אינפנטיליות קסומה: סטיבן מלקמוס הביא איתו ימים טובים יותר של אינדי
את ההופעה של סטיבן מלקמוס והג'יקס בישראל אי אפשר לשפוט ללא קונטקסט - למרות שלא נרשמו הרבה רגעי שיא, מדובר באנומליית נוסטלגיה, פגישת מחזור של מי שבשנות התשעים האלטרנטיב היה כל עולמם, ושבירת השגרה האפורה גרמה להם לחייך לפחות לערב אחד
כשהג'יקס שרים "גדלנו בהקשבה למוזיקה מהעשור הטוב ביותר אי פעם", הם קולעים בדיוק לאחד המרכיבים החשובים בהגדרה העצמית של מי שהגיע להאזין להם אתמול בערב: ילדי אלטרנטיב-ניישן, אנשים שחונכו (או לפחות שויפו) מוזיקלית על ברכי MTV, טרום עידן מלכות המפיקים. קהל ששמות כמו הפיקסיז, הברידרז, דינוזאור ג'וניור וכמובן פייבמנט, צרובים בדנ"א התרבותי שלו. דור שידע את נוסחת הפלא ששילבה בין מלודיות יפות לבין ליריקה שנונה, ולעזאזל ההפקה המלוטשת.
"נחמד להיות בישראל המערבית, לשם שינוי" אומר מלקמוס ומתייחס לביקוריו הקודמים בישראל, שכללו בין היתר את ירושלים וחיפה אך לא את תל אביב. "היינו גם בים המלח. אנחנו ממליצים לכם לבקר שם פעם, אם אתם גברים כמובן .שמעתי שלנשים זה יכול לכאוב שם למטה" הוא ממשיך בטון משועשע, ומתנצל מיד אחר כך. גם התנצלות זו נאמרת בקריצה ,רגע לפני "Forever 28", המתאים כמו כפפה להומור התיכוניסטי שמשוחרר הערב בצרורות.
על הבמה מלקמוס הוא לא פחות מליצן מזמר, מינוס העצב המתבקש. מנהיג פייבמנט לשעבר אמנם נמצא עמוק בעשור החמישי לחייו, אבל כל הווייתו, מהתספורת הנערית והגזרה הצנומה
מלקמוס הוא החבר השיכור שלכם שמסרב להתבגר, היחיד בחבורה שמסוגל לעשות זאת בחן ומבלי לנסות להאחז בכוח בנעוריו הדהויים. ברגעים הקטנים בין השירים, כאשר הוא מזמזם לעצמו נעימת ג'יימס בונד, מקשקש כמה שורות של קווין או מרביץ חיקוי סטטי לדמות הנער האיקוני המצויר של פרל ג'אם,נראה כי מלקמוס באמת ובתמים נהנה ממה שהוא עושה. וכשה(אנטי) כוכב על הבמה נהנה, קשה מאוד לא להידבק ברוח השטות.
חדוות נגינה רפויית קצוות, עבודת אמן של מקצוען שלא יודע שהוא כזה, מאפיינת לרוב את הופעתם של הג'יקס. מלקמוס אמנם מואשם לעיתים קרובות באליטיזם, אבל ההופעה שלו בבארבי חפה מהתנשאות. מעצם הווייתם הג'יקס משחזרים פשטות אשר מזמן פסה מהיצירה האלטרנטיבית העכשווית, בטח ובטח מהמיינסטרים המהוקצע והמלוטש. הסט ליסט המאולתר, הקאבר ל-" Down Under" של Men at Work, כמו גם הרפרורים לפיית' נו מור ולביסטי בויז, מעניקים להופעה ארומה של ערב במה פתוחה בבר הופעות לא מחייב.
ברגעים מסוימים לקראת סוף הערב, נראה כי ההופעה גולשת אל מעבר לגבולות הטעם הטוב ומותירה טעם של עודף אלתור. אך עבור רוב הקהל, וכמובן עבור מלקמוס עצמו, נראה כי מדובר במודל מוצלח שיכול להתקיים אך ורק באירועים מסוג זה. לעומת זאת, קטעי הג'אמינג הפסיכדליים והארוכים שאפיינו את סוף ההופעה, כמו גם הביצועים ל"Blue Arrangements" של הסילבר ג'וז (ההרכב של מלקמוס עם דיוויד ברמן) ו"Speak, See, Remember" מתוך האלבום האחרון של פייבמנט המיתולוגית, ריצו את ההמון ובו בזמן ניקו כל חשד להסתלבטות ולמשיכת זמן על חשבון הקהל, גם אם פה ושם מעד ההרכב למלכודות קטנות שהציב לעצמו, בעיקר בשל מחסור בזמן לשינון רציני יותר של השירים.
פה ושם בקהל עוד ניתן היה לשמוע אנשים מתלחששים, חולקים ביניהם מורשת קרב. משפטים כמו "ראיתי את פייבמנט ב-92'" נזרקו לחלל הבארבי, מעלים באוב נעורי בני תמותה. על אף העובדה כי למעט "Senator" העכשווי לא באמת נרשמו רגעי שיא מרגשים בהופעה, קשה היה לאתר פרצופים לא מחוייכים בסוף הערב.
יש לשער כי אותם אנשים שחזו במלקמוס ב-92' כחלק מפייבמנט זכו לערב של חומרים עדכניים בעטיפה נוסטלגית, ומחר יתעוררו לרוטינת בוקר אפרפרה ונטולת ג'יקסים. אפשר להבין אותם, בסך הכל. פגישת מחזור היא אנומליית נוסטלגיה בלב אפרפרות ההווה. תפקידה לגרום לנו לחבק את מי שהיינו ולהמשיך הלאה, עם שגרת הכאן והעכשיו. בכל זאת, מישהו צריך להיות המבוגר האחראי פה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם