מיכאל שלי: "מיכאל סטרוגוב" של ז'ול ורן הוא ספר מאוד לא ז'ול ורני
הוצאתו המחודשת של "מיכאל סטרוגוב" לז'ול ורן היא בעיקר הזדמנות להיזכר כמה לא ספקנים ולא ביקורתיים היינו כקוראים צעירים
נותר מותח ומרתק כמו פעם. "מיכאל סטרוגוב" כריכת הספר
"מיכאל סטרוגוב" מאת ז'ול ורן, שראה אור לאחרונה בהוצאה מחודשת בעברית, הוא ספר מאוד לא ז'ול ורני. ורן, שידוע בחידושיו הטכנולוגיים, בנה כאן עלילה ודמויות שמונעות דווקא באמצעות היעדר טכנולוגי. לצאר אלכסנדר השני נודע כי בוגד בשם איוואן אוגרייב מתכוון לשבות את אחיו הדוכס הגדול, שנמצא באירקוטסק הרחוקה. הצאר מבקש להזהיר את אחיו, אך אין מסילת ברזל שמחברת בין מוסקבה לאירקוטסק, וכבל התקשורת היחיד בין שתי הערים נותק בידי מורדים טטארים שמתכוונים להשתלט על סיביר. בהיעדר רכבת וטלגרף, הפתרון היחיד הוא לשלוח לדוכס שליח אנושי, מיכאל סטרוגוב, למסע של 5,500 קילומטרים . אם ב"מסביב לעולם בשמונים יום" מה שהניע את המסע היה התערבות, כלומר משחק או שעשוע, כאן מדובר בשליחות קדושה "למען האל, הצאר והמולדת".
"מיכאל סטרוגוב" הוא ספר ילדים. יעידו על כך האיורים ושמות הפרקים ("נוסעים במצוקה", "הזמנה לדו-קרב" וכן הלאה), אבל גם היבטים פנימיים יותר. למשל, ההתאמה העקבית בין המראה החיצוני של הגיבורים לאופיים, והיעדר פער בין מראית עין לבין המציאות האמיתית. מי שנראה רע וערמומי הוא אכן רע וערמומי, ומי שנראה אמיץ וטוב לב הוא אכן אמיץ וטוב לב. גם הקונפליקט מתרחש כולו במישור החיצוני. מיכאל סטרוגוב, בניגוד לאנטי גיבור המודרני, הוא אדם שיש לו מטרה בחיים - למלא את שליחות הצאר. וגם אם יש לו מטרה נוספת, כגון להיות בן טוב לאמו המתגוררת בסיביר, ההיררכיה בין מטרותיו השונות ברורה, ואין לו שום התלבטות, שום קונפליקט פנימי, איזו מהן להעדיף (הוא יוותר על האפשרות לבקר את אמו בשם המטרה הלאומית החשובה יותר).
ובכל זאת, במקום אחד נסדק העניין הזה. כשהבוגד אוגרייב מצווה להלקות את אמו של סטרוגוב לנגד עיניו של בנה, סטרוגוב אינו מצליח להתאפק, מגן עליה מתוך אינסטינקט וכך מסגיר את עצמו לידיו של אויבו. בכך מפר סטורוגוב את הנדר שנדר בתחילת מסעו, כאשר הבטיח לצאר שדבר לא יגרום לו "לגלות מי אתה ובדרך לאן אתה". אובדן שליטה עצמית זה של סטרוגוב, שמתואר כגבר
בעל רצון ברזל, יכול להסביר את האיסור המקראי על נדירת נדרים - מי שנודר נדר נוטל על עצמו התחייבות כלפי העתיד, אבל העתיד אינו ידוע לבני האדם, וכך גם מגבלותיהם וחולשותיהם; הנשבע מצהיר בעצם כי הוא יודע את העתיד וכי אין לו חולשות ומגבלות כאלה, פריבילגיה השמורה לאל לבדו.
לאחר שזהותו נחשפת כך לעיני אויבו, מצווה הבוגד אוגרייב לעוור את סטרוגוב כדי להכשיל את שליחותו. זהו המעמד החזק והזכור ביותר בספר: "מיכאל סטרוגוב לא ניסה להתנגד. לנגד עיניו לא נשאר דבר חוץ מאמו, ומבטו היה מרוכז אך ורק בה! כל חייו התרכזו במראה האחרון הזה!... הוא נגרר, תוך שהוא מגשש את דרכו, אל המקום שבו נפלה אמו... האם עדיין היתה מרתה סטרוגוב הזקנה בחיים? האם שמעה את אשר אמר לה בנה?".
עמוס עוז הזהיר אותנו לא אחת מפני הבלבול בין הסופר לבין הדמות שיצר. ובכל זאת, איך אפשר לקרוא את "מיכאל שלי", שם כמהה חנה גונן למיכאל סטרוגוב, בלי להיזכר בסצנה הזאת וביחסו של עוז לאמו שלו, שהתאבדה כשהיה נער; עד כמה נוכל להעמיד פנים כי משפט הפתיחה המפורסם של מיכאל שלי, "אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו", אינו אוטוביוגרפי?
"מיכאל סטרוגוב" נותר מותח ומרתק כשהיה כשקראתי אותו בנעוריי, אבל הפוליטיקה שלו נראית עכשיו מגוחכת ואף מגונה; הצוענים מתוארים בו כשרצים, הטטארים כחרקים, והקוזאקים - אלה מהפוגרומים - מתוארים כטובי לב. הצאר הרוסי בעל השאיפות האימפריאליות מוגדר כנושא התרבות, ואויביו מוצגים כפראים וככובשים, אם כי בדיוק ההפך הוא הנכון.
אפשר להחיל כמעט כל ביקורת פוסט קולוניאלית על הספר הזה, על גזענותו ועל התנשאותו המערבית, עניין שכמובן לא הייתי ער לו בקריאתי הראשונה כנער. הספר נשאר כמובן אותו ספר, והוא מתעד את השינוי שעבר הקורא בין שתי הקריאות, ובעיקר - כמה בלתי ספקן אתה בצעירותך. איזה תהליך של למידה עברת מאז, מה הרווחת (התחכום, הביקורתיות, חוש הצדק המפותח) ומה איבדת (את התמימות, את שמחת ההזדהות הפשוטה ואת האמונה בחלוקה הברורה בין הטוב לרע)
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום ספרים וספרות-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם