ג'וש שלום: הכירו את הג'סטין ביבר הישראלי החדש
לפני שנה הוא עוד היה יהושע פרץ, אחראי משמרת במוקד שירות טלפוני. אבל אז העלה כמה שירים לאינטרנט, והשאר היסטוריה: שיתוף פעולה עם משה פרץ, להיט לליאור נרקיס, מחמאות מדידי הררי ומיליון צפיות ביוטיוב. בלי גלגלצ ובלי "דה ווייס", ג'וש כבר הוכתר כג'סטין ביבר הישראלי. רק מה עושים עם כל המעריצות שכותבות לו בפייסבוק "בא לי עליך"
אפשר להבין. כמה זמן אפשר להחזיק בבטן קול פעמונים. לשיר בחדר, בשקט, בלי שאף אחד שומע, לקום כל בוקר אל עתיד נוצץ במוקד שירות. והקול הזה הוא חתיכת כרטיס כניסה לאופק אחר. קול אדיר, מלהטט בין בלוזיות חמה לסול גמיש, אקרובטי. המנעד מעורר קנאה. כשהוא שר בעברית הוא פוזל מזרחה. באנגלית, מריח חו"ל. מה שבטוח, ג'וש רחוק מהשטנץ. תנו לזה דקה, תשפטו.
ג'וש, בכל אופן, אזר אומץ וקפץ לאח הבכור. "באתי אליו ואמרתי לו, 'אני יודע לשיר'", הוא מספר. "הוא אומר לי 'מה זאת אומרת?'. שרתי לו את 'לט מי לאב יו' של מריו, והוא אמר לי, 'זה באמת טוב, בוא נעלה לאינטרנט'. אתה יודע, רמקול של עשרה שקלים, דרך המחשב. הקלטנו והוא אמר לי, 'עזוב, לך לאולפן איכותי, תעשה קאבר נורמלי'. הלכתי לאולפן בבאר שבע, 80 שקל, לקח לי שעתיים. שרתי את 'דרים און' של אירוסמית ואת 'סוויט דרימז' של ביונסה. העליתי למחרת בערב. מעל 200 לייקים, שיתופים, הודעות, בקשות חברות. אני מסתכל ואומר 'וואללה, אנשים אוהבים את זה'".
ואנשים באמת אהבו. שתיים מאלה, שכנות מבאר שבע, אפילו החליטו ללכת על קליפ (חפשו ביוטיוב קאבר ל"גרנייד" של ברונו מארס). פולה לוקש ורעיה זבו, אחת עורכת, שנייה צלמת ובמאית, סגרו לג'וש את המקפצה האחרונה. הביאו צ'לנית, פסנתרן וציוד. "הכל בהתנדבות", הוא מדגיש, "הלכנו למגרש מכוניות. סחבנו את הכל לבד, הייתי זמר וסבל. הקליפ עשה את שלו. ביום הראשון היו מעל אלף שיתופים. מזה הגיעו ההצעות הגדולות ממש".
מה לא הציעו: חוזה כזמר ים תיכוני פלוס נאמבר בין המזטים לפרגית, אלבום קומפלט תמורת תשלום מלא מראש, רמיקסים למועדונים, שיתופי פעולה תועלתניים. לג'וש לא הייתה כוונה להתעכב במים הרדודים. "אמרתי להם שלא. עם כל הכבוד, אני לא יכול לבגוד במי שאני. אני לא אעשה הכל בשביל כסף. שום דבר לא יצא לפועל". ואז הגיע נדב אבוקסיס,
חוזה חתום, צוות מפיקים ומעבדים מהשורה הראשונה, קרוב ל-4,000 השמעות ברדיו, כמעט מיליון צפיות בסינגל הבכורה ביוטיוב (ועוד עשרות אלפים לסינגלים הנוספים), מקום ראשון במצעדי ההשמעות, וזה רק הספתח. בהמשך הגיע שיתוף פעולה עם משה פרץ, להיט שכתב לליאור נרקיס, הופעות קרובות בעיר הנוער, בפסטיבל בריזה. אפילו התארחות אצל ליאור נרקיס בקיסריה (ב-23 באוגוסט). ג'וש התגלה כמכרה זהב מזמר, או ההפך. תלוי באיזה צד של החוזה אתם נמצאים. בכל אופן, הגבול לא עובר בנתב"ג.
שלוש פעמים בתקופה האחרונה טסו המנהלים של ג'וש לארצות הברית כדי לחמם מנועים. אלבום בינלאומי בדרך, לפחות מוזיקאי ענק אחד התעניין ברצינות (עד שלא ייסגר, לא יגלו), מפיקים סקרנים, באזז רוחש. ג'וש, וזה חתיכת הישג, הצליח לטפס לטופ דרך יוטיוב, פייסבוק. משיתוף ללייק. מודל ג'סטין ביבר, רק בכחול-לבן. האפקט היה מהיר. אלבום הבכורה, "אשאר", כשם הסינגל שהבעיר את המצעדים, יצא לפני שבוע. השני מציץ מאחוריו. "'אשאר' היה השיר המושמע ביותר במשך חודש", הוא מספר, "אני רואה שאני מקום ראשון. מתחתי זמרים מוכרים, ענקים. אייל גולן, דודו אהרון, משה פרץ, הראל סקעת. הרגשתי שמישהו זייף את זה, שזה מודבק".
פתחת חזית מול אייל גולן.
"לא נראה לי שהוא מתייחס לזה, שזה מציק לו. הוא באמת מלך המוזיקה. אני חדש אז אני מתלהב. כל הזמרים שפגשתי - משה, דודו - מאוד פרגנו. אפילו ליאור נרקיס התקשר אלי. הייתי בנהיגה וישר עצרתי את האוטו. הוא אמר לי, 'שמעתי את הסקיצות שלך, תעשה לי משהו מיוחד, 2012 חדש'. שמונה בערב, חתכתי ישר לאולפן בבאר שבע, הייתי שם עד אחת בלילה. לא יצאתי. כך נולד 'לא מוותרים'. שלחתי לו את השיר, אחרי שעה הוא מתקשר אלי: 'התחלתי לעבוד על השיר. יש לי סינגל שהיה צריך לצאת ואני מוציא את השיר שלך במקום'. הייתי המום".
ואיך נוצר הקשר עם משה פרץ?
"במשרד שלחו למשה את החומרים שלי, התייעצו איתו והוא אמר'קחו אותו'. הם החתימו אותי ואז נפגשנו. הוא נתן לי המון טיפים. הוא אמר לי,'אל תתחיל בתחושה שאתה הולך להיות כוכב על. יש נפילות, לוקח זמן לעכל כל דבר, הכל בסדר'. מדהים כמה הוא צדק, לאנשים עדיין קשה לעכל אותי".
קדימה, תוציאו את זה. ג'וש כבר התרגל לשמוע מכל כיוון "כמו מה? כמו מי?". נחסוך לכם. נע בין מתקתקות חן-אהרונית לשרמנטיות פינת אביהו שבת, רק עם יכולת ווקאלית. על המיתוג - פופ סכריני, קריצה לצווחניות העשרה ולבוגרים עם אוזניים רגישות - אחראים הלוק, הלחנים, הסוכנות. "אנשים לא מצליחים להגדיר אותי", הוא מסביר. "אני קורא לזה 'פופ אלטרנטיבי'. גדלתי על הרבה סגנונות. אני אוהב ג'ז, בלוז, רוק. ההשפעות הגדולות זה מייקל ג'קסון, מריה קארי, אריתה פרנקלין, גדולי הסול. אני גם חולה על אדל, ברונו מארס, כריס בראון. בבית שמעתי גם הרבה מוזיקה ערבית, מזרחית, זה חלחל".
אבל אתה לא זמר ים תיכוני.
"נכון. האמת היא שעוד בפגישה הראשונה במשרד אמרתי להם לא להתערב לי במי שאני מוזיקלית. לא לשנות אותי, אני לא יודע לשיר מזרחית. אני לא זמר מזרחי. יכול להיות לי צליל אתני בשיר, בהפקה, בקול. זה חלק מזה. אבל בקאברים, כששרתי באנגלית, היה הרבה סול ורית'ם אנד בלוז, דברים שבעברית נשמעים כמו קרקס. בגלל זה קראו לי עומר אדם האשכנזי. הרבה אנשים לא יודעים למתג אותי וזה בסדר, אני לא אוהב הגדרות".
אבל את ההכתרה הרשמית ובעיטה קדימה, למצעדים, העניק לג'וש מוכתר הרדיו הישראלי, השליט הבלתי מעורער, דידי הררי. "הוא שמע את החומרים אחרי 'אשאר' וממש התלהב", נזכר ג'וש. "נפגשנו בתחנה. הוא אמר לי שהוא מאוד אוהב אותי. הכי בכנות ובאמת. זו ברכה. דידי הררי זה כוח ענק, זה האיש והאגדה".
זו הפעם השנייה שג'וש מתארח ב"דידי לוקאלי", היומית של הררי ברדיו ללא הפסקה. כבר בכניסה פורש לירון, הסוכן, מגש מאפים גדוש. "אמא הכינה", הוא מכריז. האולפן של הררי, עניין של החודשים האחרונים, הפך למגרש הבית. בפנים האווירה נינוחה. מול השדרן יושבת נבחרת הסטנדאפיסטים, בראשם הרון-הרון, החלוץ. "במדינה מתוקנת", פותח הררי, "כשזמר כזה מוציא שיר כזה משהו קורה. ג'וש עדיין גר עם ההורים".
ברקע מתנגן "אשאר". כולם מזמזמים. השיר מידבק. הררי מזמין את המאזינים לאירוע במרכז הקבלה. "אתה בא למרכז הקבלה?", הוא שואל את הרון. "אני?", משתומם הסטנדאפיסט, "שנים אין לי קבלות". ברקע שני מסכים וזוג אחד, אנדיוני, מסכם את החוויה האולימפית הישראלית בהפסד כואב. בשביל ג'וש הביקור שווה זהב. אירוח מוצלח. מפרגן, סוחט תגובות. הודעות, מסרונים.
אבל לפרגון, בטח מצד אייקון כהררי, יש מחיר. הנמסיס, אליקו, מתעלם בהפגנתיות מהרכש החדש של הררי. הסינגלים של ג'וש הם פרסונה נון גרטה. לג'וש, טרי בביצה, העניין מוזר. "לא הבנתי שיש כל מיני מחנות, או לא יודע איך לקרוא לזה", הוא מסביר. "מבחינתי זה חדש. לא ידעתי שיש את אליקו ועוד אנשים שמבחינתם אם דידי משמיע אותי אז זה פוגע להם באגו".
זה פגע להם באגו?
"אני לא יודע אם זה פגע במישהו, אני רק יודע איפה אני מושמע ואיפה לא. אצל אליקו אני לא מושמע, יכול להיות שאני לא מתאים למה שהוא משדר. תראה, דידי כל כך אהב אותי שהוא אמר לי, 'אני משמיע אותך בהשמעת בכורה'. אמרתי, 'דידי רוצה לפרגן לי, מי אני שאגיד לו לא?', הכבוד הוא שלי. הוא לקח את השיר ואני הייתי בחלום השמיני. זו בחירה של אנשים אחרים אם לשדר או לא לשדר. הסינגל שיוצא מגיע לכולם וכל אחד בוחר מה לעשות את זה. יש כמה תחנות שהתעלמו".
גלגלצ למשל.
"כן. אני לא מושמע בגלגלצ. הייתי בטוח שהם ישמעו את השירים ויאהבו אותם. בסוף, מהסיבות שלהם, הם לא השמיעו. אין לי מה להגיד חוץ מזה שזה בסדר. זו בחירה שלהם. אם אני לא מתאים, אני לא מתאים".
המוזיקה שלך דווקא תפורה על גלגלצ.
"ב'אשאר' ו'רק תדעי' הרגשתי שהם ממש יאהבו את זה. אלה חיילים ששומעים את זה, הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר בזמן שהם שמעו את השיר, הייתי רוצה לראות אותם שומעים את זה ואומרים 'הא, לא, זה לא יפה'. אבל שוב, קורה שלא אוהבים. חבל, זו תחנה ארצית, מואזנת. אני אישית מאוד אוהב את גלגלצ. אולי טיפת האתניות שהייתה בשירים שלי הפריעה להם, יכול להיות שזו הסיבה".
אתה מזדהה עם המחאה נגד גלגלצ?
"אין לי זכות להיכנס לזה. הזמרים שם גדולים, שנים בתעשייה. אני בקושי חצי שנה בעניין. ארבעה שבועות הייתי מקום ראשון ב"מדיה פורסט". 200 השמעות בשבוע. התמלאתי גאווה. למרות שיש תחנות שלא משמיעות אני עדיין במקום הראשון. כל סינגל הגיע למקום הראשון. רציתי להיכנס לעוד תחנות וזה לא תמיד קרה. זה בסדר. שמע, 'אשאר' הוא באמת להיט, הוא עשה את הרעש שלו. הצלחתי גם בלי התחנות האלה להגיע להישג מטורף".
היום, כדי להגיע להישג מטורף, צריך לעבוד קשה, לחרוש את המדינה. אבל הכי חשוב - להתפלל כדי לעבור את האודישנים. "כוכב נולד", "דה ווייס", "אייל גולן קורא לך" - אלוהים רק צריך לבחור איך להיענות לבקשה. גם ג'וש, כשעוד היה יהושע פרץ מבאר שבע, ניסה את מזלו. "הלכתי ל'כוכב נולד', הגעתי לשלב האחרון לפני מחנה האימונים ולא עברתי אותו. שרתי סטיבי וונדר ומרגול אמרה לי 'ז'ינגלרת אותי'. כששרתי בעברית הגיעה הנפילה. הייתי ילד לא מוכן. אני מודה לאלוהים שלא קיבלו אותי. הייתי הולך שם לאיבוד, נופל. לא היה לי אופי מוזיקלי מגובש".
אבל הריאליטי חזר שוב, כמה שנים אחרי. הפעם ב"דה ווייס". יד הגורל, במקרה הזה, התעקשה להזיז אותו הצדה, הרחק מהתחרות. "היה שם בלגן גדול", הוא מספר. "המלהקים הגיעו אלי דרך יוטיוב. אמרו לי שהם מאוד אוהבים אותי. עשיתי אודישן, עברתי, קיבלתי חוזה ראשוני, ענק, מטורף, 50 דפים. חתמתי עליו. אמרו לי, 'ניצור איתך קשר לגבי השלבים הבאים'. חודש אחרי שלחו לי חוזה חדש הביתה. חוזה מתקדם. לא התייחסתי כי זה לא היה רלוונטי מבחינתי. זה בלבל אותי מאוד. אמרתי 'לשלוח, לא לשלוח'. חתמתי, שלחתי את החוזה וזהו. עבר עוד חודש, דופקים לי בדלת, מגיע הדוור ואומר לי 'קח, הכתובת לא תקינה'. ידעתי שזה סימן. לקחתי את החוזה ושרפתי אותו, ממש. אחרי חודש התקשרו אלי מההפקה ואמרו לי, 'יש לך בשבוע הבא אודישן מול קהל'.
לא הלכת?
"לא, הקטע ההזוי הוא שעד שהם פנו אלי 'שרית הפקות' החתימו אותי. התקשרה אלי בחורה מההפקה, אמרתי לה, 'החתימו אותי על חוזה. אני לא צריך את זה יותר'. ידעתי שיש את ה-15 דקות, שזה פריים טיים, שכולם רואים אותך, חשיפה ענקית. אבל מה קורה אחרי זה? דיכאון. זה נגמר. יש אלפי פליטי ריאליטי. מבחינתי כשקיבלתי את החוזה עשיתי את שלי. לזה חיכיתי, לזה התפללתי, וזה קרה".
ג'וש בא מיהושע (24). מגיל צעיר הסביבה עברה לג'ושוע, עד שקוצר לג'וש. את שם הבמה - ג'וש לבד, בלי פרץ - אימץ לא בלי חששות. "הרבה אנשים אמרו לי 'מה זה ג'וש? אתה יהושע. מה אתה משחק אותה? סבבה. עדיין, זה שם במה. אין מה לעשות, אני גם עובד על אלבום בינלאומי. אני לא רוצה שני שמות, אחד לפה ואחד לשם. עכשיו כולם כבר קוראים לי ג'וש. חוץ מאמא כמובן".
נולד וגדל בבאר שבע. משפחה גדולה, שבעה ילדים. הגדול, נשוי פלוס שניים, בן 28. הקטנה בת 10. יהושע שלישי. משפחה "אולד פאשנד כזה. אמא שלי עם אבא שלי מגיל 16".
מאחורי ההצלחה מסתתר פאזל משפחתי לא קל להרכבה. אבא ירקן, מחזיק בסטה בשוק של באר שבע. אמא, עקרת בית, מתמודדת יותר מעשור עם דלקת פרקים קשה. "היא סובלת ממש", הוא מספר בגילוי לב. "לפעמים היא לא יכולה לחתוך אוכל. בהתחלה זה התנפחויות עדינות כאלה בידיים וברגליים. עכשיו זה כבר החמיר מאוד. היא סובלת ובוכה מכאבים. אין לזה תרופה. פשוט לנוח ולא לעשות כלום. גם כשהיא הולכת הרגל כואבת מהמאמץ. אתה יודע, אמא שלי אישה מאוד משפחתית. לפעמים יוצא מצב שהיא כבר לא יכולה לבשל וזה קורע אותה".
ואיך מסתדרים בבית?
"היא אישה חזקה וכולנו למדנו להיות כאלה. היא אשת חיל. שני ההורים אנשים חזקים, לא מראים רגע של שבירה. גם כשהם לא מצליחים למכור הרבה ואין פרנסה הם מציירים תמונה של הכל בסדר. יש בבית הכל, לא חסר שום דבר. אתה לומד מזה הרבה, לא מתבכיין על כלום. כשאתה בבית במזגן וטוב לך, אבא שלי נמצא בשוק, 12 שעות ביום בשמש. עובד, קורע את עצמו. כל אחד עוזר כשהוא יכול, אבל כולם לומדים, אי אפשר לעזור כל הזמן".
אבל הסיפור האמיתי טמון בילדות. ילד דחוי, מסתגר, מופנם. "מכיתה ז' עד י"ב עליתי במשקל", הוא מספר. "אכלתי כל הזמן, השמנתי. הפכתי לילד ממורמר ברמות קשות. לא היו לי חברים, לא התנשקתי עם אף אחת, לא חברה. למה? כי אין לי ביטחון, כי מציקים לי בבית ספר, קוראים בשמות, עושים חיקויים. הורידו לי את הביטחון ואני גם ככה בחור ביישן אז אני לא הגבתי. ואתה יודע, אני חוזר הביתה, לא מדבר עם אף אחד במשפחה, אומר שלום נכנס לחדר. מסתגר כל היום, לא יוצא. הופך להיות בנאדם מאוד אפור. ילד אפור. הרגשתי שכל התקופה הזו סתמית לחלוטין. פשוט העברתי אותה".
בחדר ימים, שעות, דקות שקטות - את כולן מילא במוזיקה חרישית. התמסר לווקאליסטים הגדולים, הפנים וספג. "ישבתי ולמדתי לשיר. לבד. התביישתי ללכת לפיתוח קול. שרתי בשקט, אף אחד לא שמע אותי שר, אף אחד לא ידע שאני שר בכלל. הם לא ידעו מי אני. הייתי סגור וממורמר".
ואז מה קרה?
"בשלב מסוים, באזור כיתה י"א, דפקו לי בדלת שתי שכנות. פתחתי והן היו בהלם. הן אמרו לי 'וואו, איך השמנת'. התעצבנתי שהגעתי למצב הזה. שש שנים אני מבזבז את החיים שלי, זה תסכול נוראי. אמרתי זהו, אני עושה מהפך בחיים. התחלתי לצאת לריצות. בבוקר חצי שעה, בערב חצי שעה. 600 כפיפות בטן ביום. אכלתי מסודר. וזהו, תוך חצי שנה הורדתי במשקל. ההורים שלי אמרו לי 'אתה נראה בנאדם אחר'. פתאום אני הולך למסיבות ומתחילים איתי. יש לי יותר ביטחון".
בצבא שירת כמאבטח מתקנים בבסיס בדרום. פעם ראשונה מול קהל. יום הזיכרון, טקס צבאי מצומצם בבסיס. שר את "שער הרחמים". פשוט, נקי, בלי פוזות. אחרי הטקס חיילות ניגשו, מפקדים חילקו צ'פחות. הפריצה תצטרך להמתין. ג'וש חזר לעמדה. "הייתה לי עמדה מבודדת בהרים, כל יום שמירה. שרתי הרבה. היה שם בעמדה אחלה ריוורב, אקו".
כבר לא קול פלצט במדבר. ג'וש השתחרר, גם מהצבא, גם מהקונכייה האישית. הקליט, העלה, שיתף. השאר היסטוריה. רק במימונה האחרונה, כשההורים בקהל, הבין שמשהו השתנה. "משה פרץ סיים ואני הייתי אמור לעלות לשני שירים", הוא משחזר. "הייתי בטוח שכל הקהל ילך הביתה. אמרתי לאמא שלי 'אל תבואי'. איזה מביך זה שכל הקהל ילך ואני אעמוד לבד. מי זה ג'וש? מי מכיר אותי? אני עולה ומשה פרץ אומר 'קבלו את ג'וש'. והקהל נשאר!
"ואז משה התחיל 'רק תבקשי שאשאר'. הלב שלי דפק. אמרתי למנהל שלי 'הגעתי לרגע הזה'. כל הקהל שר את המילים. אחרי ההופעה לא עזבו אותי, ההורים שלי לא הצליחו להגיד לי שלום ופשוט הלכו הביתה. אני זוכר שראיתי אותם עומדים בצד, מסתכלים עלי בקטע מוזר, 'מה הולך כאן?'. הם היו גאים". בינתיים, אמא עוקבת אחרי התכשיט, חרדה מכל טוקבק מטנף. "אמא שלי קוראת הכל למרות שאני לא בעד, אתה יודע. אני אומר לה, 'תמיד אנשים יקללו. זה חלק מזה. תנסי להתעלם'".
והיא מצליחה?
"שמע, היא קריזיונרית. גם כן, מרוקאית. היא רואה אנשים מקללים את הבן שלה אז היא מתעצבנת, מקללת בחזרה. אין מה לעשות. אני לא יכול לצפות שכולם יאהבו ויתחברו. אם מתייחסים, ברוך השם, סימן שאני מעניין במשהו".
מעניין, ולא רק את אמא. מזמן צלח את החומה הנשית, נקשר, התאהב. "מביך", הוא מודה, "אבל הפעם הראשונה שבאמת הרגשתי מה זה קשר הייתה בגיל 19. זו הייתה התלהבות. זה כיף. וואללה, היא אוהבת איך שאני נראה, היא נמשכת אלי, אני נמשך אליה. היינו ביחד שלושה-ארבעה חודשים. השתעשענו כזה. זה לא היה רציני. מאז היה לי קשר אחד רצוף ויחיד. נגמר לפני שנתיים".
מה אתה מחפש?
"שאלו אותי לאחרונה. אני לא רואה דמות כי אין לי טעם ספציפי. היא יכולה להיות שחומה, בלונדינית, מתולתלת. הדבר היחיד שמשנה לי זה העיניים שלה. זה מסמן לי משהו אוטומטית. החברה הקודמת שלי, יצאתי למסיבה ובשנייה קלטתי אותה. לא ניגשתי אליה, אני ביישן מאוד. אני יכול להסתכל שעות על מישהי. אני יודע שהיא רוצה ואני אפילו יודע שאם אגש אני אנשק אותה, אבל אני לא יכול. אני מתבייש. זה מעצבן. כל המסיבה הסתכלתי, היא מסתכלת. בסוף היא עברה ונתנה לי כזו מכה בגב. אמרתי 'יותר מזה?', הלכתי דיברתי איתה, לקחתי מספר. התחלנו להיפגש. אהבה ראשונה".
אחרי כמעט שנה ירח הדבש נגמר. רומנטיקן? "היא אמרה שאני לא. יכול להיות. באיזה שלב היה לי רע, ממש רע. אמרתי 'למה אני סובל?'. נפרדתי ממנה ובאו לי רק דברים טובים. באה לי ההחתמה והקידום בעבודה. עכשיו אני בשלב שאני צריך להיות מפוקס. אין לי כוח לקבל הודעות 'איפה אתה, למה אתה לא עונה'. אני חייב שקט. בקיצור, אני רווק. גם בקשר האחרון שהיה לי לא מזמן, זה לא עבד. היא הרגישה שאני לא רוצה. אני מנותק, במקום אחר. לא רציתי לפגוע, אבל אמרתי לה שעכשיו זה לא הזמן".
לא הזמן לאהבה, כן הזמן למה שבא. ג'וש, עם החיבוק ההמוני ותשומת הלב, גילה את מדור החטאים ע"ע "אתה מפורסם? קח מספר טלפון". "בנות לא רואות בעיניים", הוא מאבחן. "הן שולחות לי: 'אני מנתניה, מחדרה, מראשון - כשאתה מגיע לעיר, בוא ניפגש, נעשה חיים'. זה ברור לאן זה הולך. לא למקום רציני, הן יודעות את זה. הן מציעות את זה לבד".
מפתה?
"מפתה, כן. לא אמרתי שאני לא עושה. עושה, כן. אתה יודע, הגעתי לכמה מקומות לאחרונה, וגרות שם בנות ששלחו לי הודעה, נראות טוב. הגעתי, יצרתי קשר. למרות שהפייסבוק מטעה לפעמים. היו כמה אכזבות. אני תמיד עם חבר או עם אחי או המנהל שלי. הן באות ואני רואה אותן לפני, אם זה מתאים ויש זמן, סבבה".
היו פדיחות?
"היו, לא יותר מדי. הגיעה אחת ולא כל כך התאים. לא כל דבר עושה לי את זה, אז לא. אמרתי לה 'אין לי זמן, יש לי הופעה, חייב לעוף'. בצורה יפה, אני לא רוצה לפגוע. תראה, אני רווק, טוב לי. אני עושה חיים, הבנות יודעות בדיוק לאן הן נכנסות. מישהי כתבה לי 'אני גרושה, גרה לידך. אני לבד בבית, רוצה לבוא?', ושמה לי את המספר שלה. לא רואה ממטר. אמרתי לה 'יש לי חברה'. אז היא אומרת לי 'אני לא אסתיר את זה, בא לי עליך, בוא, אתה לא תפסיד'. לא הלכתי".
זוגות, שלישיות?
"לא, לא מדבר אלי. ברגוע".
היית ילד דחוי, עכשיו אתה משתולל. מה זה עושה לך?
"זה נחמד, אבל עדיין אין לי ביטחון. אני לא מוריד חולצה ליד אף בנאדם. הייתי בבית מלון באילת, שחיתי אולי פעמיים. אני מסתכל שאף אחד לא רואה, מוריד בזריזות ונכנס. אני לא הולך בבית בלי חולצה. אפילו ליד המנהל שלי, שהוא גם חבר. אנחנו קונים בחנות בגדים או משהו והוא אומר לי 'אתה אמיתי?'. אין מצב. אני נכנס, סוגר את הווילון ומחליף שם. אני יודע שאין לי גוף נוראי, אבל זה חוסר הביטחון. אני עדיין מרגיש מלא. אני נלחם בזה, לא קל לי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם