"אתה צריך להבין משהו: אני בחורה דפוקה"
מעבר לאבחנה המקסימה הנ"ל, לאסתי ירושלמי יש עוד כמה תשובות לשאלה לאן נעלמה: היא נכנסה למשחק "לגמרי בטעות", זה גרם לה להרגיש "מתה בפנים" והקריירה כמטפלת בשיטת גרינברג היתה מתגמלת בהרבה. ובכן, מהפך. האיחוד הטרי של "עניין של זמן" החזיר אותה לביז בגיל 40, וכעת היא פורחת בזכות שלל תפקידים. איך אומרים? הכל עניין של זמן
ספק אם הדור שגדל על "עניין של זמן" המקורית, מהניינטיז, היכן שלמרקוביץ' עוד היה שיער, יופתע מהעובדה שאסתי ירושלמי לא הצליחה להפוך לערך בוויקיפדיה. זה פחות או יותר עולה בקנה אחד עם הדמות שגילמה שם, גלי, נערה ביישנית וחסרת ביטחון שרוב הזמן נגררה אחרי נגה השאפה (בכיכובה של איילת זורר) - בקיצור, שום דבר שמרמז על פוטנציאל סלבי. אמנם כישורי המשחק שירושלמי הציגה ב"עניין" בלטו באיכותם, אבל ממתי כישורי משחק הם פרמטר בנוסחה הקובעת מתי אדם הופך לסלב? וכך קרה שרק מעטים, אם בכלל, שמו לב שגלי מ"עניין של זמן" היא אולי הדבר הקרוב ביותר שהיה כאן לגימנזיסטית ישראלית אותנטית - עובדה מדהימה עוד יותר כשמביאים בחשבון שמי שגילמה אותה היתה בחורה בת 25 שמעולם לא ביקרה קודם לכן בתיכון עירוני סטנדרטי. ירושלמי עלתה מאיראן בגיל 14 ונחתה היישר בפנימייה.
למעשה רק עכשיו, בסדרת האיחוד של "עניין של זמן" (שבת, 22:30 בערוץ 2, רשת) - שם גלי נשואה למרקוביץ' ובד בבד מנהלת רומן סוער עם ויצמן, חברו הטוב - אנשים מתחילים להבין את מה שלא קלטו אז: ירושלמי היא שחקנית מעולה. השאלה "רגע, איפה היא היתה עד עכשיו?" ממש מתנסחת מאליה למראה כמה סצנות. גם ירושלמי, שפרשה ממשחק כשהיתה בת 30 לטובת קריירה בתור מדריכה להתפתחות אישית על פי שיטת גרינברג, מודה שהיא נתקלת לאחרונה במבול של תהיות מהסוג הזה, ומעידה שהיא מבינה מאיפה הן באות ולמה. אבל בדבר אחד היא לא מוכנה להודות - שנעלמה.
"אנשים אומרים לי 'וואי, איזה קאמבק את עושה עכשיו! כל הכבוד!', ואני די צוחקת מזה", היא מסבירה, "קאמבק עלק. אפשר לחשוב איפה הייתי ולאן אני הולכת. בכלל, לאנשים קשה להבין שמלכתחילה לא היה לי ממש עניין במשחק, שנכנסתי לזה לגמרי בטעות, ממש נגררתי לזה, ושכבר אז, ב'עניין של זמן' המקורי, רציתי להיות במקום אחר כי זה מאוד לא סיפק אותי. אני חושבת שגם בסדרה זה בא לידי ביטוי, בדמות שלי, שהיתה מאוד לא נוכחת. היה לי קשה עם כל מה שקשור להפגנת נוכחות. פשוט באתי לשם, השפרצתי טקסט והלכתי הביתה. זהו. במקביל עשיתי תיאטרון, שייקספיר-שמייקספיר וכל זה, אבל גם זה לא עניין אותי בכלל. לא זה ולא כל החיזוקים שקיבלתי אז מאנשי מקצוע ומהצופים, שנורא אהבו את הסדרה".
אנשים החזיקו ממך שחקנית מוכשרת. מה רע בזה?
"זה לא רע, אבל זה פשוט לא אתגר אותי, ועם הזמן הרגשתי שאני מתחילה למות מבפנים. פיתחתי אדישות להכל. כשבאו אליי סוכנים ובמאים ואמרו לי משהו כמו 'תראי איזה תפקיד סידרנו לך', זה לא ריגש אותי בכלל. אתה צריך להבין משהו: אני בחורה דפוקה. שרוטה לגמרי. אומרים שעם הסלבריטאיות בא התיאבון, אבל אצלי זה הפוך לגמרי. אני חייבת תמיד להגיע לעומק של הדברים, לחפש ריגושים אמיתיים, עמוקים - וכן, אני יודעת שזה קצת בעייתי שאני לא מעריכה את המדיה שהיום אני חלק ממנה. לא יפה, אסתי! פויה, אסתי! פויה!".
שורשי הגישה השונה של ירושלמי כלפי דברים שנחשבים בתרבות הסלבס להצלחה ולהגשמה עצמית נמצאים אי שם בטהרן - המקום שבו נולדה וגדלה עד גיל 14. "עד כיתה ג' למדתי שם בבית ספר מוסלמי", היא מספרת, "ככה שעד היום אני דוברת פרסית שוטפת. גרנו ממש ליד אוניברסיטת טהרן - המקום שבו התחילה המהפכה החומייניסטית - ואני זוכרת שבהתחלה היתה שם ממש אווירה של סקס, סמים ורוקנ'רול. חופש מיני, חופש כללי, משהו היפי כזה, רק עם מוזיקה פרסית במקום ג'ימי הנדריקס. ואז באיזשהו שלב נכנס לתמונה האסלאם הקיצוני, והאווירה הפכה להיות ממש מפחידה. אני זוכרת אנשים שצועקים ברחובות 'מוות לישראל', בלגן רציני. למזלי, אני נראית איראנית, אז יכולתי ללכת ברחוב, אבל חלק מהזמן הסתובבתי שם ברעלה על הפנים, בלית ברירה, מתוך פחד אמיתי".
זה באמת נשמע מפחיד.
"מאוד. כל הזמן שמענו שם סיפורים על דברים מזעזעים שקרו ליהודים אחרים שגרו שם. למזלי, אנחנו הצלחנו לברוח משם ממש ברגע האחרון, מיד אחרי שחומייני עלה לשלטון, ודרך טורקיה הגענו לארץ".
המקום הראשון שירושלמי הגיעה אליו אחרי הנחיתה בארץ היה פנימיית הדסים ("מקום ממש מדליק עם אנשים טובים ואווירה קסומה של חופש"), ושם , לדבריה, נכנסה חזק לקטע של, ובכן, רוק כבד. במקביל חלמה שכשתגדל תהיה רופאה או פסיכולוגית. משחק? זה ממש לא היה בתכנון. "מה שקרה זה שבסוף י"ב כולם נורא התלהבו מאיך ששיחקתי בהצגת הסיום", היא מספרת, "אז אמרתי 'יאללה, נלך לבדוק את העניין', ניגשתי למבחנים בבית צבי והתקבלתי. הייתי אז בסוג של זרימה כזאת, עם מה שבא. לא העזתי לעצור ולחשוב מה אני באמת רוצה. היום אני מבינה שזו כנראה היתה הדרך שלי להסתגל לחיים בישראל, כי בסך הכל הגעתי הנה מתרבות שונה לגמרי, שבה הכל הרבה יותר מופנם, סגור, ובאופן אישי הרגשתי לא שייכת לשום מקום. והעוגן שלי היה לזרום עם מה שבא. אמנם הזרימה הזאת הביאה אותי למקומות נחמדים - קיבלתי תפקידים טובים בבית צבי, וגם אחר כך - אבל מהר מאוד השתעממתי מזה והתחלתי לחשוב על כיוונים חדשים. כשהתקבלתי ל'עניין של זמן', הדבר הראשון שאמרתי לעצמי היה 'יופי, זה יממן לי את הלימודים!'".
בכל זאת, נהנית שם, על הסט?
"האמת שכן. החומר האנושי היה מקסים, נפלא, לא היתה שום היררכיה בין מפורסמים לשחקנים חדשים, כולם תמכו זה בזה והיו ממש סבבה איתי. כולל אביב גפן. אפילו הצלמים היו חלק מהחבורה הזאת. ושלא לדבר על התחושה של חזרה לגיל 17, לתקופה שקצת פספסתי כאן ולחוות אותה עוד פעם, בטייק טו כזה".
זה לא עשה לך חשק להמשיך את המומנטום בסדרות אחרות?
"באותו זמן בדיוק התחילה תקופת הטלנובלות, 'רמת אביב ג'' וכל אלה, ולמרות שאין לי משהו עקרוני נגד טראש, לא מצאתי משהו מספיק מעניין וזה גרם לי להרגיש שמיציתי. בנוסף לזה, אם להודות באמת, גם לא הציעו לי שם תפקידים. כנראה לא התאמתי להם. אמרו לי 'את לא טלנובלה'. לא יודעת, אולי נראיתי להם יותר מדי איכותית. חוץ מזה כבר עבדתי אז בתור מטפלת, עבודה שהייתי מאוד טובה בה, כך שבעיות פרנסה לא היו לי - וגם זה היה שיקול לפרוש".
פחות או יותר באותו זמן התחתנה ירושלמי ונכנסה להיריון (עם אביב, היום בן 9), וגם לזה, היא אומרת, היתה השפעה מכרעת על המשך דרכה. כעבור שנתיים, אגב, היא התגרשה, ומאז לא התחתנה בשנית. "כשאישה נכנסת להיריון היא נהיית חכמה יותר", היא מסבירה, "משהו באינטליגנציה שלה קופץ בכמה רמות. בקיצור, פתאום נהייתי חכמה
"בסופו של דבר העבודה הזאת הרבה יותר קשה ממשחק. אתה לוקח בנאדם וגורם לו להשתנות. אתה ממש נכנס לתוך הנשמה של המטופל וגורם לו לעשות דברים שהוא פוחד מהם. גם מעצמי, אגב, אני מוציאה שם הרבה יותר דברים מבמשחק. לא פעם קרה שמטופל נבהל ממני. היו דברים מאוד מאוד קיצוניים. לדוגמה, קליינט נכנס אליי יום אחר, ואיך שהוא נכנס צעקתי לו 'עוף מפה! אני לא רוצה לראות אותך יותר!'. זאת אומרת, הפעלתי עליו מניפולציה כי הבנתי שהוא לא מתקדם ושאני סוחבת אותו על הגב שלי, והוא לקח את זה ממש קשה. הוא היה בהלם. מנגד, מאותו רגע הוא היה הרבה יותר פתוח איתי. אתה מבין? אני מביאה את השחקנית שבי גם לשם".
השחקנית שבאסתי ירושלמי, זו שהיא נפרדה ממנה בגיל 30, שבה באופן מפתיע למדי בגיל 40 עם הזימון לאיחוד של "עניין של זמן". "לא הרגשתי נחותה לעומת האחרים, זה בטוח", היא מספרת על המעמד. "כשהסתכלתי סביבי ראיתי שכולם שם בערך במצב שלי. כאילו, במצב של רצון להיות אדם משוחרר. אני חושבת שזה סוד הנעורים של כל מי שהיה בסדרה הזאת: כולנו נשארנו אינפנטילים צעירים בנפשם, כאלה ששום דבר לא מספק אותם. כולנו ממשיכים לחקור את עצמנו עוד ועוד. מוש (משה בן בסט - מרקוביץ'), שי (קפון - ויצמן), דנה (ברגר), שרון (חזיז) - כולם שייכים לז'אנר המחפשים, המלאים בסקרנות, אלה שהכי לא סחים. ככה זה: אם אתה לא רוצה שיהיו לך קמטים, תישאר סקרן כל החיים. זה הניתוח הקוסמטי הכי טוב שיש.
"דבר אחד אני יודעת בוודאות: אם לאורך כל השנים האלה הייתי נשארת במשחק, הייתי משתעממת. אני לא רוצה לחזור אחורה בשום אופן. לא רוצה להיות צעירה יותר. אני אוהבת את עצמי עכשיו יותר מאי פעם, פנימית וחיצונית".
פרט להיותה מטפלת עסוקה ושחקנית מצוינת - ברזומה שלהם מופיעים גם תפקיד ראשי בסרט הקצר "הבחור של שולי" בבימויו של דורון צברי ותפקידי משנה ב"רשימת שינדלר", ב"שחור" וב"פלורנטין" - ירושלמי יודעת גם לצייר ולצלם, בקיאה במוזיקה חדשה ברמות היפסטריות, ובימים אלה, כחלק מהקאמבק, היא משחקת לצד זהר שטראוס בסרטו העצמאי של אליאב לילטי "מעשייה אורבנית", כולל סצנה נועזת במיוחד בעירום מלא. היא גם מגלמת את הדמות הראשית בסרטה החדש של חנה אזולאי-הספרי, "אנשים כתומים".
בקיצור, הבחורה פורחת. "דברים קורים, זזים, וזה נעים", היא מאשרת, "אני עוברת עכשיו מעין משבר גיל 40 של גברים כזה. אתה יודע, שהם מתחילים פתאום לעשות דברים של צעירים. זה כיף, זה טוב, זה חיים, זה מסע, זה יצרים, זה וואו, אבל עדיין, זה לא מה שנותן לי את החשק להמשיך עם עוד דברים בטלוויזיה. כשמכירים אותך מהטלוויזיה סומכים עליך יותר בבנק ובמכולת, כי ככה הם יודעים שלא תברח להם, אבל זה לא הכל בחיים".
דווקא עושה רושם שאת הולכת עם זה עכשיו לגמרי עד הסוף - ואפילו בלי בגדים.
"נכון, ב'מעשייה אורבנית' יש לי סצנת עירום בוטה מאוד, הכל רואים לי שם. ממש הכל - אבל העירום שם הוא לא בקטע זול. ברגע שקראתי את התסריט, אמרתי 'אוקיי, אין בעיה, אני מתפשטת'. בכלל , אני לא שחקנית ישראלית טיפוסית שחוששת מדברים כאלה. אני יותר דומה, באופי שלי, לשחקניות צרפתיות. אין לי בעיה עם נשיות סקסית, יצרית וטעימה. האמת היא שבאופן כללי לעבוד עם במאי זה כמו לעשות איתו סקס. אני תמיד צריכה שהבמאי יסמוך עליי גם כשאני לא משחקת טוב, ולכן אני ממש גרועה באודישנים. אני אטית, לוקח לי זמן לעכל טקסטים ודמויות. הרבה מאוד אודישנים לא עברתי מהסיבה הזאת, אבל לא לקחתי את זה קשה, כי אני מודעת לחולשה הזאת שלי. אז אם מישהו חושב לקחת אותי לאודישן בעקבות הכתבה הזאת, עדיף שיוותר מראש. אני לא אעבור אותו".
אוקיי, אז בואי נחזור לסקס.
"אין בעיה. סקסיות זה דבר חשוב מאוד בעיניי - גם בכל הנוגע לגברים, אגב. אני בכיף יכולה להיות עם בחור ממש ממש מכוער, כל עוד הוא סקסי. אני בחורה נורא נורא מינית. אני חייבת שזה יהיה שם".
מה באמת קורה איתך היום בתחום הזה? יש מישהו?
"לא. הקשר האחרון שלי נגמר לפני שלושה חודשים, והחזיק מעמד חצי שנה. בוא נגיד שעכשיו אני לא מחפשת גברים בצורה אקטיבית, אבל אם אני רואה שמשהו מעניין מתחיל, אני נותנת לזה צ'אנס. אני כבר לא ילדה קטנה. תאמין לי שכבר חוויתי את סצנת הלילה של תל אביב מכל הבחינות, כולל הכל. גיליתי את כל הדברים מכל הטעמים ומכל הסוגים, מה שנקרא. עכשיו, בכל אופן, אני רק בקטע של אינטליגנטים. אני חייבת שהם ייתנו לי פייט. הייתי עם שמנים, רזים, גבוהים, נמוכים, יפים, מכוערים, ווטאבר - אבל מה שאיחד את כולם היה השכל. הם היו חכמים. הם חייבים להיות כאלה, לאתגר אותי שכלית".
שי קפון, לדוגמה, יכול לבוא בחשבון?
"הוא מותק, אחלה, אבל לא, הוא לא הטיפוס שלי. ממש לא".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם