סלקטיבית: הפפראצי לא מחכה לאולה שור סלקטר
אולה שור סלקטר, אחת משחקניות התיאטרון המוערכות בישראל, מככבת בימים אלה לראשונה בתפקיד ראשי בקולנוע ב"העולם מצחיק". וזה ממש, אבל ממש, לא מצחיק אותה
נדמה שעד היום המשימה צלחה. שור סלקטר מככבת על בימות תיאטרון הקאמרי כבר יותר מעשור, קוטפת את התפקידים הראשיים במחזות מובילים כמו "ביבר הזכוכית", "ינטל" ועכשיו גם ב"קברט" הגרנדיוזי, גורפת קריאות התפעלות מכל מי שחזה בכישורי המשחק והשירה הפנומנליים שלה, וכבר מזמן מיצבה את מעמדה כשחקנית מוערכת.
אבל כשהמסך יורד היא חוזרת הביתה לחייה, לדירה במרכז תל אביב, לבעל, שחקן תיאטרון בית ליסין מיכה סלקטר (בנו של השחקן אברהם סלקטר), ולבתם בת ה-4.5 מעיין. אף פפראצי לא אורב לה בסמטאות חשוכות, ושום רכילאי לא מתקשר ממספרים חסויים. טוב לה ככה. אבל ייתכן שבקרוב מאוד לא תהיה לה ברירה אלא להתמודד עם אספקטים אחרים של המקצוע שבחרה.
התפקיד שלה בסרטו החדש של שמי זרחין, "העולם מצחיק", לא רק מציב אותה על המסך הגדול בתפקיד ראשי, לראשונה בקריירה, אלא גם מעמיד אותה בשורה אחת עם כוכבי פריים טיים דוגמת אלי פיניש, שמגלם בסרט את בן זוגה, ורבים וטובים נוספים. על רקע העלילה רחבת היריעה ועתירת הדמויות של זרחין - בהם גם בעלה וחמה של שור סלקטר בתפקידים זעירים - היא מגלמת את נטשה, צעירה חולת סרטן שחולקת עם בן זוגה אהבה חוצת גבולות לשלישיית הגשש החיוור. התפקיד דרש ממנה לגלח את השיער, אבל זה בוודאי לא מה שהיה מונע ממנה לקחת אותו על עצמה.
"כבר כשקראתי רק את הסצנות לאודישן היה לי ברור שאני רוצה לעשות את זה, שאם ירצו בי אז אני מאוד רוצה", היא מספרת. "נראה לי שזה מין מזוכיזם, כי בשביל לשחק תפקיד כזה אסור לך למדוד את הסיטואציה אלא לצלול לתוכה, לעבוד פנימה. היה לי קשה מאוד לזכור את הטקסטים, ואני אלופה בטקסטים, יש לי זיכרון צילומי, אבל הגוף שלי
הצפייה בעצמה על המסך הגדול, עניין שהיא כאמור חסרת ניסיון בו, למעט תפקידים קטנים ב"סימה וקנין מכשפה" וב"הסיפור של יוסי", שעלה לפני כחודש, היתה קשה אף היא. "הסרט מדהים, אבל כשראיתי את עצמי התכווצתי", היא מספרת.
"זה מגיע ממקום של ביקורתיות על העבודה ועל הביצוע. אבל גם לראות את עצמי במחלה הזאת, מהצד, היה לי קשה. אני יודעת שזו לא אני, אבל זו אני. אני משחקת דמות, אבל מיד זה בורח לאסוציאציה כזו של'מה אם'. יש גם אנשים קרובים אליי שהתמודדו עם המחלה, או עדיין מתמודדים איתה. ארבעה ימים לפני שהתחלנו לצלם חברה קרובה שלי נפטרה מסרטן. כשסיפרתי לשתי חברות שלי על התפקיד הן אמרו שהן בחיים לא היו עושות את זה. יש משהו מפחיד בלגעת בזה, כי זה בר קיימא, זה יכול לקרות לכל אחד. חמסה חמסה, טפו".
בטח היה לך מוזר לצאת מהתיאטרון ולעבוד פתאום עם כוכב טלוויזיה כמו פיניש.
"בכלל לא. אני תמיד מגיעה מאוד נקייה למפגשים כאלה, מעניין אותי האדם שאני עומדת מולו, ואלי היה סופר-מקצועי ומקסים, היה תענוג לעבוד איתו. אני חושבת גם שרואים את זה על המסך. תוסיפי לזה את הסיפור האישי שלו, שהוא התייתם מאמא שלו בגיל 9 אחרי שהיא נפטרה מסרטן.
"הוא סיפר את זה כבר בחזרה הראשונה, ומתברר שזה היה סיפור ידוע אבל אני ממש לא ידעתי. גם העבודה עם שמי היתה חוויה חזקה מאוד, שונה מאוד מתיאטרון. פשוט עולם אחר. שמי הוא אמן; הוא יודע לחלוטין לאן הוא מוביל שחקנים, גם מכיוון שהוא שכותב את התסריטים. זה היה פשוט ללכת עם שניהם ולצלול פנימה".
בחודשים הקרובים יגיע לאקרנים סרט נוסף שאולה שור סלקטר, 35, מככבת בו - "איגור ומסע העגורים", סרט לילדים ונוער בבימויו של יבגני רומן. גם התפקידים הטלוויזיוניים שלה הם מועטים ומובחרים, בסדרות כמו "סוזנה הבוכייה" ו"בין השורות". וזה לא שהיא נמנעת מהמדיומים האלה בכוונה כמו שהתיאטרון הוא הבית שלה, וככזה הוא גם תופס את רוב זמנה.
"כשאתה מעלה כמה הפקות תיאטרון בשנה, החזרות הן מהבוקר עד הערב, אז אתה לא יכול להתחייב למשהו בעל משקל בתחום נוסף", היא מסבירה. "ואני אוהבת במה, אז זו אף פעם לא היתה שאלה. אבל לפני שנתיים היתה לי שנה מאוד עמוסה, שיחקתי בשתי הצגות שרצו במקביל, וזה היה מטורף, ועוד עם ילדה קטנה בבית. אנחנו שני שחקנים בבית, והמשפחות שלנו לא גרות בתל אביב, אז העזרה היא עזרה בתשלום, ומעבר לזה היה קשה להשאיר את הילדה עם בייביסיטר כל ערב. אז בין 'ינטל' ל'קברט' לקחתי שנה מנוחה, וזה יצר פתח לדברים אחרים".
זה לא קשור לעובדה שאת גם מתחמקת מהפרסום?
"אני מאוד מפחדת מהמקום הזה, אני יודעת שהבחירות שלי עד היום הביאו אותי למקום שמאוד נוח לי בו ואני מרוצה בו. אני מתעסקת במשהו שאני הכי אוהבת בעולם ויש לי את החיים שלי, ואני יכולה לשבת בכל מסעדה בלי שאף אחד יכיר אותי. תיאטרון זו אמנות שמשאירה את הקהל עם החוויה, אתה לא נכנס להם לזיכרון הוויזואלי. אני אוהבת את הארעיות של הבמה, את המפגש שקורה עכשיו, בלייב, עם איך שקמתי היום, ועם הקהל שיש היום. זה הקסם של התיאטרון, העכשיו, החי".
אולי הרתיעה שלה מפומביות קשורה לעובדה שלא תמיד ידעה שהיא רוצה להיות שחקנית. שור סלקטר עלתה לארץ בגיל 13 ממולדובה, בתם של כלכלנית ומורה לתיאטרון. בגיל 14 התחילה לעבוד כדי לעזור למשפחה ובמקביל טיפחה את כישרון השירה שלה, שהיה קיים מאז ומעולם. במקביל לעבודתה הענפה על בימת הקאמרי, שור סלקטר הספיקה להעלות שלושה מופעי שירה, בהם מופע לשירי לאה גולדברג שהצליח למדי, ובימים אלה היא שוקדת על מופע שיתבסס על חומרים מקוריים.
משחק לא משך אותה עד אחרי הצבא. "המשחק תמיד היה של אבא שלי, ראיתי את זה מהצד וזה לא דיבר אליי. חשבתי שבצבא אשרת כמדריכת חי"ר, בגלל שכולם אמרו כמה זה קשה להתקבל ללהקה צבאית, אבל החלטתי לנסות בכל זאת, והתקבלתי. אחרי הצבא תכננתי ללמוד שירה באקדמיה למוזיקה בירושלים, אבל חברה שעשתה אודישן לבית צבי שכנעה אותי להצטרף. התקבלתי, ומשם הכל פשוט קרה. אני זוכרת שההורים שלי היו בשוק".
נדמה שנוסף לכישרון לשור סלקטר היה גם לא מעט מזל. "כשאתה יוצא מבית ספר למשחק אף אחד לא מחכה לך", היא אומרת. "כשיצאתי מבית צבי שמעתי שעושים אודישנים ל'מעיין הכבשים' בקאמרי, ובשיא הנונשלנטיות התקשרתי וביקשתי לבוא להיבחן. הם אמרו לי, במילים אחרות, חמודה, לכי חפשי'.
"אז בינתיים עשיתי דברים אחרים, ויום אחד פרסמו שיש אודישנים פתוחים ל'גברתי הנאווה' במשכן לאמנויות הבמה. הלכתי, ולא קיבלתי את התפקיד, אבל זכרו אותי, וכמה חודשים אחר כך התקשרו מהקאמרי להזמין אותי לאודישן ל'מעיין הכבשים'. התברר שעדיין לא ליהקו את התפקיד. זה היה מין מעגל משונה כזה. אתה אף פעם לא יכול לדעת מאיפה זה יבוא".
את מודעת לגודל המזל שלך?
"בטח. תראי, זה מקצוע שאין בו פייריות. עוד לפני המזל, יש עניין של טעם: תמיד יהיו אנשים שיאהבו אותך ואנשים שלא. זה לא מדע מדויק. בתחילת הדרך שלך, לא משנה אם זה שנייה אחרי שסיימת בית ספר או עשור אחרי, אתה צריך המון מזל כדי לקבל הזדמנות להראות את מה אתה יכול. זה קשה וזה לא פייר וזו מנת חלקו של המקצוע. בכל העולם זה ככה. אנחנו מדינה קטנה ויש לנו חמישה-שישה תיאטראות גדולים. אבל גם בחו"ל, איפה שיש מאות תיאטראות, יש המוני שחקנים שלא מקבלים במה. אבל חכי, דברי איתי בעוד 20 שנה".
העתיד מדאיג אותך?
"לא, אני לא חיה על פי מושגים של הצלחה. לא מאמינה בזה. זה עניין של רגע: אתה פה, זוכרים אותך, אתה לא פה שנתיים, שוכחים אותך. יש אנקדוטה כזו על שחקנים, שמיכה סיפר לי פעם. זה מתחיל ב'מי זו אולה שור סלקטר'? השלב הבא הוא 'אני רוצה את אולה שור סלקטר', אחר כך זה 'אני רוצה מישהי כמו אולה שור סלקטר אבל צעירה יותר', והשלב האחרון הוא 'מי זו אולה שור סלקטר?'. ככה זה בכל העולם במקצוע הזה. ברגע שהמסך יורד, זה נגמר, נמוג. מה שנשאר זה זיכרון אצל אנשים, אז מה שחשוב זה החיים והמקום שלך בתוך זה".
ואיך עושים את זה? לא קשה להתפרנס במקצוע הזה? יש לך ילדה בבית, וגם בעלך הוא שחקן. חוסר היציבות בטח מטרידה ברמה כלשהי.
"ברור שקשה להתפרנס. אבל תראי, בשביל הילדה שלי אני אעשה הכל. גם אם לא תהיה לי עבודה בתיאטרון, אני אעבוד. אני עובדת מגיל 14, ניקיתי ושטפתי משרדים, עבדתי בחליבה, במשתלות, הייתי זמרת חתונות, יועצת יופי בבית מרקחת... כל כך הרבה דברים, שאני כבר לא זוכרת. בשביל לשרוד ולהתקיים תמיד עבדתי.
"זה רק תרם לי כשחקנית. מי שרק יושב בחדר חזרות וחוזר הביתה יוצר לעצמו בועה שקשה מאוד לראות ממנה את החיים האמיתיים ואת האנשים האמיתיים שאותם אתה אמור ליצור. גם בתוך המקצוע אתה עושה לפעמים בחירות כדי להתפרנס, ואני עדיין אתן 200 אחוז, לא משנה מה אעשה".
אולה שור-סלקטר תתשתף יחד עם בעלה מיכה סלקטר ב"פסטיבל בבית" של עונת התרבות בירושלים, הן ישחקו זוג במופע בעיבודה של עמנואלה עמיחי על תסכית של אביה, המשורר יהודה עמיחי - "ביום בו נקבר מרטין בובר". יום רביעי 4.7 בשעות 18:45 ו-21:00, יום חמישי 5.7 בשעות 20:00 ו-22:00.
עוד בבמה:
>> מנשה נוי וקרן מור עדיין מאמינים בזוגיות
>> רנה שיינפלד מציינת יובל של מחול
>> הכירו את הרכש החדש למשפחת ארצי
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם