הניצוץ: סטיבן קינג מופתע מכך שהוא אייקון תרבות
סופר הפנטזיה ניל גיימן ביקר בביתו של סופר-האימה-אבל-לא-רק סטיבן קינג ודיבר עמו על הדבר הזה שסופרים עושים: מתפרנסים מלהמציא דברים. חוץ מצב אפריקאי ענק, הכל שם היה פחות או יותר נורמלי
הפעם השנייה שפגשתי את קינג היתה ב-2002. הוא העלה אותי לבמה כדי לנגן בקאזו יחד עם "רוק בוטום רימיינדרס", הרכב רעוע למדי של סופרים. אחר כך שוחחנו בבית שימוש קטן בחלק האחורי של התיאטרון, המקום היחיד שבו קינג יכול היה לעשן סיגריה. הוא נראה אז חלש. רק זמן קצר קודם לכן הוא סיים תהליך שיקום ארוך בבית חולים לאחר שנהג אידיוט דרס אותו. דאגתי לו מאוד אז. ואילו עכשיו, בחלוף עשור נוסף, כאשר הוא יוצא מהחניה בסרסוטה קי כדי לקדם את פניי, קינג נראה טוב. הוא בן 64 ונראה צעיר יותר מאשר לפני עשר שנים.
ביתו של סטיבן קינג בבנגור, מיין, בנוי בסגנון גותי מפואר. אני יודע זאת אף על פי שמעולם לא הייתי שם. ראיתי תמונות באינטרנט. זה נראה כמו מקום שמתאים לסטיבן קינג להתגורר בו. על השערים יש עטלפים מברזל ופיות מרזבים דמויי מפלצות.
לעומת זאת, ביתו של סטיבן קינג ליד סרסוטה בפלורידה, בתוך שורת בתים על החוף, מכוער. ולא במובן היפה של המילה. מדובר בבלוק ארוך של בטון וזכוכית שנראה כמו קופסת נעליים ענקית. אבל ברגע שאתה בפנים, הכל משתנה. מהחלונות ומהקירות מזכוכית נשקף נוף מושלם של החוף ושל הים. בבית יש תמונות ופסלים. והכי חשוב - המשרד של קינג. יש שם שני שולחנות כתיבה. אחד יפה עם נוף, ואחד לא מרשים, שעליו מונח מחשב ולידו כיסא שראה ימים יפים יותר. זהו השולחן שלידו יושב קינג מדי יום וכותב. בימים אלה הוא עובד על ספר שנקרא "ג'וילנד", על רוצח סדרתי בפארק שעשועים. מתחת לחלון יש חלקה מגודרת היטב, שבה מסתובב צב אפריקאי ענק שנראה כמו סלע מפלצתי מהלך.
הפעם הראשונה שבה נתקלתי בסטיבן קינג, הרבה לפני שפגשתי אותו פנים אל פנים, היתה בתחנת איסט קרוידון בשנת 1975. הייתי בן 14. הרמתי ספר בעל כריכה שחורה בשם "Salem's Lot". היה זה ספרו השני של קינג. פספסתי את הראשון, "קארי", על נערה בעלת כוחות על-טבעיים. נשארתי ער עד מאוחר כדי לסיים את "סיילמ'ז לוט" ואהבתי מאוד את התיאור הדיקנסיאני של עיירה אמריקאית קטנה שנהרסת עם הגעתו של ערפד. אחרי זה קניתי כל דבר שקינג כתב. כמה ספרים היו נפלאים, וכמה לא. אבל זה היה בסדר. סמכתי עליו.
כשהוא מחזיק ברזומה קריירה בהיקף כה אדיר, קשה לתאר משהו שקינג עושה כ"אנומליה". הקריירה שלו (לסופרים, לפחות לרובנו, אין קריירה. אנו פשוט כותבים את הספר הבא) היא טפלונית באופן מוזר. הוא סופר פופולרי - פעם היה זה, ואולי עדיין, תיאור של אדם המחבר ספרים שבעבור קריאתם תתוגמל בהנאה ובעלילה. אבל הוא לא רק סופר פופולרי; לא משנה מה הוא כותב, נראה שתמיד יכונה "סופר ספרי אימה". אני תוהה אם זה מתסכל אותו. "מעולם לא ראיתי בעצמי סופר
ואז הגיע הספר "עונות שונות", קובץ של ארבעה סיפורים קצרים. הוא כלל בין השאר את סיפור הכלא "Rita Hayworth and the Shawshank Redemption", שעובד לסרט "חומות של תקווה", וסיפור המבוסס על ילדותו של קינג שנקרא "הגופה", שעובד לסרט "אני והחבר'ה". הספר זכה לשבחי הביקורת. "זו הפעם הראשונה שאנשים אמרו, וואו, זה באמת לא ספר אימה".
ועדיין , יש אנשים שהוא לא הצליח לשכנע. "הייתי בסופרמרקט השכונתי כאן. פתאום ניגשת אליי זקנה ואומרת, 'אני יודעת מי אתה, אתה כותב ספרי אימה. אני לא קוראת שום ספר שלך, אבל אני מכבדת את זכותך לעשות זאת. פשוט, אני אוהבת דברים אמיתיים יותר, כמו 'Rita Hayworth and the Shawshank Redemption'. אמרתי לה, 'אני כתבתי את זה'. אז היא אמרה 'לא, אתה לא' והמשיכה בדרכה".
אנו יושבים על שפת הבריכה בבית קטן יותר, שבני הזוג קינג קנו בתור בית אירוח לבני המשפחה. ג'ו קינג, שכותב בשם ג'ו היל, מתגורר כאן. הוא עדיין נראה כמו אביו, וכיום יש לו קריירה מצליחה משלו כסופר. הוא ואני חברים.
ב"שק של עצמות" מספר סטיבן קינג על סופר שמפסיק לכתוב, אבל ממשיך לפרסם ספרים שנותרו לו במלאי. אני תוהה כמה זמן המו"לים יצליחו לשמור בסוד את דבר מותו של קינג כאשר ילך לעולמו. קינג מחייך. "מישהו סיפר לי שדניאל סטיל כתבה כל שנה שלושה ספרים ופרסמה רק שניים. ואני יודע שגם אגתה כריסטי שמרה כמה בצד. נכון לעכשיו, אם אמות וכולם ישמרו זאת בסוד, אוכל להמשיך לפרסם ספרים במשך שנה וחצי אחר כך. אבל גם אם מונית תדרוס אותי ו'ג'וילנד' עדיין לא יהיה גמור, ג'ו יוכל לסיימו בקלי קלות. הסגנון שלו זהה כמעט לשלי, והרעיונות שלו טובים יותר. להיות ליד ג'ו זה כמו להיות ליד גלגל קתרין (מכשיר עינויים מימי הביניים) שכל הזמן מפזר ניצוצות. אני רוצה להאט את הקצב. הסוכן של מתמקח עם המו"לים על 'ד"ר שינה', שזה ספר ההמשך ל'הניצוץ', אבל בינתיים עיכבתי את הצגת כתב היד כי רציתי זמן לנשום".
בשביל מה הוא צריך לכתוב ספר המשך ל"הניצוץ"? אני לא מספר לו כמה הספר הזה הפחיד אותי כאשר הייתי בן 16. וגם לא כמה אהבתי את הספר וכמה התאכזבתי מהגרסה הקולנועית של סטנלי קובריק. "עשיתי זאת דווקא משום שמדובר בעניין מאוס כל כך - לחזור לספר שהיה כל כך פופולרי ולכתוב לו המשך. אנשים קראו אותו כשהיו ילדים, ואולי כמבוגרים הם יקראו את ספר ההמשך ויגידו שזה לא טוב כמו 'הניצוץ'. זה בדיוק האתגר - אולי אפשר שההמשך יהיה טוב באותה מידה או פשוט שונה".
סטיבן וטאביתה נפגשו בספרייה של אוניברסיטת מיין בשנת 1967 והתחתנו כעבור ארבע שנים. הוא לא הצליח לקבל משרה בהוראה לאחר שסיים את הלימודים, אז הוא עבד במכבסה, בתחנת דלק וכחצרן. כדי להשלים הכנסה הוא כתב מפעם לפעם סיפורים, בעיקר סיפורי אימה, ומכר אותם למגזינים לגברים כמו קוואליר. הם היו עניים מרודים, התגוררו בקרוואן וקינג כתב על שולחן כתיבה מאולתר בין מכונת הכביסה למייבש. הכל השתנה בשנת 1974, כאשר המכירות של "קארי" בכריכה רכה הגיעו לסך של 200 אלף דולר. "הם משלמים לי סכומים אבסורדיים", הוא אומר, "על דברים שהייתי עושה בחינם". אני תוהה כמה זמן חלף מאז עד שקינג הפסיק לדאוג בנוגע לכסף.
הוא חושב רגע. "1985. טאבי הבינה עוד הרבה לפני כן שכבר לא יהיה לנו בעיות כלכליות. אני לא. הייתי בטוח שייקחו לי את הכל, וששוב אתגורר בדירה שכורה עם שלושה ילדים. מה שקרה היה טוב מדי מכדי לשכנע אותי שזה אמיתי. אפילו כל זה עכשיו (הוא מצביע על הבריכה, על הבית, על פלורידה קי), עדיין מוזר לי. במיין אנו מתגוררים באחד המחוזות הכי עניים. הרבה אנשים שאנו פוגשים או מבלים בחברתם חוטבים עצים לפרנסתם או נוהגים במשאיות זבל ודברים כאלה. אני לא רוצה להגיד שיש לי איזה דרך להתחבר לאדם הפשוט או משהו כזה. אני בעצמי אדם פשוט ויש לי רק כישרון אחד שאני יכול להשתמש בו.
"אין דבר שמשעמם אותי יותר מלאכול במסעדה יוקרתית בניו יורק, שאתה צריך לשבת שם במשך שלוש פאקינג שעות. עם משקאות לפני, יין אחרי, ושלוש מנות, ואז ללכת לקפה וכל החרא הזה. הכיף שלי זה לנסוע לוופל האוס השכונתי כאן, ולהזמין וופל וכמה ביצים".
אביו של סטיבן קינג יצא לקנות סיגריות כאשר קינג היה בן ארבע ולא חזר. אמו גידלה אותו לבדה. לסטיב ולטאבי יש שלושה ילדים: נעמי, אשת דת של האוניטרים (נוצרים המאמינים באל אחד אך לא בשילוש הקדוש); וג'ו ואואן, שניהם סופרים. ג'ו מסיים את כתיבת הרומן השלישי שלו. הרומן הראשון של אואן ייצא בשנה הבאה. אני שואל את קינג אם עדיין קל לו עכשיו, בשנת 2012, לכתוב על אנשי צווארון כחול.
"זה בהחלט קשה יותר. כאשר כתבתי את 'קארי' ואת 'סיילמ'ז לוט', הייתי רק דרגה אחת מעל עבודות כפיים. זה נכון גם שכשיש לך ילדים בגיל מסוים, קל לכתוב עליהם כי אתה צופה בהם והם חלק מחייך כל הזמן. אבל הילדים שלך גדלים. קשה לי יותר לכתוב על הילדה הזאת בת ה-12 ב'ד"ר שינה' משהיה לי כאשר כתבתי על דני טורנס (גיבור "הניצוץ") בן החמש. אבל תראה, הנה השורה התחתונה: אם אני יכול לדמיין דלתות קסם, אז אני בטוח יכול להפעיל את הדמיון שלי ולהגיד, 'הנה, ככה זה כשעובדים עשר שעות ביום בעבודת צווארון כחול'".
עכשיו אנו עושים את הדבר הזה שסופרים עושים: מדברים על איך שאנו עושים את מה שאנו עושים, מתפרנסים מהמצאת דברים. קינג כותב כל יום. אם הוא לא כותב, הוא לא מאושר. ואם הוא כותב, העולם מקום נפלא. אז הוא כותב. זה עד כדי כך פשוט. "אני מתיישב בסביבות 8:15 בבוקר ועובד עד 11:45, ובמשך הזמן הזה הכל אמיתי. אני חושב שאני כותב בין 1,200 ל-1,500 מילים. זה שישה עמודים".
אני מתחיל לספר לקינג את התיאוריה שלי, שלפיה כאשר אנשים בעתיד הרחוק ירצו לחוש איך היו הדברים בין 1973 להיום, הם יפנו לספרים של קינג. הוא אמן בשיקוף העולם שהוא רואה ובהעברתו לדפים. העלייה והנפילה של הווידיאו, הגעתם של הסמארטפונים וגוגל. הכל שם, מאחורי המפלצות והלילה, וזה הופך את הכל לאמיתי יותר. "אתה לא יודע מה יחזיק מעמד ומה לא", אומר קינג.
"אתה יודע מה מוזר?", הוא שואל, "הייתי ביריד הספרים סוואנה בשבוע שעבר... וזה קורה לי יותר ויותר. יצאתי, וכל האנשים עמדו והריעו לי. זה מוזר, כי או שהפכתי לאייקון תרבותי או שהם מריעים לעובדה שאני עדיין חי".
אני מספר לו על הפעם הראשונה שראיתי באמריקה קהל קם על הרגליים ומוחא כפיים. זה היה לג'ולי אנדרוז בסיבוב הרצה של "ויקטור ויקטוריה" במיניאפוליס. זה לא היה מי יודע מה, אבל היא זכתה לתשואות כי היא ג'ולי אנדרוז. "וואו, זה מסוכן מאוד. אני רוצה שאנשים יאהבו את העבודה שלי, לא אותי". ואז טאבי מופיעה ואומרת שארוחת הערב מוכנה. ובבית הגדול, היא מוסיפה, בדיוק ראינו את הצב הענק מנסה לאנוס סלע.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם