אשפעות רעות: אלבומם החדש של גארבג' צפוי ובנאלי
למרות שהקמת לייבל עצמאי יכולה להעיד על רצון לצאת מהקווים, גארבג' מנסים יותר מכל באלבומם החדש לשחזר את הסאונד הישן שלהם עם נגיעות עדכניות. לא מדובר באלבום רע, אבל החיפוש הנואש אחר שיר הפופ המושלם יוצר עומס וחוסר אותנטיות
גארבג', Not Your Kind of People, הליקון
הצלחת האלבום הראשון של גארבג' הפתיעה את חברי הלהקה כמו גם את התעשייה ששיבחה ואת מיליוני המעריצים שצברה בין רגע. אך למעשה, עם בוץ' ויג, מפיק העל שליטש ברגישות את אלבומי המופת של "נירוונה" ו"סמאשינג פאמפקינס" בעמדת המתופף, דיוק אריקסון, מייסד "ספונר" ו"פייר טאון" כבסיסט וסטיב מארקר על הגיטרה שזיהה את הפוטנציאל של שירלי מנסון בקליפ של אנג'לפיש, מארבעה מולטי-טאלנטים מזהירים שכאלה אסור היה לצפות לפחות.
הלהקה המשיכה להפתיע, או לעמוד בציפיות, עם אלבומה השני, שמעבר להיותו בשורת פופ אדירה גם הציג סטנדרטים חדשים של הפקה שחיברה רוק אלטרנטיבי ופופ מלודי באופן מושלם. על אף הנפילה הדרמטית לתהומות הטראש המצחין של Beautiful שהושפע מדי מגל הדאנס-פופ של תחילת שנות האלפיים והיה הכל פרט ליפה, הלהקה החזירה לעצמה מעט מן הכבוד האבוד עם אלבומה הרביעי שהשביע רצון עם כמה שירים נחמדים וחזרה לסאונד הנקי והמהוקצע שמאפיין את הלהקה.
שבע שנים לאחר מכן ולראשונה בלייבל עצמאי, מוציאה הלהקה את Not Your Kind of People, שמעיד יותר מכל אלבומיה האחרים על חיפוש קנאי ואינטנסיבי אחר שיר הפופ המושלם. הסאונד המלודרמטי עדכני וחותך בבשר, אך הפניה לדור הגאגא עם ביטים צפויים מציב את האלבום לא רחוק מעל הרף התחתון של Beautiful, למרות שירים לא רעים שכנראה ישמעו טוב בהרבה בגרסת הופעה. יותר מתמיד, העבודה של ארבעה מפיקים באולפן אחד יצרה עומס מוגזם של חתירה לשלמות בבחינת תפסת מרובה לא תפסת.
הייחוד של גארבג', שמתבטא ברצינות תהומית ומדוקדקת ליצור להיטים ניכר לאורך כל האלבום. בדרך כלל הקמת לייבל עצמאי מעידה על שאיפה לצאת מהקווים ולחשוב מחוץ לקופסה ללא הצורך להתחשב בחוזה ובעיניים בוחנות של מנהלים, אך גארבג' נשמעת כמו מנסה יותר מכל לחזור לתקופת הזוהר של אלבומיה הראשונים עם טוויסט של עדכון, בערך מה שמדונה מנסה לעשות מזה עשור ללא הצלחה ניכרת.
הרצועה הפותחת של האלבום נשמעת כמו משהו שליידי גאגא הייתה יכולה לשיר, ואולי היא אפילו הייתה מבצעת אותה טוב יותר והרצועה השנייה צורחת בקצב רצחני אך נדושה ולא סוחבת. חלק מהשירים מעניינים, מתכתבים בערמומיות מוצלחת עם האלטרנטיב החצוף של שנות התשעים, אך התוצאה, שמשוייפת לסטנדרטים של פופ בשנות האלפיים, פשוט נטולת ריגוש ולעתים אף משעממת. Control הוא שיר לא רע ובהחלט יוצא מהמסגרת שהתוותה תחילת האלבום עם ערבולי קול ועומס חתרני ומעניין, אך גם הוא, לאחר כמה האזנות, מרגיש כמו רעש נקי מדי. שיר הנושא והבלדה של האלבום, עם קולות הרקע המתוקים של בנותיהם של חברי הלהקה ומנסון שנשמעת כמו בובה מתנפחת הוא שיר קטן בהפקה גדולה מדי, דחוסה מדי, מפוספסת. שלושת השירים הבאים ממשיכים אותו קו צפוי ובנאלי של רוק מפוספס.
כמו בדרך פלא מרוכזות יחדיו שלושת נקודות האור של האלבום בסופו - Battle in Me נושך עם פזמון כועס וחד, ביצוע קולי ורסטילי ומעניין של מנסון ובס-ליין מרטיט; Man On a Wire הוא ללא ספק השיר הטוב באלבום, קולע וסוחף עם סי פארט מעניין, ריף מרגש, הכי גארבג'; ו-Beloved Freak סוגר את האלבום בדיוק בתו הנכון, כמו באלבומיה הראשונים של הלהקה, ומזכיר שאחרי הכל מדובר בלהקת פופ-רוק מצויינת שמשום מה לא מפסיקה לרעות במחוזות זרים תוך חתירה למלודיות נדושות, לנסות להפיק את הלהיט המושלם במקום פשוט לנגן. השאיפה הנוסטלגית לאלבומים הראשונים מבורכת, רק שעדיף היה לעשות את זה אותנטי, פשטות היא לא מילה גסה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם