אריק זאב: לאריק ברמן יש כמה תובנות
חצי שנה אחרי שהוציא אלבום שנחל כישלון מהדהד, אריק ברמן מתפנה לחשבון נפש. התגובות המאכזבות, ההתעלמות של הרדיו, הבצורת היצירתית והבדידות האמנותית והרומנטית
אתה אפילו לא מנסה לכתוב?
"לא. אני בתקופה שלא מאתגר אותי לכתוב. אני צריך אתגר, משהו מטורף, משהו שידליק אותי. לא מעניין אותי עכשיו לכתוב עוד איזה להיט או אלבום. לא מעניין אותי".
שש שנים חלפו מאז אלבום הבכורה, פצצת מצרר של להיטים וזה שתקע דגל על בניין גלגלצ. עכשיו הוא יושב, חושב על תאטרון, פילוסופיה, קולנוע. הכל, חוץ מלכתוב. היובש, לפחות מבחוץ, לא לוחץ את ברמן אל הפסנתר.
"בשני האלבומים הראשונים הצלחתי ברמה שבחיים לא דמיינתי", הוא מספר. "זו ברכה לא נורמלית. הייתי בן 27 באלבום הראשון, 29 בשני, הייתה לי כמות להיטים שאנשים בקריירה שלמה אין להם. חשבתי על זה בשבוע שעבר. האלילים שלי - בוב דילן, טום וויטס, ניק קייב ולאונרד כהן - ניסיתי לחשוב כמה להיטים היו להם. ואני חושב שאולי שניים. בוא נחשוב על בוב דילן. 'בלואווינג אין דה ווינד?' 'הוריקן'? את השירים של דילן מכירים מביצועים אחרים. לא משנה. נגיד חמישה, עשרה להיטים. וזה בקריירה של 50 שנה אז אני אומר, התברכתי".
היובש של ברמן (32) מגיע אחרי צונאמי אימתני. האיש שהציף את תחנות הרדיו בלהיטים ("מה עוד ביקשת", "המתוקות האחרונות", " ג'וני", " בינונימי", רשימה חלקית) הגיע לבולמוס כתיבה ששיאו אלבום רביעי, מרובע, "גבר, אישה והווילדרנס", שאותו הוציא אחרי טיול מחוף אל חוף בארצות הברית. אלבום מסע, סיפור בהמשכים. עלילות, התנסויות ומפגשים, כולם שזורים שתי וערב ועטופים במלל ברמני, אופייני כל כך. "חוץ משיר אחד, שאני לא אומר מהו, כל האלבום מבוסס על דברים שקרו לי", הוא מחייך.
במשך
האלבום הוא מוצר הולך ונעלם, ואתה מוציא אלבום מרובע. מסחרית, זה דורש אומץ.
"מה האומץ פה? אתם אומרים אומץ, אז אני מניח שיש איזה סיכון שמשהו מאוד חשוב לך יישלל ממך. אז מה יקרה, יעזבו אותי? לא ישמעו? או-קיי, אז אני אוציא עוד אלבום ואותו אולי כן ישמעו. למה כל כך הרבה משקל על יצירה אחת? כל מה שאני עושה זה כותב שירים, מקליט אותם ומוציא אותם כאלבומים. אין לי שום שליטה על איך יקבלו את זה. יכול להיות שמסחרית הייתי צריך להוציא עשרה שירים מתוך ה-36, אבל לא הרגשתי שאני יכול לתאר שנה בארצות הברית בעשרה שירים. בעשרה שירים אני מתאר חודש בתל אביב".
משה לוי, המפיק המוזיקלי של האלבום, תמך בזה?
"כן, הוא שמע את כל השירים ואמר לי 'צריך להקליט הכל'. הוא נתן את החותם. הרגשתי כמן פיון כזה שהכניסו אותו לתוך אוטו ושלחו אותו למסע. אני חווה את החוויות ומתרגם אותן לשירים. לא הייתה לי דילמה. אפשר להגיד שיש באלבום שירים יותר ופחות טובים, עניין של טעם. אבל אני לא חושב שיש שירים שאין להם מקום, שהאלבום לא גמור, לא כתוב טוב, לא מהודק, לא מנוסח. מבחינתי כל מה שהיה גמור נכנס. היו שירים שלא הספקתי, שהיה לי רק טקסט והיה לי רק לחן וכאלה. רק אלה לא נכנסו".
יציאת האלבום דווקא לוותה באופטימיות. "לא הצלחתי להתאהב בך בשנית", הסינגל הראשון מתוכו, החליק בטבעיות לפלייליסט בגלגלצ. הארבעה שבאו אחריו התקבלו הרבה פחות טוב. ברמן התאכזב. "התאכזבתי כי הייתה לי תחושה של 'אני יכול לדמיין את זה מושמע'", הוא מגלה. "אבל כנראה שהייתי מנותק. כי הסאונד שם והאורך של השירים מצריכים צלילה עמוקה. יכול להיות שנתתי יותר מדי קרדיט לרדיו פה. מבחינתי כמובן. אולי מה שמושמע ברדיו יותר טוב ממה שאני עושה.
"בכל מקרה, השיר הראשון שיצא ישר נכנס וישר אהבו אותו. הם עוד אמרו לי, אם אתה מתכוון להכניס את 'רס"ן נידל' (שיר העוסק בפסיכולוג צבאי אמריקאי שרצח 13 מחבריו - ל"ד, א"ש), אנחנו נשתף איתך פעולה, אפילו שהוא באורך שמונה דקות. בסוף, בשבוע שזה יצא היה איזה פיגוע או משהו, אז לא יכלו לשדר אותו בתחנה צבאית. לא יודע, הייתה תחושה שמבינים מה אני עושה, אבל זה התפספס. אולי לא הסברתי טוב".
בעבר פרנסת את גלגלצ בלהיטים.
"אני לא יודע. מה שאני מקבל מהסביבה זה שרוצים ממני להיט, אבל אני לא יודע איך עושים להיט. אף פעם לא עשיתי את זה במכוון. יצאו לי להיטים, אבל אף פעם לא התיישבתי לכתוב להיט. הכתיבה שלי תמיד הייתה מתוך צורך להגיד משהו, להוציא משהו. אף פעם זו לא הייתה מטרה".
אפרופו גלגלצ, מה דעתך על המחאה המאורגנת נגד התחנה? אתה מתחבר אליה?
"כשאמנים לא מושמעים זה יוצר מרמור. אין מה לעשות. במיוחד כשיש תחנה כל כך משפיעה, אתה תלוי בחסדיה באיזשהו אופן. אתה עובד, לפעמים שנתיים-שלוש, האלבום יוצא ואתה מחזיק אצבעות. אם זה לא מושמע בסוף, כואב הלב. אני מודה שאצלי אני מסתדר עם זה, כי היצירה ממלאת אותי. יכול להיות שאם אתה עושה אלבום שהוא רק לשם המסחריות, לשם העבודה, המקצוע, המשפחה שאתה צריך לפרנס - אז הסירוב הוא יותר קיצוני. אני לא במצב הזה".
מה עם המכירות?
"לא יודע, אבל לדעתי זה על הפנים. גם האלבום יצא בצורה משונה. זה היה מלא אמוציות, ספונטני. הוצאנו פרק, ואז עוד פרק, עד ארבעה פרקים. ואז מארז. אללה יוסתור, לאף אחד כבר לא היה כוח. אפילו אנשים שעובדים איתי היו כזה 'חלאס, נו מה עכשיו, עוד פרק?'. אף אחד לא ידע איך לאכול את הדבר הזה. באלבום הזה לא הצלחתי להגיע לאנשים. לא הצלחתי להגיע למצב שמקשיבים. עכשיו, הדרכים שאני מכיר להגיע לאנשים זה או גלגלצ או הופעות, או אינטרנט. בגלל שהפרויקט היה כל כך רחב וארוך זה היה מפוזר.
"אין ספק שהאלבום לא הצליח. מסחרית, זה ברור. אי אפשר לפרש את זה אחרת. אבל אני נוקט גישה יותר רחבה. כנראה שהאלבום הזה לא היה אמור להיות מושמע. אני אומר בדיעבד, כמובן, כשעשיתי אותו זו לא הייתה הכוונה. אני לא אחד שאומר 'האלבום לא הצליח אז יש אשמים'. ממש לא. יש גורל. האלבום הראשון של אהוד בנאי לא היה אמור להצליח. הוא הצליח אחרי שנים. באותו זמן, חוסר ההצלחה המסחרית של האלבום הראשון גרם לו להגיע לאלבום השני אחרת. שלח אותו לנתיב אחר. בסופו של דבר אני שלם עם המוצר, אוהב אותו. מי יודע? לפעמים יש תחייה מחדש, לפעמים אחרי עשור, 20 שנה".
ואולי אף פעם?
"נכון. בסדר, בסוף נדע אם זו הייתה טעות נוראית. בכל מקרה, אני ממש לא מרגיש מסכן. אם זו ההרגשה, אז היא ממש לא משקפת את המציאות".
ברמן - פרקטי, מציאותי - לא מבזבז זמן על ניתוחים וספקולציות. קונספט האלבום, פאסה? אין בעיה. נעבור הלאה. "דבר אחד ברור לי", הוא אומר, "לא דחוף לי להוציא עוד אלבומים. אני אכתוב שירים ואוציא אותם לרדיו, אבל כאלבום שלם לא. יכול להיות שהגיע הזמן להפסיק לעמוד על הרגליים האחוריות בהקשר של הפורמט. של הדיסק. אנשים לא באמת שומעים אלבומים שלמים, על אחת כמה וכמה אם זה כפול ומשולש ומרובע. יש לי אחים קטנים, אני מדבר איתם, הם לא שמעו מעולם על דיסק שלם. הם נכנסים ליוטיוב, לאיזה שיר שהם אוהבים ואז יש להם לינק למשהו אחר, ואז קטע פרודי של 'מונטי פייתון' שמוביל אותם ל'סיינפלד' ואז ל'חמישייה הקאמרית'".
זה מאכזב?
"אני לא המצאתי את הפורמט. אין לי מניות בו. גם ספרים איבדו מהערך שלהם, אז מה שמאכזב אותי זה האנושות. לא משהו אחר".
עד שילמד מטעויות, ברמן מבלה באוניברסיטת תל אביב, לומד פילוסופיה, קולנוע ופסיכותרפיה. תואר, חרף התקווה ההורית, כבר לא יביא הביתה. "אני סטודנט חופשי", הוא אומר, "לא רושם שום דבר, פשוט בא שלוש פעמים בשבוע לקורסים שבחרתי".
אתה שומע ברחוב, בלימודים, "לאן נעלמת"?
"כן. אומרים את זה. מי שפונה אליי ברחוב זה אנשים שמאוד אוהבים ומכירים את האלבומים שלי, ומאוד כיף לפגוש אותם, או שאר האנשים, אלה שלא באמת מכירים את העבודה שלי. מבחינתם הדבר האחרון שהוצאתי לרדיו היה 'המתוקות האחרונות'. בגלל שאני לא בטלוויזיה או ברדיו, מבחינתם נעלמתי. זה מה שזה. אני אדיש לזה לגמרי. לא בגלל שאני בן אדם אדיש, אלא בגלל שאין לי מה לעשות עם זה. אף פעם לא מצאתי את עצמי בצומת דרכים שבו התלבטתי לאן לפנות. תמיד הייתה רק פנייה אחת שבה אני יכול ללכת. אין לי רגעים שאני מסתכל אחורה ואני אומר 'אה, במקום ימינה, הייתי צריך לקחת שמאלה'. לא הייתה לי ההתלבטות כזו".
בשביל הפרנסה הוא מתפזר בהופעות אינטימיות, מגלה את הפריפריה, חורש את הארץ. "נוסעים לכל מיני ברים בארץ. קטנים, מאה איש. כל מיני קיבוצים או מקומות שכוחי אל. זה כיף". הציניקנים יגידו "ברור שהוא מתגעגע למועדונים, להופעות הגדולות". "תראו, זה התחיל כאילוץ. זה משהו שבעבר לא הסכמתי לעשות, כי אהבתי סאונד חם, גדול, מלטף. אולי גם לא סמכתי על עצמי כפרפורמר והייתי צריך להקה גדולה איתי. היום אני מגיע למקומות קטנים ויש שם משהו יותר כיף. ככל שאני עושה יותר ימי עצמאות או פסטיבלים אני מבין כמה שזה נורא. אתה לא רואה את הקהל, אתה עומד על הבמה ויש מין נחיל כזה, כתם של אנשים שעושים המון רעש, עסוקים בלהתחיל אחד עם השנייה, ואתה שר כאילו לעצמך. בשלב מסוים זה הופך להיות חזרה כזאת. יש במה, נגנים ועוד איזה עשרת אלפים אנשים, אבל זה בכלל לא משנה".
הופעות אנפלאגד בקיבוץ צפוני זה נחמד, אבל מול סכום בן שש ספרות, ההופעות נדמות כקומץ שאינו משביע את הבנק. ברמן מסרב להתרגש. "יש לי התנהלות משונה עם כסף", הוא מגלה. "אני לא יודע אף פעם כמה יש לי ואני עובד הכי קשה שאני יכול. ככה אני מתנהל. עוד לא קרה מצב שבאתי לכספומט וזה לא הוציא. אני מניח שאני בסדר, כי אני חי לבד, אין לי משפחה. לפני שנסעתי לארצות הברית הסתכלתי כמה יש לי. הגעתי לניו יורק, נסעתי לאל-איי, עברו שלושה חודשים ונורא פחדתי להסתכל. אמרתי או-קיי, הגיע הזמן להיכנס לחשבון ולברר מה הולך שם. נכנסתי והיה לי שם יותר ממה שהיה כשיצאתי. למה? כי אין לך שכר דירה והוצאות ובינתיים נכנס לך כסף מתמלוגים. אני גם הבעלים של האלבומים שלי, שזה מוסיף".
ההפסד על האלבום האחרון גורם לך להיות יותר זהיר עכשיו?
"אני לא מתעסק בזה. ואם מחר אני אכתוב שיר, ואני אהיה חייב שיהיו בו רביעיית מיתרים וסקציית נשפנים, אז זה מה שאני אעשה. אלא אם כן אני לא אוכל. כל עוד יש לי כסף אני אשקיע אותו ביצירה שלי".
נחזור אחורה. ברמן, גרסת 2006, הוא הטרובדור הרע של המוזיקה הישראלית. ילד מרימון, שצנח על תחנות הרדיו היישר מהבמה, והביא איתו רוח לא-דופק-חשבון מרעננת. מלל מלוכלך, זועם ומתחנחן חליפות. הבחורות בשירים של ברמן היו סטטיסטיות, דקירה קטנה וזה חולף. הוא עשה אותן בעמידה, בין שער שש בבלומפילד ללילות אהבים עם ג'וני - ויסקי וחבר. בראיונות התפאר בכיבושים, התנסויות. פתח על קולגות ולא סגר. התדמית הייתה שקופה. בשירים, כמו במציאות, אריק ברמן שרטט סוג של גבר חדש. "השירים היו פרובוקטיביים", הוא אומר, "של נער שרוצה שישימו לב אליו. גם בשירים וגם בראיונות. זה הגיע ממקום מאוד צעיר, שאפשר להסתכל עליו בחן היום. גם למי שמכיר אותי זה היה מוזר".
סמים , זיונים, שוביניזם בחלק מהשירים. הפרחת בלון ניסוי?
"לא בזמן אמת. 'המתוקות האחרונות', למשל, שהיה השיר הכי פרובוקטיבי, נכתב כתרגיל בשיעור כתיבה ברימון אצל יהודה עדר. התרגיל היה לכתוב שיר שכל מילה ומשפט מתחרזים בו. הייתי נער ביישן שמפתח איזה אלטר-אגו. היה שם הרבה ממני גם, אבל 'המתוקות האחרונות' ספציפית זה היה קלישאתי, גם בשביל להצחיק. גם 'שער שש' נכתב כתרגיל ברימון. משה לוי בא אלי איזה יום ואמר לי 'תגיד, אתה אוהב כדורגל?', אמרתי לו 'לא'. 'אה, חבל. כי אני כל פעם מגיע לבלומפילד ורואה מישהו שישב לידי ביציע יושב פתאום ביציע אחר ואני אומר 'הא, התקדם בחיים'. אמרתי לו 'שמע, זה לא מדבר אלי בכלל'.
"הלכתי הביתה, ולא יודע למה, עשיתי תחקיר, הלכתי לבלומפילד וכתבתי. בדיוני לגמרי. אבל בכל מה שנוגע לשירי אהבה, אני לא משחק בכלל. נראה לי שמי שאהב אותי הזדהה עם איזה שיברון לב שהיה אותנטי לגמרי. זה הכל על בחורה אחת ספציפית, החברה שלי מטבעון".
ברמן נוהג להקליט את הראיונות שלו. הפעם, אולי במסגרת הגמילה ממכשירים שונים, שכח להתארגן. "אני תמיד מקליט, מאז הראיונות הראשונים שלי. באיזשהו אופן הם מעצבים את התדמית שלי עד היום. ירדתי שם כמעט על כל התעשייה. על הרבה אמנים, סתם, מתוך חוסר ניסיון. דיברתי שם המון שטויות. אבל הסיבה שאני מקליט היא שחלק מהשטויות לא באמת נאמרו, אלא נוסחו אחרת. למשל, שמו תמונה של קרן פלס והיה כתוב מתחת 'קרן פלס, מה זה השטויות האלה?'. מה שבאמת אמרתי זה שקרן פלס זה כמו שלמה ארצי. בהתחלה אתה שומע ואומר 'מה זה השטויות האלה?' ואחר כך אתה מבין את התחכום של השיר. לקחו מזה לתמונה רק את 'מה זה השטויות האלה?'".
היא התבאסה עליך?
"כולם התבאסו עליי. עשיתי סבב טלפונים לכולם, השארתי הודעות, הלכתי לבתים של אנשים להתנצל. הרגשתי מאוד רע. כולם הבינו. מספיק זה שבאתי וזה שהם הרגישו כנות שמדברת מגרוני. הם האמינו לי. היום, כשאני מציב את הטייפ בראיונות, זה מראה לצד השני שהוא צריך להיות זהיר".
אתה מצטער על חלק מהדברים שאמרת?
"על מה? לא עשיתי את זה במודע. אני מנתח את זה בדיעבד. נפלתי בלשוני וזה התכתב עם השיר ההוא וההוא, ופתאום נהיה ממני ציניקן, זיין תל אביבי. נהייתה תדמית. לא התכוונתי. קיבלתי תגובות על זה, קלטתי שזה נוגע בהמון אנשים. הייתי צמא לתשומת לב אפילו ברמת ההישרדות, של מה אני עושה בחיים. זה לא צחוק. ילד בן 26, הלך, שם את כל הביצים בזה שהוא רוצה להיות כותב שירים ששר, לא ניחן באיזה כישרון שבולט לאוזן או לעין. זה היה קצת משוגע".
חייבים להודות: יש משהו תמים, כן, כובש, בבחור המזוקן והמחויך. הדיבור עדין, אדיב, חברי. לברמן אין מסכים. אף על פי כן, ובניגוד לרושם, בנה דמויות וגרסאות, עד שאפילו לו קשה לאתר את המקור. "אני לא יודע מי זה אריק ברמן האמיתי. אני כל הזמן משתנה. בזמן ההוא זה מי שהייתי. אני יכול להסתכל על זה כמו תצלום ישן ולגחך או לבקר את זה, או להתענג על התמימות".
הדמות ההיא, הפרועה, רודפת אותך?
"כך אני חושב. זה בא לידי ביטוי ביחס של קהל אליי. יש קהל שמאוד אוהב אותי ויש קהל שמאוד שונא אותי. התדמית ההיא עשתה משהו דיכוטומי לגמרי. האנשים התפצלו. ואלה ששונאים אותי, זו שנאה עזה. אני מרגיש שעם כל אלבום שהוצאתי מאז, קצת ריככתי אותם. אולי איבדתי קצת מהאוהבים שאהבו את זה. אבל מהר מאוד מבינים מי אני. או שאולי אני טועה. אני מתאים לתדמית שהייתה לכם בראש?".
ממש לא.
"בגלל זה נראה לי שאנשים מבינים מהר שזה משהו אחר ולא צריך להתאמץ להסביר. עד שהם יבינו אני אהיה שוב פעם מישהו אחר".
והיה את עניין הבחורות. ברמן, לאורך תקופה מסוימת, החצין ניגודים, בלבל את האויבות. לפחות כלפי חוץ, הצטייר כגבר של שוט ופרח, פואטי רגיש ומשתרלל. זה עבד, ולא רק בשירים. עד היום הוא נהנה או סובל מכתר הפלייבוי שנקשר לראשו. "אני לא בטוח איך בחורות תופסות אותי", הוא נאנח. "אני מניח שלרובן יש איזו דעה עליי ממה שהן מכירות".
אתה בזוגיות עכשיו?
"לא, מבחינת אהבה המצב קשה. באמת. אין בעיר תנאי גידול לאהבה, כמו שצמח צריך את האור וההשקיה שלו. היום אני כבר מאוד סקפטי. אני רואה מה קורה סביבי, אני בן 32, רווק, וכל החברים שלי גם כן. אני כבר לא יודע לפענח את זה. זה התחיל מזה שהן היו אלו שבועטות אותי, והגיע למצב שכבר התרגלתי להיות לבד ואז אני פחות פתוח לזה. אבל עדיין יש תקווה שאולי יגיע יום ואני אקבל פתאום איזה בוקס ממישהי ואז כל העולם יתהפך".
על מה נפלו הקשרים הקודמים שלך?
"על זה ששמתי המון משקל על הכתפיים שלה ושלי כדי שזה יצליח. כנראה שהייתי מאוד זקוק לבת זוג והנזקקות הזו לא עשתה טוב, כי אתה צריך להגיע שלם. כשמגיעים שני חצאים כאלו שבורים, אבודים, ומנסים לייצר משהו, זה לא עובד. היו שם המון אחריות ולחץ. הרבה בנות לא עמדו בזה".
זוגיות חסרה לך? משפחה, ילדים?
"אני מניח שכן. נתן זך אמר פעם שהוא מצטער על זה שהוא לא עשה ילדים. זה נשמע נהדר, משפחה, לא? באמת, איזה יופי זה נשמע. בכלל, נראה לי שהייתי שמח לעבור מהשלב הזה של הרווקות התל אביבית, נראה לי שמיציתי את העניין כבר מזמן. הרווקות הזו נכפתה עלי מהיום הראשון. רציתי להתאהב, רציתי שמשהו יעבוד, רק ששום דבר לא עבד וככה קרה שאני רווק כבר הרבה שנים".
באחת הגרסאות המוקדמות שלו, ברמן יצא עם הדוגמנית טל ברקוביץ' להפסקת פרסומות קצרה. היא באותה תקופה רקדה עם כוכבים, הוא, ובכן, עבד בלהיות אריק ברמן. "בדיוק הגעתי מארצות הברית והייתי בהלם, בג'ט לג של כמה חודשים", הוא מספר. "ואז מישהו אמר לי: 'שמע, יש לי איזו בחורה', עשו לנו שידוך. הייתי מרותק ממנה, לא האמנתי שיש כאלה אנשים. רציתי לתהות על קנקנה, לראות מה קורה שם. היא מין בן אדם מסוג שאני לא מכיר, לא פגשתי אנשים כאלו. ואז גיליתי שיש עולם שלם של אנשים כאלה, עולם זוהר של דוגמניות וצלמים וחו"ל, עולם של אנשים שיוצאים עם עשירים והולכים להשקות של כל מיני דברים.
"חוץ מזה, היה בה משהו שאפשר לזקוף לזכותה, וזה שהיא לא הלכה ממני. כאילו היא הייתה איתי, לא היו משחקים. היא באה והיא הייתה פה. יכול להיות שזה מה שעשה לי נעים באותו הזמן. זה נגמר כי זה לא היה צריך להתחיל. זו הסיבה שזה נגמר. זה היה הדדי וברוח טובה".
מצאתם בכלל שפה משותפת?
"תראה, בחודשיים הראשונים זה לא קשה, זה המון פיזי ורואים סרט, זה לא באמת חוכמה. גם לא תמיד הסתדרנו. זו הייתה תקופה מאוד משונה. יום אחד הייתה לי מסיבת השקה לסינגל הראשון של האלבום ואז הגיע צוות צילום של גיא פינס. ישבתי שם וראיינה אותי איזה מישהי, תוך כדי שהיא מראיינת אותי טל נכנסת לפריים ואומרת 'היי, רציתי לשאול משהו. רציתי לשאול אם הוא רוצה להתחתן איתי'. המראיינת של גיא פינס לא האמינה שאייטם כזה נופל לה למיקרופון. אבל זו הייתה טל, היא הייתה משונה כזאת".
איך הגבת לזה?
"אמרתי כזה, 'כן אולי בעזרת השם יום אחד'".
על המשפחה אף פעם לא הרבה לדבר. גדל בתל אביב, ההורים התגרשו כשהיה בן שלוש. אח קטן, אחיות שנולדו להורים מנישואים שניים. בצבא שירת כמכונאי מנופים ואחרי השירות חזר הביתה, ישב בבית וניגן. החלום היה מוזיקה, לימודים ברימון. בעבר סיפר על פנים חמוצות שקיבל מבית. ההורים, עניין של אחריות, לא רצו בן תפרן עם גיטרה. הילד התעקש. אמו, שאצלה גר באותה תקופה, איבדה סבלנות. ברמן קיבל בעיטה מהבית, הלאה לחיים, לרימון. שלוש שנים של מלחמה, סיפר, נגמרו בהסכמה הדדית: ההורים פתחו את הארנק. הוא עוד הספיק לעבוד כברמן במסעדת פרונטו, עד שהגיע לאולפן ההקלטות ופרץ באחת. מעולם, כך סיפר בעבר, הוריו לא תמכו בקריירה מוזיקלית.
"באחד הראיונות פתחתי את העניין הזה שההורים שלי לא תמכו בי ולא עזרו לי להיות מוזיקאי ופשוט נלחמו בי שנים", הוא מסביר עכשיו. "בראיון ההוא היה לי צורך כזה להחזיר להם. זה מאוד אירוני, כי הם השקיעו את הכסף באלבום הזה (האלבום הראשון - ל"ד ו-א"ש). אבל בכל זאת אמרתי את זה, אולי כדי להעביר איזשהו מסר לילדים אחרים, לתת תקווה לילד שרוצה גיטרה וההורים שלו לא רוצים, והוא נכנע להם והולך ללמוד משפטים ופורש בשנה החמישית ונוסע להודו".
הם נפגעו?
"כן, בגלל זה אני ממש מנסה לא ללכת לשם ולא להיכנס יותר מדי לנושא הזה. פשוט אחר כך נורא קשה עם הבית, הם לוקחים מאוד קשה כל התבטאות שלי. אני גם לא יודע כמה זה מעניין, אבל שוב יש פה את העניין הזה שאני מתחשב ברגשות שלהם".
הם השלימו עם הקריירה שלך?
"בהחלט. כבר אז, ברגע שהם השקיעו כסף באלבום הייתה השלמה, אחרת הם לא היו משקיעים. ברגע שאנשים באו להופעות והתחיל עליי דיבור אצל חברות התקליטים, הם הבינו שיש אולי איזה עניין ואפשר לפרגן לילד מתנת אחרי צבא, במקום טיול או רכב. הם אמרו, 'יאללה, ניתן לו אלבום שייכשל והוא יוכל להמשיך ולהיות עורך דין'. תראו, אני לא יודע איך אני ארגיש אם הבן שלי ירצה להיות משהו שאני לא רואה בו עתיד. אבל כן, אם הילד שלך לא יודע לשיר, לכתוב או לנגן, אז אולי אתה צריך להגיד לו'לא'. אני יכול להבין אותם, זה היה הרסני בשבילי".
ברמן מסתכל הלאה, רואה ורוד, אופטימי. אין מרירות בקצה השפה, אין חמיצות. בינתיים יישאר בתל אביב, העיר שגוזרת עליו רווקות וחיפושים. לאחרונה חשב ברצינות להגר לקיבוץ, לעבוד קצת במטעי האבוקדו. "חשבתי שזה יכול לבנות לי את האישיות", הוא צוחק. "בסוף זה נפל. כנראה שהאבוקדו לא היה מספיק בשל".
אתה יכול להסתכל קדימה, חמש שנים מהיום?
"ברור לי שאני אשאר כותב שירים כל ימי חיי. יהיו לי תקופות יותר פוריות ופחות אבל אני אמשיך להוציא אלבומים. אני אשמח לעשות עוד דברים כמו לכתוב לתאטרון, לקולנוע או לטלוויזיה. דברים שהם לא רק כתיבת שירים. כתיבת שירים זה לא משהו שאתה יכול לקום בבוקר ולעשות אותו עד הערב. זה מין הבלחות, הבזקים. פתאום אתה יושב ואיזו מנגינה יוצאת לך ואז אתה עוזב את זה וחוזר אחרי שעתיים. אבל לשבת כל היום ולכתוב שירים זה לא דבר שאני יכול לעשות. אני רוצה גם כתיבה בתחומים אחרים שיכולים לתת לי סוג של רוטינה יומית. ומי יודע, אולי אני אהיה נשוי עם ילד".
נשוי לדוגמנית או לדוקטורנטית לפילוסופיה?
"תלוי מי יותר יפה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם