ברבור כחול לבן: רנה שיינפלד מציינת יובל של מחול
50 שנה שרנה שיינפלד, הכוהנת הגדולה של המחול הישראלי, חיה על הבמות ובחללי החזרות. לרגל היובל הגיע זמנה לרקוד ריקוד אחד אינטימי עם כתב 'את'
"כשעברנו לגור פה לפני 50 שנה", היא אומרת בחיוך כשאני מזכיר את הבית המפתיע, "זו הייתה שכונה – חצי של אמנים וחצי של פועלי נמל".
בימים שישראלים עוד היו גם זה וגם זה...
"עוד יש אמנים ישראלים אבל כבר לא חושבים עליהם מספיק".
הם בעיקר גרים בברלין, נראה לי.
"כן, אה? מה אתה אומר. זה עצוב לי לשמוע. באמת".
בגלל ברלין ספציפית או כללית?
"גם וגם. גרמניה, עם כל הכבוד, יש לי בעיה איתה. הופעתי שם פעמים רבות. הייתי שם פעמים רבות. אבל עדיין משהו אצלי בבטן מתכווץ כשעוסקים בגרמניה ובמיוחד כשאתה אומר לי שמדובר על לעזוב את המדינה שלנו וללכת לגור שם.
"זה כואב לי כללית, אבל כשמדובר על גרמניה זה כואב יותר. זה מוכיח משהו. מה אתה חושב הסיבה לכך שכמו שאתה אומר אמנים צעירים עוברים לחיות בחו”ל?".
הייתי אומר שהסיבה היא שקשה נורא לחיות פה מבחינה חומרית ושאתה מרגיש שאמנות היא הדבר הכי פחות חשוב פה בארץ. והיחס אליך כאמן הוא בהתאם.
"זה קשה לי לשמוע. אני קרובה מאוד להורים שלי, גם לקום המדינה ולהולדת המדינה. שבעה אחים ואחיות של הוריי הושמדו בשואה והם עלו ארצה מתוך אידיאולוגיה, ואני מרגישה צורך להמשיך ולקיים את המסורת הזאת. פינה באוש, שהייתה בשבילי כמו אחות, הציעה לי לנהל את אחד ממוסדות המחול הגדולים בגרמניה, אבל חלמתי חלום באותו הלילה, חלום שבו ראיתי את עצמי בתחושת בדידות ענקית, לבד לבד, וכשהתעוררתי היה לי ברור שזה קשור לחיים מחוץ לישראל, ומכיוון שהיה לי ברור שמדובר בהצעה שתביא אותי להשתקע בחו”ל לתקופה ארוכה אז למרות כל התנאים העדיפים סירבתי ונשארתי פה. עם זאת, אני מבינה מה אתה אומר וזה עצוב".
את מדברת על פינה באוש כחברה שלך, כאחותך, היית תלמידה של מרתה גראהם וקרובה אליה מאוד, ומן הסתם הכרת עוד כאלה באותם סדרי גודל. והנה הן כוכבות בקנה מידה עולמי, עושים עליהן סרטים, ואנחנו יושבים בסטודיו קטן בצפון תל אביב. עלייך וים ונדרס לא יעשה סרט. את מרגישה פספוס בעניין הזה לפעמים? חרטות?
"תראה, קודם כול, פינה באוש שינתה לעד את עולם המחול. היא גאון חד־פעמי, ואני לא. אבל גם לו הייתי אין לי חרטות. טוב לי מאוד עם מה שאני עושה. הופעתי בכל העולם וקיבלתי ביקורות מדהימות. למדתי אצל מרתה גראהם, שהייתה כמו אמא רוחנית עבורי, ואז רקדתי את התפקידים שלה.
"זה אמנם היה קשה לה, אבל היא העבירה לי אותם. בלונדון אמרו עליי שאני רוקדת את מרתה גראהם יותר טוב ממרתה גראהם. ולה אגב לא היה קל עם זה בכלל והיא לא הייתה בן אדם פשוט וכתוצאה מזה הייתה לנו מערכת יחסים מאוד מורכבת כל השנים.
"היא הייתה אישה די תככנית וקנאית (מחייכת), אבל ככל שמתבגרים מבינים שזה לא העניין, אלא היצירה. ליצור עוד ועוד. נכון, אני אוכלת קש בעניין הזה, אז אם יש קנאה זה רק בהקשר הזה. באנשים
"זה מרגש אותי עד דמעות כי אני יודעת מה היה פה בהתחלה. אני מודעת לקשיים, אבל אני לא בורחת ואני לא מצטערת שלא עשיתי זאת בעבר. אני אשאר פה ואתקן. זה גם נכון לגבי הדור שלך. תישארו ותתקנו ותילחמו על המדינה.
"אז נניח שהאנייה טובעת. נניח שאתה צודק. אז בורחים? אני לא מבינה את זה. זה מגעיל אותי. אני חונכתי אחרת. אני חונכתי שנלחמים עד הרגע האחרון. אתה שואל אם אני פוחדת על העתיד של התרבות והמחול בישראל? אני פוחדת מזה שהדור שלך יתייאש וייכנס למודה הזאת, לאיניות, של לשפוך את התינוק עם המים ולהגיד שכל המדינה זה רע ולעזוב הכול".
המופע החדש של שיינפלד למענו למעשה נתכנסנו נקרא "בך", הוא יוצג במרכז סוזן דלל מחודש יוני במסגרת פסטיבל "מחולהט" והוא מתנהל לצלילי המוזיקה של יוהאן סבסטיאן באך. הריקוד בנוי מכ-20 קטעים קצרים ובכל קטע משתנים הצבעים. המוזיקה מורכבת מפרטיטות, סונטות ווריאציות גולדברג לפסנתר ולכינור שנכתבו בשעתו על ידי באך לריקוד ומבוצעות על ידי גיל שוחט. הן משמשות רקע לריקודי החצר האחורית של שיינפלד והלהקה.
"הפעם זו חגיגה של 50 שנה שאני רוקדת", מחייכת שיינפלד. "שנכנסתי לזה דרך באך והמוזיקה שלו, אבל לערב קוראים בך. וזו לא טעות באיות. קודם כול באך, המוזיקה שלו היא חוויה שאין כמותה. אבל הפעם לא נתתי לצורניות שלו את המקום הבולט, אלא דווקא חיפשתי את האנושיות שלו הקוסמית, זאת שמעבר לפוליטיקה שמפרידה בין בני אדם. ולכן השם – בך. בך, בי, בהם, בנו. הקשבה לאדם האחר. המוזיקה שלטה בריקוד במשך שנים ארוכות. היחס היה שהריקוד בא לעטר את המוזיקה, ורק בשנות ה-60 התחילו להשתחרר מזה. אני חושבת שהיום הריקוד כבר משוחרר מספיק ויכול לעמוד בפני עצמו, אז הוא יכול לחזור ולבדוק את היחסים שלו עם המוזיקה בצורה שוויונית ולפעמים אפילו לבחור לחזור לשרת אותה, אך עם מילת המפתח לבחור, כי הוא יכול לבחור להפסיק בכל רגע שבא לו".
היה לי מרצה באוניברסיטה, פרופ’ יוסי יזרעאלי, שאמר שבאך הוא המוזיקאי הכי דרמטי.
"למה הכי דרמטי?".
יוסי היה אומר שהתחושה אצל באך היא שיש מאבק בין שני סגנונות מוזיקליים שהונחו זה על זה.
"אני מסכימה. קשה לי אולי עם המילה מאבק, אבל אני חושבת שיוסי, שאותו אני כמובן מכירה ואוהבת, צדק. באך פשוט גאון שאין דברים כאלה. האתגר הגדול היה לא לתת לגאונות שלו לבלוע אותי. לדוגמה הרבה פעמים עבדנו, אני והרקדנים, קודם כול מהשראה, מופשטת ובכלל בלי מוזיקה ברקע, ורק בסוף הוספנו את באך".
איך עובדים בלי מוזיקה ברקע? איך יודעים באיזה קצב לזוז?
"הקצב הוא בגוף. לא חייבים הכול להחליט מראש ולתכנן מראש ולדעת מראש. זורמים. אני חסידה גדולה של תורה שפיתח הכוריאוגרף מרס קנינגהם. תורת הצ’אנס הוא קרא לזה. להשאיר דברים ליד המקרה ולתת להם להסתדר לבד. ככה מתחברים לכוחות גדולים יותר מאיתנו. הרבה פעמים זה פותר דברים וזה גם משנה את החיים כי אתה לא סובל ומתלבט וכוסס ציפורניים לפני ההחלטה שתבוא בכל מקרה. מרס היה אומר לדוגמה, למה אני צריך להתלבט נורא על דברים, על מה יהיה הדבר הבא שאעשה וכך הלאה? שהשכל יחליט, או האגו, או הפחד... מספיק קשה יהיה לעשות את הדבר, מה שהוא לא יהיה, אז אטיל מטבע כדי להחליט. זו גישה שעשתה לי שינוי גדול גם בעבודה וגם בחיים. זה אגב בכלל לא קל".
ויש ביצירה גם מרכיב של התכתבות עם 50 השנה שאת מופיעה?
"בדיעבד הבנתי שכן. רק בדיעבד. זה לא שישבתי וחיפשתי מה אני אעשה לכבוד 50 השנה. הריקוד נבנה מתוך הריקוד, מתוך האלתורים ומתוך עצמו. מכיוון שעם הגישה הזאת לריקוד העזתי להתחיל בערך גיל 40, אז יצא שבמובן מסוים המופע הזה כן מדבר על הביוגרפיה שלי כרקדנית. גם ביחס למוזיקה כמו שהסברתי קודם. זו לא אוטוביוגרפיה סיפורית, אבל יש פה ושם רמזים לדברים שעבדתי איתם בעבר, לשינויים שעברתי. ככוריאוגרפית תת המודע הפעיל אותי פה ולא המודע".
וכשאת רוקדת. מה מפעיל אותך? ברמה האישית?
"אני חושבת שכל קטע וקטע במופע יש לו הריגוש שלו עבורי. הריקוד חשוב לי יותר מכל דבר אחר. הכוריאוגרפיה, הניהול, ההוראה – הכול. כשאני רוקדת אני מרגישה חיה. זה קורה רק באותו רגע שאני רוקדת. כי הרי לא נשאר מזה כלום. אין שיר לשים במגרה אחר כך ולהשאיר אחריך. יש אותך ברגע נתון. אלה החיים בהתגלמותם".
אני מתבייש לרקוד בפומבי.
"אני מבינה אותך. גם אני התביישתי המון שנים. עד החתונה של הבת שלי. פחדתי שיגידו – הנה שיינפלד הרקדנית בואו נראה איך היא רוקדת, אבל זה יעבור לך. בחתונה של הבת שלך אתה תרקוד".
ביצירתה החדשה ישנם דימויים מעולם המחול ומציורי הקרקס מהתקופה הכחולה של פיקאסו או הציורים של דגה. הרקדניות, הלבושות בטוטו קלאסי, מופיעות כדמויות בכל צבעי הקשת וכמוזות בעלות רגשות ויחסים: "לעתים הן מגלמות אותי בעבר, בילדות, בנעורים", אומרת שיינפלד.
"הלהטוטן ביצירה מניע את גלגלי הזמן ושולט באמנות הקרקס כשהוא רוכב על הסוס כמו בציור של פיקאסו. השוט מסמל את זרם החיים והאנרגיה, הוא מאיץ בסוסים לרוץ לפי קצב המוזיקה ולפי הרגשות שלנו: שמחה, עצב, כעס, חופש, שחרור, חלום, אהבה, חיפוש ואובדן".
בריקוד עושה שיינפלד שימוש בבדים פעם כרשת דייגים, פעם כספינה שטה, ככנפיים למעוף וכשוט המניע להמשיך בתנועה. השימוש שהיא עושה בצילומי הווידיאו של שירו טקאטאני ויובל כהן מביא נופך של נופים קסומים, כוחות טבע כמו מים, שמים וחול כמוטיב יסודי חשוב על הבמה: "באך, טבע ומים הולכים יחד עבורי. גיל שוחט הסביר לי שזה כל כך טבעי שאני מחברת את באך עם מים, כי פירוש השם בגרמנית הוא מעיין, פלג".
איך העבודה עם שוחט?
"הכי טבעית. זה כבר פרויקט שלישי שלנו יחד. הרעיון ללכת לבאך היה שלו והוא צדק".
במופע משולבים גם שירים שלך, שכתבת. מה את מרוויחה כמשוררת שאת לא מרוויחה כרקדנית?
"יש באמת איזה חסר. אני אוהבת מילים. שפה. אותיות. דווקא כאשת מחול אני יכולה להגיד לך שהריקוד זה הביטוי הכי בסיסי שיש. השבט רוקד. שפת הגוף מיידית. אבל המילה... המילה היא מדויקת ביותר. עם הגיל המילים נעשות לי חשובות יותר".
התלבושות בחלקן עוצבו ותוכננו על ידי שיינפלד. "עם עיצוב התלבושות", היא אומרת, "באה לידי מימוש האהבה שלי למחזר חפצים ובגדים. אתה יודע, נו, חינוך מהצנע. זו הפעם הראשונה שאני מעצבת תלבושות ממש. בצבעים אתה יכול להגיד עוד דברים שאותם אתה לא יכול להגיד לא במילה ולא בתנועה. הרצון שלי להביע, להגיד דברים, הוא כמעט רליגיוזי.
"אני זוכרת את עצמי כילדה מסתכלת על השמים ורוצה להביע איזה משהו בנוגע לשמים ואין לי מילים. אין לי כלים. זה בנאלי, אני יודעת, אבל זה החיפוש שלי כל החיים. עם עוד כלי ועוד כלי".
רנה שינפלד היא "הכוהנת הגדולה" של עולם המחול בישראל ואחת הנציגות החשובות של התרבות הישראלית והמחול הישראלי ברחבי העולם. היא נולדה בתל אביב בשנת 1938 ובגיל 12 החלה לרקוד בלט קלאסי בסטודיו של מיה ארבטובה, לאחר שצפתה בהופעה של מרתה גראהם עברה ללימודי מחול מודרני אצל רינה גלוק. את המשך הכשרתה קיבלה בחו”ל, בבית הספר ג’וליארד בניו יורק, שם הכירה את פינה באוש.
כאשר שבה ארצה רקדה בתיאטרון הלירי של אנה סוקולוב והציגה את עבודתה הראשונה במסגרת להקה שאותה ייסדה. לאחר מכן נסעה שנית לניו יורק, שם עבדה עם גדולי הכוריאוגרפים. בשנת 1964 הוקמה להקת בתד שבע על ידי הברונית בת שבע דה רוטשילד והכוריאוגרפית האמריקנית מרתה גראהם, איתה עבדה שינפלד בניו יורק. אחרי שעזבה את בת שבע שיינפלד הקימה להקת מחול משל עצמה ועד היום היא עובדת במסגרתה הן כרקדנית והן כמורה ו/או כוריאוגרפית. מעניין לגלות שלמרות כל השנים, כשאני מזכיר איזה בדל ביקורת רעה שנכתבה עליה באתר אינטרנט על הופעה שעשתה לפני חמש שנים בערך, שיינפלד נעשית מוטרדת ונרגזת ולא מניחה לעניין במשך דקות ארוכות. מה שמעורר את התהייה איך מתמודדים עם הפחד מכישלון כל כך הרבה שנים.
"הריקוד מושך אותי ומעסיק אותי", אומרת שיינפלד. "היצירה מושכת. אני לא עושה אותה בשביל אף אחד. אתה נכנס לגלים ועובד. לא חושבים על התוצאה, על הביקורת, על הקהל. ממש לא. רק אולי בשבוע האחרון לפני הפרמיירה, שם נכנסות החרדות. עם זה פשוט צריך לחיות".
זה משתפר עם השנים?
"לא. הצורך באהבת הקהל נשאר אותו דבר. אם כבר זה נעשה יותר גרוע כי מחכים לנפילה שלך ככל שאתה יותר מוכר. יש רגעים קשים. אתה מרגיש שאמנם הרבה מהחברה איתך, אבל רבים, אולי במיוחד צעירים, אומרים טוב יאללה כבר תרדי מהבמה תפני מקום, נגדך. זה אגב יותר בארץ מאשר בחו”ל. בחו”ל נותנים יותר כבוד".
הגיל משחק תפקיד ברגעים האלה? את מרגישה שאיבדת רלוונטיות?
"לא. אני מרגישה שלפעמים אין לי כוח. שאני עייפה. שאין לי כוח למאבקים ולגיוס הכספים, ושהגוף שלי כואב מהריקוד, מה שלא היה פעם. אבל תמיד יש איזה ניצוץ יצירתי שדוחף הלאה. החיים והאמנות בשבילי הם דבר אחד. אני זוכרת שכשהייתי צעירה אמא שלי התנגדה לעניין המחול: 'מה את רוצה להרים רגליים כל החיים כמו איזה סוס?’, היא אמרה לי. ואני התעקשתי. כל העולם במה והבמה היא כל העולם".
את מתגעגעת לאמא שלך?
"כן. בוודאי. זה לא עובר. ככל שאני מתרחקת ממנה אני מתקרבת אליה. אני מתגעגעת לשניהם, אבל אולי אליה יותר כי נשאר איזה חוסר. אבא שלי תמיד היה תומך, היא תמיד הייתה מודאגת ומתנגדת. אז דווקא איתה יש לי, אני מניחה, איזה חסר שלא הושלם ולא יכול להיות מושלם יותר. אך כשאני רוקדת אני לא מתגעגעת לכלום. אני חיה".
הגיל, הגוף, איך הם משפיעים על הריקוד?
"הגוף כבר לא אותו גוף. אני לא קופצת גבוה כמו פעם, ואני הייתי קופצת מאוד גבוה. מצד שני אתה מכיר כל רמ”ח ושס”ה בגוף שלך. כל בוהן הכי קטנה. וזה עושה אותך רקדן יותר טוב. ברמה הכי טכנית".
יש מחשבות על סוף? מתי זה ייגמר?
"זה יהיה רע מאוד כשזה ייגמר... אבל מעבר לזה? מה יש לחשוב על זה? אין טעם להתעסק בזה. כשזה יבוא אני מאמינה שאני אדע מה לעשות".
ואז מצלצל הטלפון והיא עונה כדי למכור כרטיסים להופעה.
סטיילינג: אייל אזרזר איפור ושיער נאור אפל לסולו
עוד באמנות ובמה:
>> דרמה באופרה: השחקנית הספרדייה חלתה, הישראלית תפסה את מקומה
>> החיים, הוראות שימוש: תערוכה חדשה העוסקת באובדן
>> נחשף תאטרון עתיק של שייקספיר בלונדון
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם