דוהרת. במובן הטוב של המילה: מלאני פרס לא מגדירה עצמה כשחקנית
בגיל 40 מלאני פרס כבר לא מרגישה צורך להגדיר את עצמה, לא מדגמנת, ובטח שלא רודפת אחרי אודישנים. התשוקה שלה היום נמצאת במקום אחר: סוסים ערביים
פרס מגלמת את דניאלה, אשתו של יעקב (עמוס תמם), שבזמן שהיא עוברת טיפולי פוריות מתישים, הוא בוגד בה עם סמדר (נטע גרטי). תפקיד קטן אך נוגע ללב, כמו רבים מתפקידיה של פרס שראינו עד היום. כך או כך, זה לא באמת משנה: אם רני בלייר קורא לה, היא מתייצבת. "הוא אחד היוצרים הכי טובים שיש", היא אומרת. "הוא נוגע בבעיות האמיתיות, אם זה בחברה ואם בזוגיות, בעיות של אנשים. יש לו אומץ. הוא באמת מנסה להגיד משהו, לא סתם לכתוב איזה סיפור או עלילה נחמדה בשביל לבדר את הצופים. הוא נוגע בדברים שהם קשים, שאנשים לאו דווקא רוצים להתמודד איתם".
בגידה כאמור היא אחד הנושאים שאפשר למצוא ב"שביתה". אף על פי שפרס נשואה כבר שלוש שנים לשחקן איתי טיראן ומאז ומעולם היתה חסידה גדולה של מונוגמיה, הספיקה גם היא לעשות את הסטאז' שלה בתחום. "יצא לי להתמודד עם בגידה, כן. הייתי הבוגדת וגם בגדו בי", היא מספרת. "בגיל 30 הפסקתי עם זה. הייתי במערכת יחסים מאוד משמעותית והחלטתי ששם לא אעשה את זה יותר. זוגיות זה דבר נורא מורכב שכל הזמן משתנה ונמצא בתנועה, לפעמים לטובה ולפעמים למקום פחות טוב, אבל זה לפחות עושה את זה מעניין.
"אם אתה בוגד, אתה עובר דברים איומים, בזוגיות ומול עצמך. זה יכול אולי להיות מרגש וחדש,
מה שבוער באמת ב"שביתה" הוא כמובן העיסוק במצב החברתי, במצוקת התעסוקה ובהיעדר תנאי עבודה הולמים. אף שהיא מעולם לא עבדה במפעל, גם שם פרס מוצאת את נקודת ההשקה לחיים שלה עצמה. "רני אמר לי שזה עלה לו בדם לכתוב את 'שביתה', שהיה לו נורא קשה. בכלל, אני תמיד בספק עד כמה אנשים בארץ, וזה כולל אותי, רוצים להתמודד עם המציאות הקשה פה. אתה מרגיש מותקף מכל כך הרבה כיוונים. אנשים כאן נעשו נורא אלימים האחד כלפי השני. יש כל הזמן החמרה במצב. זה מייאש. לא סתם אנשים נמצאים בחרדה עצומה, באיזה חוסר תקווה, בדיכאון".
בגלל זה יוצאים לרחובות, לא?
"כן, אבל חבל שזה מתנהל כמו שזה מתנהל. הניסיון הזה היה מצוין והשתתפתי בהפגנות, אבל אני חושבת שאנשים לא מספיק מנוסים ניהלו את זה, והאמת היא שהממשלה פשוט משתינה עלינו בקשת, וזה לא בדיוק מעודד בכל הקשור לעתיד של המדינה, בלשון המעטה. אני לא יודעת מה קורה לאנשים, אבל הם כאילו לא רוצים לראות את זה. הם ממשיכים לבחור באותו סוג של פוליטיקאים, אף על פי שהם לא שמים עלינו. באירופה הממשלות מפחדות מהעם ואני מתחילה לחשוב שזה לא יצליח להיפתר בדרך נעימה או לא אלימה, לצערי. זה חבל, אבל אם מסתכלים על ההיסטוריה, רק דרך מהומות אלימות קרו שינויים. עצוב להגיד את זה אבל זה כנראה המצב".
את תמיד יכולה לקחת את הדרכון האירופי ולברוח.
"יכולה ולא יכולה. אני מניחה שאם הייתי לבד כבר לא הייתי כאן, אבל יש לי את איתי והוא ישראלי וכאן הוא עובד. אני גם חיה כאן כבר 20 שנה, אבל אני עדיין לפעמים מרגישה כמו זרה שמסתכלת על הישראלים מהצד. אני לא חושבת שזה משהו שיכול להיעלם. אתה גדל במנטליות מסוימת, אבא שלי הוא גרמני וזה הבסיס שלי, אז יש איזושהי הפרדה. חוץ מזה שאין לי האומץ שהיה לי כשהייתי צעירה, זה נעלם ומתחלף בחרדה, באגורפוביה ובדברים כאלה (צוחקת). עם הגיל יש גם פחות כוחות".
זה גיל 40, הגיל הזה שהיא מדברת עליו, וההתמודדות הפרטית של פרס עם המציאות מתבטאת היום לא רק דרך העבודה שלה, אלא גם באופן שבו היא בוחרת לנתב את דרכה בעולם. בניגוד להרבה מהקולגות שלה, שמוכנות לירוק דם כדי לקבל תפקיד כזה או אחר, לפרס זה חשוב הרבה פחות. היא לא רודפת אחרי אודישנים כי הם מלחיצים אותה. ואם עברו שנתיים מאז התפקיד האחרון שלה - במקרה הזה, הסרט "התפרצות איקס" של איתן צור מ-2010 - זה גם בסדר.
בכלל, היא לא מגדירה את עצמה כשחקנית, ורשימת התפקידים שלה - מ"הבורגנים" ו"הכלה הסורית", דרך "טלנובלה בע"מ" ועד "פרשת השבוע" ו"תיבת נח", שם למעשה הכירה את בלייר - לא מספיקה בעיניה כדי לענות על ההגדרה הזאת. אבל גם את הדוגמנות נטשה לפני שלוש שנים. אז מה היא כן? "אני לא אוהבת כל כך להגדיר את עצמי, כי זה לשים את עצמי במגירה מסוימת", היא אומרת.
"כנראה לא מפריע לי שאני לא משחקת מספיק, כי אחרת הייתי עושה איזשהו צעד בשביל לעבוד יותר. גם התפקידים שמציעים לי הרבה פעמים לא מעניינים אותי מספיק. זה תמיד תפקיד היפה, הזרה, מה שבעצם גם שיחקתי ב'שביתה', אבל זה רני וזה חומר טוב, ואני אוהבת לעבוד איתו, והיה חשוב שאעבוד, גם בשביל המקצוע וגם בשביל העתיד שלי".
כדי להישאר בתודעה?
"זה לא מטריד אותי כל כך. זה בעיקר בשבילי, להרגיש שאני עדיין יכולה להוציא מעצמי משהו. חשוב לי לצאת מהבועה הנוכחית שלי ומהמקום המוגן הזה שאני נמצאת בו. וכמו שאמרתי, לרני לא אגיד לא. אבל תמיד היתה לי גם קצת דילמה לגבי המקצוע הזה. כשהייתי בשנות ה-30 שלי למשל ורק התחלתי לשחק, נראיתי צעירה יותר מגילי אז גם התפקידים שהיו כביכול רלוונטיים פשוט לא התאימו. בכלל, משחק זה לא התשוקה שלי. אין לי כוח להילחם בשום דבר. מה שיבוא, יבוא באהבה. ההתמודדויות שלי עם העולם הן הרבה פעמים מתישות, אז להשקיע גם בזה אנרגיה? אם אקבל תפקיד אתן את המקסימום כמובן, אבל לרדוף אחרי תפקידים? לזה אין לי כוח".
דווקא בבית היא זוכה להצצה מקרוב לחייו של שחקן. שלא לומר הכוכב הראשי של תיאטרון הקאמרי. וכשהיא נמצאת מולו, ההבנה בנוגע לקריירה שלה עצמה מתחדדת אפילו יותר. "אני לא מגדירה את עצמי כשחקנית, בטח לא כמו שאיתי יכול להגדיר את עצמו. הוא שחקן באמת. הוא עושה את זה טוב עוד מגיל 18 וזה המקצוע שלו, כל התשוקה שלו פונה לשם. תמיד שואלים אותי איך זה לחיות שני שחקנים בבית. אז זהו, שזה לא באמת שני שחקנים בבית".
אבל את שחקנית טובה.
"אני גם חושבת ככה, אבל אין לי מספיק ביטחון שאהיה בטוחה בעצמי במאה אחוז. המאגר הרגשי שלי רחב מאוד ואני משתמשת בו בתפקידים שאני עושה. כשאני רואה את עצמי משחקת, זה קשה ומפתיע, לפעמים לטובה ולפעמים לא. אני תמיד נותנת את המקסימום, אבל חושבת שהרבה פעמים חסרים לי כלים להתמודד עם סיטואציות מסוימות. כשאני מסתכלת למטה, אגב, זה אומר שאני מנסה לזכור את הטקסט או להגיד אותו בהיגוי נכון. איתי למשל לא ראה את זה בפרק הראשון של 'שביתה', אבל אני ראיתי".
התשוקה של פרס נמצאת היום במקום אחר: בסוסים ערביים. היא אהבה סוסים בילדותה ורכבה עליהם בגרמניה, וכשעלתה לארץ עם אמה התנדבה בחווה בצפון. אבל מאז שעברה לגור בתל אביב, לפני יותר מ-20 שנה, זנחה את האהבה הזאת. לפני שנתיים חברה לקחה אותה לחוות סוסים ומאז היא מתנדבת שם ומאוהבת לגמרי. "יש לי סייחה, קוראים לה סלמה", היא אומרת ומראה תמונה של סוסה אפרפרה ומתוקה באייפון. "ביליתי את השנתיים האחרונות בלמידה של אילן היוחסין של הגזע הזה. היום אם תשאלי אותי על סוס הרבעה משנות החמישים אדע להגיד לך מי היו אבותיו ומי הצאצאים שלו".
זה משהו שיכול להפוך למקצוע?
"לא. אני יכולה להפוך למגדלת או משהו. אנשים מציעים לי לפעמים ללכת ללמוד טיפול באמצעות בעלי חיים, אבל אני לא רוצה להתעסק עם אנשים, זה לא מעניין אותי בכלל. אין לי הכישורים שצריך, או אולי הסבלנות. לא יודעת".
אבל צריך לחשוב על העתיד.
"אני חושבת שבעתיד אני עדיין אשחק מדי פעם, אבל אני זורמת עם מה שבא. איבדתי את מה שרציתי לעשות בחיים, שזה וטרינריה, כשעליתי לארץ. החלום הזה לא קרה, ומהמקום הזה אין לי צורך להגדיר את עצמי. איפה שטוב לי אני נשארת, ואיפה שלא, לא. אני לא אלך ללמוד עכשיו וטרינריה. אני אצטרך לעשות בגרות שאין לי, ואני אסיים ללמוד בגיל 50. אין לי כוח. יש בזה גם כל כך הרבה סבל ודברים נוראים שאתה רואה. זה מעורר בי רצון לרצוח. אני חושבת שלאנשים שמתעללים בבעלי חיים או בילדים אין זכות קיום".
את מתחרטת על החלטות העבר לפעמים?
"אי אפשר שלא להתחרט, לכולם יש חרטות. אבל עברתי דברים אחרים במקום. אני גאה בדרך שעשיתי ואני אוהבת את מי שאני. אם הייתי הופכת לווטרינרית אולי לא הייתי הבנאדם שאני היום. זה מה יש".
הפרישה שלה מעולם הדוגמנות ב-2009 לוותה ברעש מסוים. אחרי הכל, היא נחשבה לאחת הדוגמניות הישראליות המובילות בארץ ובעולם וגם לאחת הוותיקות שבהן. פרס דיברה ארוכות על סלידתה מתחום האופנה ולא הסתירה את רגשותיה כלפי המקצוע. ולא, אין לה שום כוונות לחזור לשם. "תביני, את הצילום עצמו אהבתי", היא מסבירה. "פחות אהבתי את מה שקורה מסביב, שזה היה גיהינום. החומר האנושי הוא קטסטרופה, הרבה פעמים הזבל של האנושות נמצא בתחום הזה, לא נעים לומר. חבל, כי יש שם הרבה אפשרויות ליצור דברים יפים".
גם אחרי שפרשת, יש תחושה שתמיד יתייחסו אלייך קודם כל כדוגמנית.
"בסדר, אני לא מצטערת על זה, הייתי טובה בזה וזה עזר לי בהרבה דברים. רק חבל שנשאר לי טעם רע. אין לי בעיה שיתייחסו אליי כאל 'דוגמנית' או 'דוגמנית לשעבר'. גם בהקשר הזה של להיות יפה ולהוכיח את עצמך - גם את התסביך הזה כבר אין לי. היה לי אותו כשהייתי צעירה. אולי זה נשמע כמו קלישאה נוראית, אבל פגשתי כל כך הרבה בחורות שהן כביכול סימטריות אבל כל כך מכוערות מבפנים ולעומת זאת יש לי חברות שהן לא סימטריות ואולי אין להן גוף מושלם, מה שזה לא אומר, אבל הן מדהימות. כך או כך, יש לי תיאוריה שבגיל 50 אתה מקבל את הפרצוף שמגיע לך, אלא אם כן אתה עושה ניתוחים פלסטיים, וזה כבר משהו אחר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם