שומעים בקולה: אישתאר מספרת על ההצלחה בחו"ל והאכזבה מישראל
אתם מכירים אותה מדואט החתונות עם קובי פרץ ומהלהיט "אלבינה". משפחת מובארק וחסן מלך מרוקו מכירים אותה כאישתאר. עכשיו היא מדברת על ההבדלים בין הארץ לחו"ל וגם על פצע אחד שלא מגליד: הטרדות מיניות שעברה בצעירותה על ידי שניים מהזמרים הכי מצליחים בארץ
כשאישתאר - אז עוד אתי ביטון - הייתה חיילת בת 18 בקריה בתל אביב ורק חלמה על קריירה כזמרת, היא ניגשה לבחינות שערך זמר ויוצר ישראלי מפורסם לבחירת זמרות ליווי להופעתו בקדם אירוויזיון. הבחינות התקיימו בבית אמו של הזמר. "הגעתי בצהריים לדירה, נפגשתי עם אמו הנחמדה, נבחנתי והתקבלתי", מספרת אישתאר. "הוא ביקש ממני להישאר לבחינות של זמרות הליווי האחרות כדי לוודא התאמת הגוון הקולי. בתום הבחינות, הייתי אמורה לחזור לישון בקריה, אבל הסכמתי להצעתו להישאר לישון בבית אמו. למחרת בבוקר אנחנו אמורים להיכנס לחזרות באותו בית, והקריה הייתה רחוקה משם, לא הייתה לי שום סיבה לחשוש, כי אמו הייתה בבית.
"בערב הוא עזב את הבית ויצא להופעה, אמרנו להתראות וניפגש בבוקר. הלכתי לישון עם המדים שלי. אבל באמצע הלילה הוא חזר לבית, למרות שזה לא הבית שלו. בעודי ישנה הוא נכנס למיטה שלי, לקח את היד שלי ושם אותה על איבר המין שלו. ישר התעוררתי ונכנסתי ללחץ. צעקתי: לא! העפתי את השמיכה, קמתי, תפסתי את הנעליים ביד וטסתי כמו טיל החוצה. באמצע הלילה מצאתי את עצמי ברחוב, עוצרת טרמפים כדי לחזור לקריה. הייתי רק בת 18, ילדה. כמובן שבסוף לא הלכתי ללוות אותו בשיר שלו בקדם אירוויזיון. אני לא אתפלא אם הוא עשה את זה לעוד רבות אחרות, כי הוא עשה את זה בכזאת טבעיות".
ראית אותו שוב מאז?
"מאז הפכתי מאתי ביטון לאישתאר, ואני חושבת שהזמר ההוא לא יודע שהחיילת שהוא הטריד היא אני. יצא לי לראות אותו, הוא בא להופעה שלי בקיסריה ונפגשנו בתוכנית אירוח בטלוויזיה. לא התייחסתי אליו, אבל לא רציתי להיות ברדיוס שלו. הוא שאל פעם מכרה שלי למה אני לא אומרת לו שלום ואם אני סנובית, היא לא סיפרה לו. עכשיו, כשאני פותחת את תיבת הפנדורה הזאת, הוא יקרא ויבין לראשונה שהבחורה הזאת שבגיל 18 הייתה צריכה ללוות אותו, ושהוא הטריד מינית, הפכה לאישתאר".
זו הייתה אחת השנים הקשות בחייה של אישתאר - זמן קצר קודם לכן, כשהייתה רק בת 17, זמר מפורסם אחר פגע בה. "את הזמן עד הגיוס העברתי בהופעות בפאבים ובעבודה במלון פלאזה בטבריה כמלצרית בלובי. כל הזמן שרתי בלובי ובמטבח של המלון, ופעם זמר מפורסם אחר הגיע להופיע במלון. הנהלת המלון אמרה לי, תיקחי את המיקרופון ותשירי! אמרנו לו שאת זמרת. הייתי ביישנית, אבל עליתי ושרתי. אחר כך הזמר אמר לי, 'תבואי אלי לחדר, אני רוצה לתת לך משהו'. הייתי ילדה נאיבית בת 17, אז הסכמתי, עם המון תקוות שאולי הוא יגלה אותי.
"נכנסתי לחדר שלו עם חברתי המלצרית, דבורה. ראינו את הילדים שלו ישנים על מזרנים על הרצפה והבייביסיטר ישנה על הספה הנפתחת. אני ודבורה התיישבנו על קצה המיטה, כי לא היה מקום אחר לשבת. הזמר החמיא לי: יש לי קול יפה. דבורה ביקשה ללכת לשירותים. איך שהיא נכנסת לשירותים, ובעוד הילדים שלו והבייביסיטר ממש מול העיניים שלו, הוא פשוט קפץ עלי ונשכב עלי. נבהלתי. אמרתי לא, לא, העפתי אותו ממני, ברחתי מהחדר והשארתי את דבורה בשירותים. הרגשתי מושפלת ומאוכזבת".
התלוננת במשטרה?
"לא. במקרה הראשון גם לא דיווחתי להנהלת המלון ובמקרה השני לא דיווחתי לצה"ל. הייתי אז מאוד צעירה והזמרים האלה היו ועודם סלבס, כך שהייתי בטוחה שאף אחד לא יאמין לי. לפני 25 שנה פחות דיברו על הטרדות מיניות ואונס. וזה היה החינוך, שלא מדברים על נושאים כאלה".
התקיפות המיניות, אומרת אישתאר, טלטלו את נפשה והשפיעו מאוד על המשך חייה. "מקרים כאלה גרמו לי להרגיש בצעירותי שגברים רוצים רק דבר אחד. הם יעשו זאת גם אם אמא שלהם בחדר השני וגם אם הילדים שלהם ישנים מולם. ההטרדות האלה נתנו לי גם את התחושה הצורמת שבעולם המוזיקה והשואו ביזנס מתקדמים רק דרך המיטה".
זה הרחיק אותך גם מגברים?
"התפתחתי פיזית מאוד מהר. בגיל 15 נראיתי כמו בחורה בת 25, ילדה בגוף של אישה. הייתי הולכת עם אבא שלי ברחוב וכולם היו בטוחים שאני חברה שלו. כבר מגיל 15 גברים בוגרים ממני בעשר שנים התחילו איתי ושלחו אלי מבטים, על הבמה ומחוצה לה. שמרתי על עצמי ואבא שלי בא איתי להופעות, כדי להשגיח על בתו הבכורה, אבל זה גרם לי להסתגר, לחוסר יציבות, לבלבול, והנפש הצעירה פיתחה חוסר אהבה כלפי הגוף הבוגר שלה. זה גלש לניתוק בין הגוף לנפש, להענשה של הגוף. באותה תקופה שמנתי מאוד, ומאוחר יותר סבלתי מבולימיה והקאות.
"אף אחד לא ידע על ההטרדות, אבל דרך הלבוש החשוף שלי רציתי לצעוק: גם אם אני לבושה ככה אף אחד לא ייגע בי! נקודת התורפה שלי הפכה לכוח שלי. כשהטרידו אותי מינית הייתי לבושה בצורה לא סקסית - פעם עם סינר של מלצרית בבית מלון, ופעם במדי צה"ל. בהופעות הבוגרות שלי בכוונה התלבשתי סקסי וחשוף, הגוף שלי הפך לחרב שלי. מותר להסתכל, אסור לגעת".
אישתאר, 44, נולדה בחיפה וגדלה בקריית אתא. לאחר נישואי בוסר שארכו שנה, גירושים ונסיעה לאוסטרליה בעקבות אהבה אחרת, תכננה לחזור לארץ. אבל במקום לשוב להיות שכנה של בתי הזיקוק, היא הפכה לשכנה של מגדל אייפל. 20 שנה בדיוק לאחר שנחתה לראשונה בפריז, שם היא מתגוררת עד היום, קופצת עכשיו אישתאר לביקור מולדת, בבית הדו קומתי של הוריה, חנה ורפי ביטון, בקריית אתא. אישתאר הגיעה לביקור עם בעלה מישל, התאומים בני החמש, שירה ולביא, והמטפלת הפיליפינית שלהם. "דווקא אנשים שמגיעים מהפריפריה מפתחים אמביציות חזקות יותר", אמרה בעבר, "ואני לא שוכחת מאיפה באתי".
אבל רק כשהתרחקה מהמזרח התיכון, התחברה לשורשיה כבת לאם ממוצא מצרי ולאב ממוצא מרוקאי, והחלה לראשונה לשיר בערבית. "בארץ שרתי בפאבים ובבתי מלון קאברים לברברה סטרייסנד, וויטני יוסטון ומדונה, ובמשך שנים רבות סרבתי, עם סימן קריאה גדול, לשיר בערבית", היא אומרת. "כשחברות שלי היו מגיעות הביתה הייתי מתביישת שאמא שלי ניגנה את המוזיקה הזאת. הייתה לי סטיגמה נגד כל המוזיקה המזרחית". בנוסף לערבית, אישתאר שרה כיום בצרפתית, ספרדית, רוסית ושפות נוספות.
בפריז הפכה לסולנית להקת "אלבינה", ששילבה בין מוזיקה ערבית, צוענית, פלמנקו וסגנונות אחרים. הלהקה, שנקראה בשם להיטה הגדול ביותר, הגיעה עם אלבומה למקום השישי במצעד המכירות של מוזיקת עולם ב"בילבורד" ב-1998. מתופף הלהקה, היהודי הצרפתי מישל אביסירא, בעבר המתופף והמנהל המוזיקלי של קאומה, הלהקה שהתפרסמה עם הלהיט "למבדה", הפך לימים למנהלה ולבעלה של אישתאר. מי שחיתן אותם, אגב, היה בן דודו של אביו, הרב ברוך אבוחצירא (הבבא ברוך).
בשנת 2000 התפרקה אלבינה. אישתאר יצאה לקריירת סולו, הוציאה עד היום שישה אלבומים והופיעה על במות גדולות וחשובות ברחבי העולם. בשנים האחרונות שרה בין השאר עם ליונל ריצ'י במסגרת ערב התרמה של חיים סבן, וכן עם ג'ניפר לופז, באירוע פרטי של אוליגרך באוקראינה. "מאחורי הקלעים בעלי ניגש לג'ניפר לופז וסיפר לה שהוא עשה את שיר הלמבדה, והיא אמרה לו 'הו, אז תודה על השיר!'. האמת, כשראיתי את ההופעה שלה התביישתי בשבילה. היא לא זמרת. היא אלגנטית, היא קלאסה של אישה, אני מתה עליה, אבל היא לא זמרת. היא מוצר".
למרות ההצלחה הגדולה בחו"ל, בארץ אישתאר מצליחה פחות. הדואט עם קובי פרץ "יחד" ("אוהב אותך כל הלילה") הפך ללהיט ענק, גם בחתונות וגם על הבמות. אישתאר הצטרפה לכמה מהופעותיו הגדולות של פרץ בקיסריה ובהיכל נוקיה, והוא התארח בהופעותיה. אבל "אמת", האלבום שהוציאה ב-2005 - בעברית - נכשל. "הוצאנו את האלבום העברי גם בחו"ל, ובטיימס סקוור הוא זכה להיות אלבום השבוע בחנויות וירג'ין, אתה מבין את האבסורד?".
זה פוגע בך?
"אני ישראלית בנשמה שלי, פטריוטית, והפריע לי שכאן בערוץ המוזיקה לא קיבלו למשל את הקליפ שלי 'דף חדש'. יואב קוטנר, שעבד שם בעבר, אמר בזמנו: 'היא לא זמרת ישראלית ואנחנו משמיעים רק מוזיקה ישראלית'. אתה יודע איך זה פגע בי? אני מחשיבה את עצמי כיותר ישראלית מהרבה ישראלים שגרים פה".
זה לא העלבון היחיד שספגה מהתעשייה. "לפני כמה שנים הייתי אמורה להופיע עם קובי פרץ באילת. לפני ההופעה נתקפתי בשלשולים, הקאות וחום גבוה ואבד לי הקול. הרופא אמר שנגרמו לי שני חורים במיתר הקול השמאלי. למרות שלא יכולתי לשיר את 'יחד' עם קובי, עליתי לבמה והופעתי איתו עם פלייבק. באמצע ההופעה, הייתה נפילת חשמל והפלייבק נעצר. ואני בלי קול, לא יכולה לשיר. למזלנו, בהמשך החשמל חזר והתחלנו את השיר עם הפלייבק מהתחלה. לאחר מכן הגענו לתוכנית טלוויזיה, ושם פגשתי זמר מאוד אהוד פה בארץ. באתי אליו בחביבות, אבל הוא אומר לי בציניות, בעקיצה מתחת לחגורה: 'מה זה הדבר הזה שקרה לכם באילת, שנפל לכם החשמל ואתם אפילו לא שרתם? את שרת עם פלייבק? מה, את לא יכולה לשיר?'. הוא כאילו אמר לי: את לא זמרת, את לא יודעת לשיר. צרות העין והקנאה הזאת, זה כל כך מגעיל. רק לזה נתפסת? לא יכולת לפרגן ולהגיד 'כל הכבוד, איזה שיר יפה עשית'?".
אמנם אישתאר מסרבת לגלות את שמו באופן רשמי, אבל בהמשך הראיון היא מעניקה שני רמזים עבים מאוד שלא מותירים מקום לספק: אחד, מדובר בזמר ים תיכוני. שניים, הוא היה מנטור ב"דה ווייס". יש רק גבר אחד שעונה על שתי ההגדרות האלה: שלומי שבת. אגב, גם שמה של אישתאר עלה כמועמדת לשמש כמנטורית בתוכנית, דבר שכידוע לא הבשיל.
"בסוף שנות התשעים, אחרי שאלבינה זכה להצלחה בעולם וכבר קיימתי הופעות גדולות, ישבתי עם חברה בפאב בכרמל", היא מספרת. "היא מוציאה את האלבום שלי ומבקשת מבעל המקום שישמיע אותו. הוא זורק את האלבום ואומר: 'אנחנו לא משמיעים פה מוזיקה כזאת'. יש בישראל צרות עין".
גם ביחס לקריירה הבינלאומית שלה, אישתאר משוכנעת שיכלה להגיע רחוק הרבה יותר. "בשנת 2000 יוניברסל רצו להחתים אותי לבד, לשלוף אותי מלהקת אלבינה, אבל המפיק לא רצה לשחרר אותי. הוא ראה שיש לו משהו מצוין ביד, אלבינה ממלאים אולמות בהופעות בארצות הברית. זאת החמצה, כי חודשיים אחר כך עזבתי את הלהקה. היה להם קשה לקבל את הכוכבות שלי, שהאפילה עליהם.
"גם עשיתי עם סוני אלבום צרפתי שלא הצליח. הם בחרו לי חומרים שהוציאו ממני את כל הקטע האתני, הנשמה והייחוד שהיו לי, אמרו לי להפסיק לרקוד. שלחו אותי לנישה של סלין דיון, עם תקליט שמדבר רק על מוות ואהבה נכזבת, וזאת בזמן שאנשים רגילים לקבל אותי בשמחה ובקצב. אני מפנה אל סוני אצבע מאשימה, ועם זאת הייתי צריכה לבוא ולהגיד להם, זה לא אני. לא היו לי, כמו שאומרים בעברית צחה, ביצים. הייתה גם בעיה עם בחור שעבדתי איתו, יוצר גדול בצרפת, שהתאהב בי וזה גרם למתחים רבים. לכן אמר על כל השירים שהקלטתי שהם מצוינים, למרות שהם היו גרועים. זה שבר וריסק אותי".
אישתאר זכתה להצלחה גדולה אצל הקהל הערבי, הופיעה לא פעם במדינות במזרח התיכון ואף שהתה במצרים במשך חודשיים לצורך הופעות. לאחת מהן הגיע בנו של חוסני מובארק. "הם ידעו שאני ישראלית, ודיברתי עם הבן הרבה על מוזיקה ועל מצרים", היא אומרת. "ואז, במהלך אחת ההופעות שלי, הוא עלה על הבמה. הוא ניגש אלי ובעודי שרה לחש לי משהו מבהיל, למרות שלא ממש הבנתי מה הוא אמר. הייתי מבולבלת: האם הוא אמר 'רצחנו את ראש הממשלה שלך' או 'רצחו את ראש הממשלה שלך'? וגם אם אמר רצחו ולא רצחנו, האם הוא אמר לי את זה בשמחה, או לא? אני ממשיכה לשיר ולא יודעת איך לאכול את האמירה הזאת. זה היה קטע מטורף. רק יום למחרת הבנתי שרבין נרצח על ידי יהודי".
גם בפני המלך חסן הופיעה. "הוא הכי פרו-ישראלי. עשה לנו כבוד, ארגן לכבודנו נגנים מרוקאים שניגנו את 'הבה נגילה' והביא לנו בשר כשר". מתוניסיה , לעומת זאת, יש לה זיכרונות אימה, לאחר שלדבריה קיבלה איומים על חייה מפי מפגינים שזעמו על כוונתה להופיע במדינה.
"משרד התרבות של תוניסיה ארגן לנו שני קונצרטים שהיו אמורים להיות באצטדיון מול 16 אלף איש, והכרטיסים היו סולד אאוט. הגענו יום לפני ההופעה, שליח שר התרבות חיכה עם פרחים ענקיים בשדה התעופה, ולפתע מעכבים אותי ואת הלהקה חמש שעות, כי היה לי דרכון ישראלי. מתברר שהיה סכסוך אגו בין שר התרבות לשר הפנים, שהתנקם בנו. הודיעו לי: אתם לא יכולים להופיע בתוניסיה. נכנסנו ולמחרת נאלצנו לעזוב. מחוץ למלון שלי התקיימה הפגנה נגד בואי עם אמירות כמו 'לא לתת כסף ליהודים שרוצחים את הפלסטינים'. כתבו שהייתי מכונאית מטוסים בצבא ושאני מטעינה אותם בפגזים. אם הייתי יוצאת מהמלון, לא יודעת מה היה קורה לי".
חוויה לא נעימה אחרת התרחשה כשהופיעה בפני אמיר סעודי בדרום צרפת. "עלינו על סירת מנוע מאוד מפוארת שלקחה אותנו לספינה ענקית בלב ים", היא אומרת. "הייתה שם מסיבה. הופעתי, הם ישבו על שטיחים. אחרי ההופעה, האמיר הסעודי קרא לי, דיברנו, והוא שאל אותי מאיפה אני. בהתחלה ניסיתי להתחמק, אז השבתי: אני גרה בפריז. אבל הוא התעקש ושאל: איפה נולדת? האמרגן האמריקאי המפוחד שלי שהיה שם נלחץ מזה שאני אגיד לו, ונכנס לסרטים שייקחו ויטביעו אותנו בים. אבל אני, עם הגאווה הישראלית שלי, לא יכולה לשקר. אז אמרתי לו, בישראל. והוא מוסיף ושואל: היית בצבא? אני אומרת, כן, הייתי בצבא. ואז אני כאילו מתנצלת ואומרת, כולם צריכים לעשות צבא בארץ, אם אתה רוצה או לא רוצה. הוא אמר לי, 'אני מעריך את הכנות שלך'. אני בטוחה שהסעודי ידע שאני ישראלית, אבל הוא בכל זאת שאל אותי מאיפה אני, כי הוא רצה לראות אם אני מפחדת ממנו.
"אחרי ההופעה רק רציתי להתקפל משם. אנחנו מחכים לסירה שתיקח אותנו חזרה לחוף, אבל הסעודי אומר, 'תישארי איתנו עד הסוף, ואחר כך תבואי איתי לדיסקוטק ששכרתי'. ואני חושבת, לכי תדעי בדיסקוטק מה הוא ירצה ממני. אמרתי לאמרגן שלי, אני רוצה ללכת מפה. אז הוא אמר לסעודי שאני עייפה ושיש לי כאבי בטן".
הופעה נוספת שנחקקה בזיכרונה היטב הייתה זו שערכה מול נשיא צ'צ'ניה לפני כשנתיים. "הגעתי במטוס פרטי, את הדרכון הישראלי השארתי בבית ובאתי רק עם הדרכון הצרפתי. אמרו לי לא לדבר בכלל על ישראל. הופענו בבית של הנשיא שהיה בבונקר, כי הוא כל הזמן בסכנת התנקשות. יש לו בבונקר דובים, אריות, נמרים, צ' יטות, יגוארים, אתה לא מאמין. אמרתי, עדיף שנתנהג יפה, אחרת הוא יזרוק אותנו לאחד הכלובים".
מאז 2005 היא כבר לא מופיעה במדינות ערב. "היחס לישראלים שם נהיה יותר גרוע בשנים האחרונות. וגם אם אחיה בצרפת מאה שנה עדיין אחשב כישראלית".
אבל גם במסגרת הופעותיה במערב, היא אומרת, הרגישה לא פעם מאוימת בשל היותה ישראלית. "היה מקרה אחד בהופעה בלוס אנג'לס, ב-Greek Theater. אני חשופה וחצי עירומה על הבמה, עם הבטן בחוץ, הציצי שלי כולו מעוך, ריקודי בטן והכל, ולתדהמתי מגיעות לראות אותי שתי נשים מוסלמיות מכוסות לחלוטין, רק את העיניים רואים, והן משתוללות ובאטרף. לא ידעתי איך לאכול את זה. ליד הנשים היו גברים מעונבים שרק עמדו ולא רקדו ונראו כמו שומרי ראש, ובדיעבד אני מניחה שאלו היו נשים חשובות, לדעתי מסוריה. באותה הופעה אחד המעריצים שלי שיחק עם אור אדום של לייזר. אני שרה, רואה אור אדום, ונלחצת. הייתי בטוחה שהגיע צלף. אתה לא מבין את הפחד.
"בהופעות שם לא בודקים תיקים, וראיתי את שתי אלה עם הרעלות, אמרתי לעצמי, הן בטח שמחות שאני הולכת למות. מישל בעלי לא הבין למה אני לא רוקדת והולכת מוזר על הבמה, אבל הסיבה הייתה שניסיתי לתעתע באור הלייזר האדום ולחמוק מפגיעתו. בסוף ההופעה, כשירדתי מהבמה, קיבלתי מגבר מעונב מכתב מאחת המוסלמיות האלה, שכתבה שהיא מטורפת עלי, מעריצה גדולה של המוזיקה שלי ומשוגעת על הגוף שלי ועל הריקודים שלי, אבל מצטערת שבגלל הנסיבות היא לא יכולה לבוא ולפגוש אותי פנים מול פנים".
האם הופעותייך בפני ערבים ומוסלמים השפיעו על עמדותייך הפוליטיות?
"אני בצד הימני מבחינת הדעות המדיניות והביטחוניות שלי. על ירושלים לא הייתי מוותרת לעולם, זה עמוד השדרה של עם ישראל. ראיתי יהודים מפגינים לטובת הפלסטינים, אבל בחיים שלי לא ראיתי ערבים מפגינים לטובת ישראל. אני רוצה שהערבים הישראלים יתעוררו ויגידו: הבית שלי זה ישראל. למרבה הצער למדינות ערב ולליגה הערבית יש הרבה כוח היום, בין השאר באו"ם. הן מתנפלות על היחס של ישראל לפלסטינים, אומרות שצריך לתת להם את האדמות שלהם. איפה אתם בליגה הערבית הייתם כשההורים שלי, שבאו ממדינות ערב, גרו שם בבתים ענקיים, ויצאו רק עם מזוודה אחת? מישהו שילם להם כסף? אפילו את התכשיטים שהיו להם על הידיים לקחו".
את לא חוששת שהביקורת הזו תרחיק ממך מעריצים ערבים? בכל זאת, את מתפרנסת מהקהל הזה היטב.
"נכון, יש לי קהל ערבי גדול. אבל אני לא נגד ערבים. אני בעד השלום. לפני שלושה חודשים פגשתי במקרה במסעדה בפריז את האחות של מלך מרוקו שגרה בפריז. אנחנו מכירות. התחבקנו. סיפרתי לה על הרעיון שלי לעשות איגוד נשים יהודיות ומוסלמיות למען השלום שיכלול אותה, את מלכת ירדן, אותי ואחרות. והיא אמרה: אז למה לא התקשרת? אנחנו נפגשות גם אצל הספר".
בזמן האחרון הורידה אישתאר הילוך, גם בחו"ל. לא פחות משבע שנים חלפו מאז שהוציאה את אלבומה המקורי האחרון, והיא גם צמצמה מאוד את מינון ההופעות. "כל כולי עם הילדים", היא אומרת. "נכון, יהיו כאלה שיגידו, 'סו וואט? לכולם יש ילדים אבל ממשיכים להופיע ולטוס'. אבל אני לא רוצה שיגיע היום והילדים שלי יגידו לי, היינו צריכים אותך באותו רגע ואת לא היית. גם בעלי אמר לי: את לא רוצה לחזור? כבר שבע שנים מחכים לך!'. היה לי גם פחד לחזור לשיר, כי לא ידעתי אם יש בי עדיין את השלהבת והרעב. פעם הייתי עולה על הבמה ורוצה לטרוף אתכם, היום זה לא קורה. היום אני לא רוצה לטרוף אתכם, אני רוצה לתת לכם גוד טיים, ולהיות בשליטה. פעם הייתי חייבת לאבד שליטה. הייתי שותה כוסית וויסקי לפני כל הופעה, מאז גיל 16 וחצי, כדי להשתחרר, והייתי חיה. מאז שנולדו לי הילדים לא טעמתי וויסקי".
לפני כשנה וחצי השיקה אישתאר גם קריירת משחק. בסרט "בלדה לאביב הבוכה" של הבמאי בני תורתי (שיעלה לאקרנים באוגוסט), היא מגלמת זמרת מבוגרת בכיסא גלגלים. במקביל, היא מתחזקת גם קריירה כדוגמנית (לאחרונה הצטלמה לקמפיין בינלאומי של רונית רפאל). בין לבין היא שוקדת על אלבומה השביעי, שאמור לצאת בספטמבר. האלבום הבינלאומי החדש, אותו היא מפיקה עצמאית, יהיה הראשון שלה מאז שהפכה לאמא. הוא יכלול טקסטים בספרדית, ערבית, צרפתית ואנגלית. אחד השירים נקרא "ליידי ריבולבר", שהיא לדבריה "בחורה כמו ג'סיקה ראביט. ברגע שאתה המטרה שלה, אתה נהיה שפוט שלה, כי היא הורסת. בגיל 20 הייתי כזאת. ועכשיו, כששרתי את השיר, התקשיתי להיכנס לפרסונה".
בין השאר היא שוקלת לשלב באלבום גם שיר בעברית. אפשרות אחת היא הדואט החדש שלה עם קובי פרץ, "זכיתי"; אפשרות אחרת היא שיר בולגרי שאת מילותיו בעברית כתב יוני רועה. "יש במילים הרבה 'אמן' ו'השמים ייפתחו עלינו'", היא אומרת. "זה שיר עם המון תקווה לישראל, שהיא עלמה עם קשיים".
עלמה עם קשיים?
"אתם כבר לא רואים את הקשיים מרוב שאתם רגילים אליהם. אני רואה את הקשיים כשאני מגיעה לארץ, והם מטרידים אותי. הרחמים שנעלמו פה מהצבע הישראלי. החוצפה הישראלית, שנאת החינם והקנאה. אני מרגישה שבקהילה היהודית בצרפת יש הרבה יותר סולידריות מאשר בישראל. מה שחסר לי בארץ זה'ואהבת לרעך כמוך'. אני הייתי רגילה שאם מישהו נופל ברחוב בארץ, עשרה אנשים קופצים עליו ועוזרים לו. לשמוע על תאונת פגע וברח של ישראלים, זה דבר שלא חלמתי עליו".
אפשר כבר לשער אילו טוקבקים ילוו את הכתבה: "באיזו זכות היא מעבירה ביקורת על ישראל, אחרי שלא חייתה כאן 20 שנה?"
"דברים שרואים משם לא רואים מכאן. כשאני באה לארץ אני לא נשארת לשבוע אלא לחודשיים-שלושה. רגשית אני מאוד ישראלית, אני מדברת עם הילדים שלי עברית והם אוכלים ג'חנון ופלאפל. אני מגיעה המון לארץ, המשפחה והחברות הקרובות שלי בארץ, ואני מתעדכנת בקביעות בחדשות כאן באתרי אינטרנט ישראליים".
בדרך החוצה, בסלון, אני פוגש את חנה, אמה של אישתאר. חנה בודקת שאישתאר לא לידנו, ורק אז מתוודה באוזני בקול שקט שהיא עדיין מקווה שבתה עוד תחזור לארץ, גם אחרי 20 שנה בפריז. "אני לא יודעת אם זה יקרה", אומרת אישתאר. "בצרפת אין לי המון חברים, אני כמעט לבד, אין לי למי להתקשר כשכואב לי. הרבה רוצים להתקרב אלי בגלל שאני אישתאר. בארץ מתייחסים אלי כזרה, בצרפת מתייחסים אלי כזרה. תמיד אני זרה, תמיד אני בערפל".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם