ביונסה מי?: רג'ינה ספקטור היא הזמרת האהובה על אובמה
מה משותף לילדות אינדי ישראליות ולברק אובמה? ההערצה לרג'ינה ספקטור. לקראת צאת אלבומה השישי מדברת הזמרת האמריקאית-רוסייה על ביקוריה בבית הלבן, על קומוניזם ועל מוות
קל לראות למה המעריצים של הזמרת-יוצרת בת ה- 32- בין שאלה נשים שסיפרו שהן בכו כשראו אותה, גברים שהודו שהם דלוקים עליה או אפילו ברק אובמה, שראה אותה פעמיים בהופעה - עדיין ירצו לנתח את מילות השירים שלה כדי להבין מי היא באמת. חמישה אלבומים מוערכים לתוך הקריירה שלה - השישי, ,"What We Saw from the Cheap Seats" יוצא בימים אלה - יש לה מאגר מעריצים נאמן, אינטנסיבי כמו שהיא עצמה יכולה להיות כשנפגשים איתה פנים אל פנים.
העבודה של ספקטור דחוסה ובעלת סגנונות, רעיונות ואלוזיות שונות. היא אפילו כוללת פיסת שיר של פסטרנק שהיא שרה בשפת אמה, רוסית, באלבום ,"Begin to Hope" שיצא בשנת .2006 גם בתקליט החדש, שעליו היא אומרת שהוא "נדמה כמו העבודה הכי טובה שלי נכון להיום," יש מצבי רוח שונים. יש שירים מוזרים, למשל ,"All the Rowboats" אמירות פוליטיות, שירי אהבה ואפילו בלדה - עם כינורות מייבבים והכל - שיש לה פוטנציאל להתחבב על מתחרים בתחרויות כישרונות בטלוויזיה.
"יש הרבה מקומות שונים שהייתי רוצה לחקור," היא מצהירה כשאני אומר לה שזה מרשים שהיא עמדה בפיתוי ולא כתבה עוד שירים כאלה. "כתבתי שיר בסגנון ג'אז סטנדרטי וכתבתי שיר קאנטרי, אם יפיקו אותו ככזה. עם זאת, אני לא באמת מחפשת ז'אנר ספציפי. אני לא חושבת שאנשים צריכים להתחייב לשום דבר מבחינה אמנותית." אבל לפעמים יש משהו שפשוט אי אפשר להתכחש לו בשיר: אם הוא רוצה להישמע כמו בלדה כוחנית וניצחונית. "זה כמו שיש לך ילד שהוא מעולה בספורט, אבל אתה רוצה שהוא יהיו אמנותי ויקרא ספרים כל היום, כמו שאתה היית עושה. אתה לא רוצה ללכת למשחקי הכדורגל שלו, אבל הילד אתלט טבעי, והוא רוצה להיות בתרבות הזאת. אי אפשר למנוע ממישהו, או משיר, את התכונות הטבעיות שלו."
ספקטור נולדה במוסקבה בשנת 1980 ויועדה להיות פסנתרנית קלאסית. אביה היה צלם וכנר חובב, ואמה מרצה במכללה הסובייטית למוזיקה. בני המשפחה עזבו את המדינה בזמן הפרסטרויקה בשנת ,1989 כשספקטור היתה בת 9 וחצי, והורשו להיכנס לארה"ב כפליטים בזכות סיוע של Hebrew Immigrants Aid Society - "החברה לסיוע למהגרים עבריים." "יש כל כך הרבה דברים שלא הייתי מבינה למה אני עושה או שלא היה לי קשר איתם לולא גדלתי שם מחצית מימי ילדותי," היא אומרת בכנות. אך היא גם מציינת: "לא הייתי צריכה להתמודד עם המציאות שהוריי נאלצו להתמודד איתה."
כשהמשפחה התיישבה בברונקס היא המשיכה ללמוד פסנתר במנהטן סקול אוף מיוזיק וסיימה תוכנית של ארבע שנים בסטודיו להלחנה בקונסרבטוריון למוזיקה בקולג' פרצ'ייס. היה גם קטע של עבודה בחוות פרפרים בוויסקונסין וגם קצת לימודים בלונדון.
איפשהו בדרך היא שמעה את ג'וני מיטשל, התחילה לכתוב שירים משלה והפכה לחלק מסצנת האנטי פולק בניו יורק והופיעה עם הסטרוקס. "אני לא בנויה למוזיקה קלאסית," היא אומרת. "צריך להיות בנויים למוזיקה קלאסית באותו אופן שבנויים להיות מתחרה אולימפי." אמנם שמו של אלבומה השלישי של ספקטור, שיצא בשנת ,2004 היה ,"Soviet Kitsch" והאלבום החדש הוקלט בעיקר בלוס אנג'לס, אבל היא מסכימה שתמצית הקיום שלה היא ניו יורקית. "אני לא מרגישה התכחשות מוזרה למורשת שלי. אני לא מרגישה כאילו נולדתי וגדלתי כניו יורקית, אבל אני כל כך מושפעת מהמקום הזה. אני מרגישה כל כך עצמי פה."
היא אפילו אומצה על ידי הנשיא אובמה והופיעה בפניו פעמיים - אחת מהן בבית הלבן. לאחת מההופעות ביקשו אותה במפורש, לדברי המנהל שלה. "הייתי נרגשת מאוד," היא מדווחת. "הנשיא אמר 'נחמד לראותך מחוץ לבית הלבן, מיס ספקטור."' היא כמובן מעריצה. "גם אני, כמו כולם, מקווה שדברים היו יכולים להיעשות מהר יותר ואני לא מסכימה עם כל קווי המדיניות, אבל מבחינה אנושית פוליטיקאים כמוהו הם נדירים. יש לנו מזל שהוא הנשיא שלנו. אני לא יכולה לתאר לעצמי מה יקרה אם הוא לא ייבחר שוב."
עם זאת, לא בטוח שהיא דמוקרטית נלהבת. "הייתי מתרגשת מאוד אם היה בצד השני מישהו בעל תוכן אמיתי," היא ממשיכה, "הייתי מתרגשת בשביל אותו אדם - לתת פייט לדמוקרטים - רק בשביל שתהיה יריבות ראויה."
הרקע שלה נראה רלוונטי בהקשר הזה. אני אומר לה שהדבר הכי גרוע שקרה למערב היה נפילת הגוש הסובייטי, מפני שהוא ייצג סוג של אלטרנטיבה לחריקות של הקפיטליזם, עד כמה שההבטחה הזאת גבלה באשליה. "אני חושבת שאנשים שוכחים בקלות את סוג ההקרבה האנושית שהשיטה הזאת הביאה," היא עונה בנוקשות מסוימת. "כולם היו פשוט לכודים. לא היה מקום לשום סוג של צמיחה. זה קל להפוך את זה לרומנטי ברמה החברתית. היו דברים חיוביים שיצאו מזה. מישהו יכול לגדול בתנאים של עוני נורא ולהיות קרוב מאוד למשפחה שלו והם היו הופכים לאנשים טובים מאוד, אבל אי אפשר להסתכל על זה בצורה רומנטית. זה לא הוגן לעשות את זה."
אנחנו נפגשים קצת אחרי שפוטין חזר לנשיאות רוסיה. "לא היה שם אף אחד שהיה יכול להיבחר בכל מקרה. זה עצוב. העולם שלנו מלא באנשים מבריקים, אבל הם לא מגיעים למקומות האלה לרוב," היא אומרת. "אם הם במקרה מצליחים להידחק, זה נס".
היא התחתנה לא מזמן, אבל לא מדברת על הנישואים הטריים לגיטריסט ג'ק דישל מהצמד מולדי פיצ'ס. באופן מובן היא גם לא אומרת מילה על הטביעה של נגן הצ'לו שלה, דניאל צ'ו, באגם ז'נבה יום לפני שהופיעה בפסטיבל הג'אז של מונטריי ב,2010- או על חבר קרוב אחר שמת לאחרונה. "אני במועדון של אנשים שחוו טרגדיה בחיים," היא מספרת בכל זאת. "שום דבר רע לא קרה לי עצמי, אבל עכשיו אני במועדון הזה - וזה ממש מועדון גדול. לא הייתי מוכנה לרמה הזאת של כאב שחשתי בשנים האחרונות. ככל שאתה מתקדם בחיים אתה מנסה לקחת את הדברים שקורים לך ולעבד אותם בעזרת כל הכוח וטוב הלב שתוכל לגייס. מובן שזה משנה אותך בתור אדם, אבל אני לא חושבת שזה היעד הסופי בהכרח."
ואז מגיעה השאלה שמובילה לדיון בגוף העבודה שלה ובהיעדר האפשרות למצוא עובדות אוטוביוגרפיות בשירים המשתנים תדיר אצלה. זאת מישהי שאומרת שהספר האהוב עליה, "מקור בלתי נדלה של השראה," הוא "יבגני אונייגין" של פושקין, אף על פי שכרגע היא נסערת בגלל ,"Bossypants" הספר האוטוביוגרפי של הקומיקאית טינה פיי. זה צירוף אופייני מאוד לרג'ינה ספקטור. "אני עדיין מרגישה שהאמנות מגיעה ממקום גדול יותר מהחוויות שלך ומהמאבקים היומיומיים או מהמחשבות שלך," היא מסכמת. "הרבה מזה מגיע מתחושות, ולא דווקא ממחשבות מודעות."
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם