בגוף ההוכחה: סרט החשפנות "קרייזי הורס" מוגש קר ובטעם רע
"קרייזי הורס", סרטו של פרדריק וייזמן המתעד את מועדון החשפנות הפריזאי, מספק לא יותר מקטלוג מצולם של בשר נע ועירום משעמם
המתכון לא ממש מסובך: עור מתוח ורענן; שדיים קטנים וזקופים; ישבן גבוה ובולט; מפשעה גלוחה למחצה, והופה אל מול הזרקורים. ולא לשכוח את הבעת הפנים הקפואה. קרייזי הורס, שפתח שעריו עוד ב-1951, מתהדר במופע החשפנות המתוחכם בתבל, המציע לכל הבאים בשעריו שיעור מתומצת באירוטיקה ובמקדמים טבעיים של תאווה מינית (הטרוסקסואלית), מהסוג שאמור להעמיד בפינה אפילו את הטקסים הליליים שנפוצו פעם בהרמונות הסולטן הטורקי.
פרדריק וייזמן, מגדולים הדוקומנטריסטים הפועלים כיום, מציב את מצלמתו הסקרנית בתוככי המועדון כדי להנציח את הנוסחה הפריזאית המנצחת, והתוצאה היא "קרייזי הורס", המוקרן החל מהשבוע באופן יומיומי שוטף בסינמטק תל אביב.
וייזמן, כבר בן 82, עושה סרטי תעודה מאז 1967, לאחר שהמיר את הקריירה שלו כמשפטן בעבודה סיזיפית כמתעד של תופעות אנושיות, ובמיוחד של האופן שבו מתפקדים ממסדים ציבוריים. דוגמאות לכך ניתן למצוא בקלות בעשרות מסרטיו, בהם "בית חולים" (1970), "טירונות" (1971), "סעד" (1975), "סנטרל פארק" (1991), "בית ספר תיכון" (1994) ו-"שיכון עממי" (1997). משיכתו של וייזמן אל צרפת הביאה אותו כבר בעבר להנצחת הקרביים של תיאטרון הקומדי פרנסז ושל האופרה הפריזאית. וכעת מגיעה תורה של תחנת התרבות קרייזי הורס, המתיימרת לשלב בשר חי ופנטזיה יוקדת.
וייזמן צמוד תמיד לשיטתו המוכרת בכינוי "זבוב על הקיר". מצלמתו מנציחה דברים ואינה חוקרת או שואלת שאלות. הנחת העבודה שלו היא שמנגנון הפעלה של מוסד כזה או אחר אינו זקוק לתחקיר מוקדם, ובסופו של דבר ייחשף אל מול המתעד בעצם העובדה שמסרטה נוכחת בהתמדה באירועים עצמם. בלי ראיונות חושפניים מהסוג שמקיים ארול מוריס; בלי קריינות רקע בסגנון ורנר הרצוג; ללא יומרה לשינוי חברתי בנוסח סרטי מייקל מור. וייזמן מצוי שם, עם המצלמה, כאילו הוא צרעה
מובן שבשל החלטה מוקדמת שלא לפתח שיחות עם המצולמים, "קרייזי הורס" שומט את הרובד המתבקש מאליו - את אותה שאלה זכרית שצצה תמיד בנסיבות הקושרות נשים לעור חשוף: איך-בחורה-כמוך-מגיעה למקום-כזה. הוא גם חוסך מהמעבידים שלה את הצורך לגרד הצטדקויות ליברליות חבוטות כמענה על ההאשמה, כאילו אינם אלא סוחרי הבשר.
לכאורה "קרייזי הורס" יכול היה - אילו וייזמן היה בוחר בכיוון הפילמאי הזה - להתגבש כהרהור כבד ראש המעמת בין גוף מופשט ובין אמנות מופשטת (אבסטרקטיבית). שהרי בחינה מהצד, כזו שמעקרת מלכתחילה את מרכיבי התשוקה המינית, יכולה להגדיר את המופע המתחולל על במת קרייזי הורס כשלילת הגוף מהגוף.
השימוש באישה, על מגוון קימוריה הטבעיים, כמרכיב בתוך קלידוסקופ צבעוני קינטי, מייתרת באיזשהו שלב את ההתחשבות בעובדה שמדובר פה בגוף חי. ככל שמתקדם המופע הבימתי, על שלל האורות והצלילים שלו, מופקעת נוכחות הגוף עצמו, ההופך ללא יותר מבורג במבנה אבסטרקטי שאינו בר השגה מאצ'ואיסטית.
אך וייזמן הכריע על כיוון אחר, והמצלמה שלו שם כדי לספק את המידע הקטלוגי הדרוש באמצעות צילום חזרות על המופע הארוטי החדש של המועדון, שקרוי "תאווה". היא עושה זאת דרך תיעוד ההכנות הפרטיות - בחדרי האיפור וההלבשה ובתאי השירותים - של כל אחת מהרקדניות/חשפניות שעוד רגע תעמוד לרשות עיניהם החקרניות של באי המקום. המסרטה משוטטת גם במתפרה המכינה את פרטי הלבוש המינימליים של הנשים, ובמספרה המתקינה עבורן את מגוון הפאות הנוכריות, המשוות להן אישיות של בובת חלון ראווה.
וייזמן אינו שוכח גם להשחיל מצלמה אל חדר ההתייעצות של מעצבי המופע - כוריאוגרף, תאורן, איש סאונד ומנהל עסקי. החבילה כולה אמורה להעניק לצופים את מכלול הבעיות המכוסות יחד תחת העול לעורר תשוקות מיניות אצל תיירים משועממים.
שהרי מעבר לכל ההגדרות המיופיפות, קרייזי הורס הוא ביזנס לתיירים. כמו קזינו, כמו מוזיאון שעווה או סתם כמו מגדל אייפל. מובן שעל מנת לנסוק אל מרב האפקטיביות העסקית, חובה על ביזנס תיירותי לשכלל את אותה אסתטיקה של ניקלים ונירוסטה שחוגגת ערב ערב גם במקבילה האמריקאית המהוללת - בתי המלון בלאס וגאס.
מעטפת קיטש - קטיפה אדומה, קריסטלים, ניאון צבעוני ובקבוקי שמפניה צוננים - המקבלת את פני הקליינטורה של קרייזי הורס, משמשת כנייר האריזה המרשרש העוטף את המתנה עצמה. כלומר, את הבחורות המצויות בשלבי עירום כאלה ואחרים. ככל שמתפתח המופע, כך הולכת וגוברת ההרגשה כי הנשים על הבמה יפות בערך כמו ברזים או ידיות יצוקים מזהב.
כלומר, מוגשות בטעם יקר המיועד לבעלי טעם רע. הקומבינה המוכרת כבר מכל דאנס בר המיועד לחרמנים - אישה צעירה, כלוב, עמוד - אינה מתביישת להיכנס בדלת הראשית של המופע המתהדר בתחכומו המעודן עלק.
מה הפלא, אם כך, שאחרי מחצית השעה העסק הזה של נשים מעורטלות מתחיל קצת לשעמם. גם וייזמן מבין זאת, ומצלמתו לוכדת קטע ביניים קצרצר, שבו שני רקדנים תופסים פוזיציה על הבמה ומבצעים את "מפצח האגוזים" של צ'ייקובסקי בצעדי סטפס. גברים. לבושים. מקריחים. ובסופו של חשבון, יותר מרתקים מכל העור המתוח והחשוף החשוף ההוא.
עוד בקולנוע:
>> בהשתתפות דבורה בש: "שם פרטי" מתאמץ להיות נינוח
>> למה כל כך רציני?: האויבים הגדולים של באטמן
>> אל-קאעידה למתקדמים: קווין סמית תוקף את האמונה הדתית
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם