אוזניים מרוצות: פסטיבל הג'אז בים האדום חוזר לעצמו
לאחר שנים של חוסר יציבות, נראה כי פסטיבל הג'אז האילתי, בניהולם האמנותי המשותף של אלי דג'יברי ודובי לנץ, החזיר עטרה ליושנה באמצעות תמהיל מוזיקלי עשיר והופעות מוצלחות. אפילו בריזה היתה שם
לצד שינויים חיוביים אלו חזר גם הג'אם סשן הלילי "הביתה" למלון ריביירה המיתולוגי, שאירח את אמני הפסטיבל החל משנותיו הראשונות. נראה כי השנה נפתח הפסטיבל ברגל ימין. האמנים הגיעו במצבת כוח מלאה ואפס ביטולים, הבריזה הגיעה כמעט לכל אולם, הלחות היתה רחומה, והניהול האמנותי המשותף, לראשונה בפסטיבל, של הסקסופוניסט הצעיר אלי דג'יברי ושל איש הרדיו חובב המוזיקה דובי לנץ, יצר תמהיל עשיר ומעניין המשלב בין ג'אז מסורתי, סמבה, בוסה נובה, גוספל ומוזיקה אתנית מהמסורת הערבית. במילים אחרות, הליבה היא ג'אז ומסביבה מוזיקה רב-תרבותית המגיעה כמעט מכל קצוות עולם.
לא רק אלו נשתנו הלילה הזה. השנה, לאחר שנים רבות שבהן התקיים הפסטיבל בסוף חודש אוגוסט, הוקדמה הפתיחה ל-30 ביולי, חודש שלם כמעט לפני המועד הצפוי. צעד זה נעשה, לדברי מיכי גוב, ממפיקי האירוע, כדי להתאים את הפסטיבל לסיבוב ההופעות העולמי של האמנים המגיעים מחו"ל. התאמת התאריך ללו"ז העולמי נועדה לתת פתח להיצע גדול יותר של אמני ג'אז טובים להגיע ארצה לנגן. האגף הקולינרי בפסטיבל, לעומת זאת, נותר רע כשהיה.
יומו הראשון של הפסטיבל נפתח בנוכחות מרשימה של כ-4,000 משתתפים, שכבר בכניסה למתחם הסכימו פה אחד שהיעדר מקדמי מכירות ברחבה המרכזית עושה משהו טוב לפסטיבל ומזכיר את פסטיבלי הג'אז הטובים והישנים, כשהחסות עוד היתה עניין מוצנע יותר. מופע הפתיחה הבולט ביותר היה זה של קרייג אדאמס וקולות ניו אורלינס, הופעה קצבית
אדאמס, שניגן על הפסנתר ושר בכריזמה בולטת בקולו הנע בין ליטוף חמים לצרחות רוקנ'רוליות גרוניות, הוא שגריר של הגוספל הניו אורלינסי בעולם. ההופעה שנתן עם להקתו סיפקה רובד קולי נוסף ואווירת סול במיטבה, ואפשר להגדירה כאחת שעושה שמח - ובכך גם קולעת למכנה המשותף הרחב והנמוך ביותר.
בזמן שאדאמס פלרטט עם הקהל בדיאלוגים קצרים ומלאי חן, צברה ההופעה גרוב וקצב שהכתיב הפסנתרן הנהדר, המתופף וזמרות הרקע. השירים היו בחלקם הגדול קאברים מוכרים דוגמת
"I Want To Know What Love Is" ו" I was born by the river" בביצוע גוספלי אמריקאי מתקתק.
הצעירים רקדו בהתלהבות צמוד לבמה ואילו חובבי הג'אז המסורתי נעו בכיסאם באי נוחות. שיאה של ההופעה היה מזמור הספיריצ'ואל העממי "When the Saints Go Marching I was born by", המזוהה עם ניו אורלינס, ששר אדאמס בקול מלטף שהפך במהרה לפ'אנק גרובי קצבי שצירף אליו את הקהל כולו בריקוד ובשירה. לפרקים נשמעה ההופעה כפסקול של סרט אמריקאי גנרי מתקתק ולפרקים כגוספל מהוקצע שמרחיב את הלב. הקהל, כך נראה, הצביע ברגליו ואהב.
ההופעה של חמישיית קני גארט היתה מפגן מרתק של ג'אז מרהיב ומורכב שדרש מהקהל השתתפות והקשבה. גארט, מנגני הסקסופון הבולטים של זמננו, ניגן עם אגדות ג'אז בין-דוריות כגון ארט בלייקי ושליחי הג'אז ומיילס דיוויס. בהופעה הנוכחית, המגובה בנגנים מצוינים ובבאסיסט וירטואוז, הוא נע בין מלודיות אטיות ורגועות לג'אז נמרץ וקצבי, אך הרמוני ונעים להאזנה.
ביומו השני של הפסטיבל הופיע דודו טסה והרכבו הכוויתים בשירים ובמזמורים של סבו ואחי סבו שהיו מהמוזיקאים החשובים בעיראק במחצית הראשונה של המאה ה-20 וכתבו בין השאר לאום כלתום ולמוחמד עבד אל-והאב. טסה ליקט בעבודה ארכיונית את כתביהם ואף השיג קלטות ישנות עם שיריו של סבו - מורשת נעלמת מתרבות מוזיקלית עשירה.
הוא הנעים זמירותיו על הבמה במופע שכולו מחווה לשורשיו בעיבודים מחודשים. כשהוא שר בערבית, מסלסל ומספק רגעים אינטימיים של שירה עדינה, וקולו של הסב שנפטר לפני יותר מ-30 שנה מלווה אותו, ניסרו ברקע גיטרות חשמליות, ועיבודים אלקטרוניים יצרו דיסהרמוניה מוחלטת בין נועם הזמירות לבין הרעש האלקטרוני העוצמתי. חלק אהבו את השילוב המופרע וחלק עזבו את האולם לטובת הופעתו של הפרקשיוניסט הברזילאי-ישראלי ז'וקה פרפיניאן, שהופיע באולם הסמוך בג' אז לטיני וסמבה שמחה.
במהלך ההופעה אירח טסה את הזמרת מירה עוואד, שהצליחה לרגש בקולה היפה את הקהל בשירה "חביבי", מלווה בכינור ובקאנון, כלי פריטה מרכזי בתרבות המוזיקלית הערבית והטורקית. לאחר שעוואד ירדה מהבמה חזרה הדיסהרמוניה לשלוט ביד רמה. התוצר הסופי הזכיר בחלקו עיבודים מאלבומו האחרון של ברי סחרוף, משהו שנע בין רוק אתני לרוק מנסר.
נכון ליומו השני של הפסטיבל ההופעה המוצלחת ביותר שמילאה אולם שלם והשאירה אפס כיסאות פנויים - גם סמוך לים וגם בקדמת הבמה - היתה זו של שלישיית כריסטיאן מקברייד, באסיסיט יוצא דופן ששיתף פעולה עם גדולי אמני הג'אז העולמיים, בהם ג'יימס בראון, צ'יק קוריאה, דיאנה קראל והרבי הנקוק. בהופעתו האילתית יצר מקברייד, המלווה בכריסטיאן סאנדס על הפסנתר וביוליסס אוונס על התופים, מופע מקצועי עם עיבודים יפהפיים של מוזיקת סול מרעננת.
הכימיה הטובה בין הנגנים הורגשה לכל אורך ההופעה, שהציגה רגעים מרגשים, הרמוניים ונקיים, מתחילתה ועד סופה. הקהל הריע לטריו המוכשר הזה, שנתן אינטרפרטציה מרתקת לג'אז הקלאסי הישן והטוב, וזכה להדרן קצר אך נהדר.
היום השלישי הביא עמו הופעה ייחודית של ג'רי אלן ו"Time Line". אלן, פסנתרנית מחוננת, ליוותה בנגינה יפה את מאוריס צ'סטנאט, "מתופף סטפס" לפי ההגדרה, ובפועל רקדן סטפס שרקד על משטח עץ בקדמת הבמה ויצר באמצעות נקישות נעליו מקצבים משתנים. על אף הרעיון היצירתי וגדולתה של אלן כפסנתרנית, בפועל לא הצליח המתופף המטופף לשוות ליצירות ממד נוסף של כלי נגינה, ונותר בעיקר גימיק נחמד ומקורי. הסינרגיה במקרה הזה לא צלחה.
את הלילה חתם מופע מלהיב של הבאסיסט והזמר ריצ'רד בונה הקמרוני והרכבו האפרו-קובני מאנדקן קובנו. מצויד בגרוב מקפיץ ובכריזמה שופעת, הצליח בונה, קצת אחרי אחת בלילה, להעמיד חלק נרחב מהקהל על רגליו ולהתנועע לצלילי ג'אז קובני, מוזיקה ברזילאית ומקצבים אפריקאיים ודרום אמריקאיים. ההופעה נחתמה בהדרן איכותי, שבמהלכו ביצע בונה ספיריצ'ואל מלודי בקמרונית, שאותו הקדיש לאנשי אילת, ומיד אחריו פצח בביצוע שכולו פרשנות ג'אזית אישית ומרשימה ל"Smoke on the Water" של דיפ פרפל, שאותו ניגן בווירטואוזיות על גיטרת הבס.
השנה, ואולי בהשפעת המנהל הקודם אבישי כהן, בחרו דג'יברי ולנץ לשתף בפסטיבל אמנים ישראלים צעירים רבים - נגנים וזמרים שדג'יברי מגדיר כ"דור הייצוא של מוזיקאים ישראלים צעירים". בחירה מצוינת שהעניקה לחובבי הג'אז הזדמנות לגלות ולהכיר את דור הנגנים החדש והמוכשר. חלק מהם יוצרים ועובדים בארץ וחלקם מנגנים, מופיעים ועושים חיל בנכר.
באגף היוצרים המוערכים-אך-לא-מספיק-מוכרים ראוי לציין לטובה את קרן מלכה, שהרזומה המקצועי והווקאלי שלה כולל עבודה עם דני סנדרסון, עם אבישי כהן ועם עידן רייכל. מלכה, בקולה העמוק, הצלול והנקי - לעתים סדוק ומרגש- חיממה את הבמה בצניעות מצודדת השמורה לזמרות נשמה מהזן המתבונן פנימה ולא זה המפנה את מלוא העוצמות הגרוניות החוצה, אל עבר הקהל. ליווי מוזיקלי מינימליסטי של צ'לו, סקסופון, פסנתר ובס, הקנו לשיריה ולגון קולה עומק מכושף, אך דווקא שיר הסיום האתני והמסולסל שבחרה החמיא לה פחות.
בחוץ, על הרחבה המרכזית, הוצב די.ג'יי שהנעים במוזיקת סווינג גרוב, בנגינות צועניות, ברגאיי ובשירים איטלקיים את ההפסקה בין ההופעות, שבמהלכן הצטיידו הנוכחים המתמנגלים בבירות צוננות, ביין ובדברי אכילה בלתי אכילים. לנץ, המופקד על הניהול האמנותי, פיזז עם החבר'ה הצעירים, גאה כטווס בתמהיל המנצח שיצר יחד עם דג'יברי הצעיר.
לאחר שלושה ימים רצופים במגוון כלי נגינה וגוני קול, בריזה, אלכוהול ולא מעט מוזיקה טובה, עושה רושם שהשנה סוף סוף הוחזרה עטרה ליושנה, ונראה שהפעם אפשר בלב שלם ובאוזניים מרוצות לצפות שבשנה הבאה יהיה פסטיבל מוצלח לפחות כמו זה שנחגג כאן השנה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם