרכיב שירים מושלמים, שירים עם קריצה מפתיעה, להתאים את הקול שלה לגוף של השיר כמו נמס הוא על פת לחם, לצרף לחן קליט ולא בנאלי לטקסטים עם משמעות.
ברמה שלה אין לה מתחרות. יש חוה אלברשטיין אחת מעליה, מתחתיה הרבה זמרות שהצליחו לרגע ונעלמו ועוד הרבה כאלה ששואפות להיות רביץ בעצמן. כל ההערכה (המוצדקת לחלוטין) הזאת עומדת ביחס הפוך לאלבומיה האחרונים והבלתי אחידים בעליל, גם אם אף אחת לא עתידה לקטוף ממנה את התואר או בכלל להתחרות בה בזמן הקרוב. רצינו שהסינגל הראשון מאלבומה החדש של רביץ ושיתוף הפעולה שלה עם סחרוף יעידו על יצירת מופת שלמה מבית היוצר של הזמרת הנפלאה. לצערנו, זה לא קרה.
אותו סינגל ראשון, שגם פותח את האלבום, הוא שיר מושלם. מוש-לם. רביץ כתבה והלחינה,
במעבר לשיר השני, "האור שמאיר עליי" של עידו אגמון, ניכר כישרונה הגדול של רביץ להתאים את עצמה אל השיר, כשקולה הופך מעמוק ורציני לקליל ומרחף בשיר לא רע. "לכי אל הים", הרצועה השלישית, מתהדרת בפזמון מדבק וקצב מרקיד, להיט רביץ קלאסי.
וזהו. יש עוד ארבעה שירים באלבום, כל אחד מהם מאכזב יותר מהשני. "על הספסל" שכתב גלעד כהנא ורביץ הלחינה מוכיח שרק הוא יכול לשיר את השירים שלו בלי להשמע מגוחך; "גלים גלים" שכתבה והלחינה רביץ בעצמה נשמע כמו בי-סייד גרוע שלה משנות השמונים; שיר הנושא של האלבום שכתב תורן הוא שיר נחמד אבל לא למידותיה של הזמרת שפשוט לא מתחברת אליו (אריק איינשטיין היה מבצע אותו נהדר).
כמעט עשרים שנה חלפו מאז "ומאוד לא פשוט לחכות" ומאז אף אלבום של רביץ לא הצליח לדגדג את המאסטרפיס שלה משנות התשעים, אלא רק לפזר פה ושם פנינים נהדרות כמו השיר שפותח את אלבומה החדש.
בהגדרתו מדובר ב"אלבום כפול", על-אף שמדובר בדבר הכי רחוק מאלבום כפול שאפשר. שבע רצועות חדשות באורך סטנדרטי בדיסק הראשון ועוד שבע שנאספו משיתופי פעולה של רביץ לאורך העשור האחרון בדיסק השני הם לא תירוץ לכפול. יש לקרוא לילד בשמו, מיני אלבום עם דיסק בונוס. אולי עוד שלושה-ארבעה שירים טובים באמת היו עושים את היצירה הזאת לטובה, אבל ככה זה רק מיני. עם בונוס.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם