יוצאת לאוויר: למה פנתה דפנה רכטר למוזיקה?
דפנה רכטר עזבה את הצרות של התיאטרון והתמסרה ליצירת מוזיקה. לקראת הופעה הערב היא מספרת איך המהלך הזה הציל אותה
לפני ארבע שנים היה נדמה שרכטר נעלמה. היא הפסיקה להופיע בתיאטרון בית ליסין שהיה לה כמו בית, למדה לנגן בסקסופון ולאחרונה מתחילה לגשש בעדינות לגבי הופעות עם ההרכב Air Baloon (בלון אוויר) שלה ושל בן זוגה נעמן טל, כשהיא מארחת על הבמה לכמה שירים את בתה זואי בת ה-15. ההופעה הקרובה תתקיים הערב במועדון "האזור" בתל אביב. לפגישה היא מגיעה מלאת אנרגיה, מתרגשת מעצם קיומו של ראיון על ההופעה, ומיד שואלת אם אני יודע איפה אפשר לתלות פליירים באזור.
"אני עושה הכל, באמת", היא אומרת, "את הבוקינג, את ההזמנות, את הסגירות עם הנגנים, את המו"מ, את הפרומושן בפייסבוק - הכל. אחרי 20 שנה במדיה, כשעזבתי את התיאטרון נפטרתי ממנהלים ומסוכנים למיניהם. אלה אנשים ששותים מהדם שלך, סליחה על הביטוי. אנשים שלא מבינים במוזיקה או במשחק, לא ממש אכפת להם מאמנות, אבל הם מחליטים בסוף את כל ההחלטות. עושים דילים ומקבלים הון עתק על הגב שלך. את זה ראיתי עוד כשהייתי שחקנית עובדת. תיקח אותה במחיר הזה ואז תקבל גם את ההיא במחיר זול יותר. זה מוזיל אותך, כאמן וכאדם. הבנתי שאני לא צריכה את זה".
אז למה בעצם קמת ונעלמת ככה מהבמה?
"הלכתי כבר כמה פעמים. קמתי וטסתי לניו יורק וכו', ובכל פעם חזרתי גם בגלל ענייני פרנסה וגם מענייני אגו. אתה אומר, טוב, כבר יש משהו בחיים שאתה עושה טוב - אז תעשה. שכנעתי את עצמי לחזור, ובכל פעם סבלתי יותר ויותר וברחתי שוב. ובפעם הזאת פשוט באמת לא יכולתי יותר. זה היה תהליך ארוך ששיאו היה שנתיים שבאמת כבר היו בלתי אפשריות מבחינתי. היה גם טריגר פיזי כי התפרקו לי חוליות ודיסקים בגב והיתה סמטוחה שלמה, אז איכשהו זה הלך יחד. ועכשיו אני הולכת לחזור לשחק שוב במשהו שעוד מוקדם לדבר עליו, אבל אני באה לזה ממקום מאוזן יותר ובעיקר בשביל שתהיה לי משכורת קטנה שבעזרתה אוכל לממן את ההופעות".
ואיך הרווחת את לחמך בארבע השנים האלו?
"השתמשתי בכסף של הירושה של אבא שלי. החלטתי שאין טעם לשבת ולשמור על הכסף סתם ובינתיים לא לחיות. נכון שצריך לשמור לזקנה ולחשוב על זואי ועל העתיד שלה, אבל צריך גם לחיות את העכשיו. אז חייתי מזה ומימנתי את ההופעות מזה, אבל די, עכשיו מתחיל להיות מצב שאני צריכה להתחיל להתפרנס".
המוזיקה, מספרת רכטר, היתה שם בשבילה תמיד, בדם. אלא שהיא הרגישה שהיא לא טובה מספיק בשביל לעסוק בה באופן רציני, והפרעות הקשב שלה הקשו עליה את לימודי הפסנתר כילדה. דווקא העובדה
והמשחק לא חסר לך?
"משחק זה כאילו בניתי 20 שנה איזה החזרת חוב על זה שהייתי ילדה מפגרת ולא מתאימה ועם הפרעת קשב לא מאובחנת, וקיבלתי מזה אישור לקיומי שאני טובה במשהו. אפילו בבית צבי, לפני 20 שנה, סבלתי מזה. מצאתי פתקים שהייתי משאירה לשותפה שלי, 'אני הולכת למקום הנורא ההוא'. אהבתי את גרי בילו ואהבתי את החזרות, אבל פשוט שנאתי להופיע. לא אהבתי לעמוד על הבמה. אני מרגישה אסירת תודה על כל השנים שהקהל חיבק אותי והתיאטרון חיבק אותי וציפי פינס (מנהלת תיאטרון בית ליסין) אהובתי נתנה לי בית ועברה איתי את כל המשברים, אבל כל הזמן הייתי במשבר! הרגשתי נאנסת. הייתי קליפה ריקה. לא ידעתי איפה אני מתחילה והדמות נגמרת. הרגשתי לא במקום שלי כל החיים והרגשתי לא במקום שלי גם על הבמה. הייתי צריכה לטשטש את עצמי על הבמה".
איך מטשטשים את עצמך?
"פסיכולוגית, וגם עם עזרים. עם אלכוהול, עם סמים. חצי בקבוק ויסקי אחרי ההצגה כדי להירגע ולחזור הביתה. וזה נהיה יותר ויותר קשה. על הבמה נתתי את הכל. בלי אגו. בגלל זה הייתי שחקנית טובה. והמוזיקה - זה משהו אחר לגמרי. זאת אני באמת. זה אותנטי. אני פתוחה על הבמה, בוכה בכיף. כשאני מנגנת אני מרגישה הכי טוב בעולם. נקודה. לא האמנתי בעצמי שיש לי שום יכולת, בטח לא במוזיקה. יש משפט באחד השירים שאני מתחברת אליו נורא - 'הכבשה הזאת שחורה וגאה בזה'. ובאמת כל העולם עשה אותי כבשה שחורה בילדותי כי הייתי דפוקה ומוזרה ולא מוצלחת וכאילו לא חכמה, והיחיד שהתייחס אליי אחרת היה אבא שלי (האדריכל יעקב רכטר). הוא היחיד שניסה לדבר איתי ולהבין אותי ולא לשפוט אותי, והיה בו משהו שגרם לרצות כל הזמן להיאסף מתחת לכנפיו, אבל מנגד הוא לא היה נוכח בחלקים רבים מהילדות שלי כי הוא עבד המון בחו"ל, אז איכשהו זה לא הספיק. תכלס הייתי ילדה מוזנחת".
אפילו שאבא שלך היה שם בשבילך?
"הוא היה מבחינתי המקום הנקי והמלאך, אז לא יכולתי לבוא אליו עם הלכלוכים ועם הקשיים. זה היה אביוז והתעללות מכל הסוגים שאתה רוצה, וכשכבר כן באתי ואמרתי, לא ממש קיבלו וטיפלו".
איך היחסים היום?
"בתחילת התהליך של עזיבת התיאטרון והשינוי הזה שעשיתי, הבנתי שאני כבר לא יכולה להגן על אנשים אחרים, אני צריכה לחיות רק את החיים שלי. גם אם זה אומר לא להיות נחמדה ולא לשמור על התמונה המשפחתית היפה, וגם במשפחה עזרו לי במירכאות כפולות להגיע לשם. עם יוני יש לי איזון עדין שאנחנו לא מדברים זה על זה בתקשורת, אבל לעומת זאת אמא שלי היקרה שתחיה למרות שביקשתי לשמור על הפרטיות שלי ולא לדבר עליי בכל זאת עשתה את זה כמה פעמים בראיונות, אז בנקודה מסוימת ניתקתי מגע. לא שומרים עליי, אף פעם לא שמרו עליי, אז אני לא שומרת על אף אחד יותר חוץ מעל עצמי ועל הבת שלי. באחד השירים אני אפילו אומרת תודה לאמא שלי על זה. שממנה למדתי לשמור רק על עצמי. וכל אלה שאומרים, 'זה לא יפה, זאת אמא שלך', שיפסיקו עם הצביעות".
כבר 15 שנים שרכטר היא אם, וההחלטה הראשונה שקיבלת כהורה היתה לעולם לא לשכוח מה עברה בעצמה ומה זה להיות ילדה. "החלטתי להיות אמא טובה", היא אומרת. "הכי טובה שאני יכולה להיות. ומנגד לא להיות אשמה, ולא לעשות השוואות. ברור שפחדתי, אבל הלכתי עם האינסטינקט ולרוב צדקתי. ברור שעשיתי טעויות. כל הורה עושה טעויות. היו תקופות שעבדתי נורא קשה בשביל לפרנס, אבל לא משנה באיזה דברים רעים הייתי, הביתה לא הבאתי אותם ובבוקר תמיד קמתי ותמיד תפקדתי. אם זואי הרגישה זנוחה לפעמים? זה כבר ביני לבינה. יש לנו הסכם שעליה אני לא מדברת".
והשדים מפעם, הסמים, האלכוהול?
"אני הכי נקייה ובריאה שהייתי בחיים. אני טבעונית - מסיבות מצפוניות אמנם - אבל זה עושה יופי לבריאות. והמוזיקה מאזנת אותי כמו ששום דבר לא איזן אותי בחיים. כשאני מנגנת אני מצליחה להיות ממוקדת ונקייה, וזה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. אנחנו הולכים בקטן, מהופעה להופעה. אולי בעתיד נוציא סוג של אלבום, מגבשים קונספט כרגע".
ומה יהיה עם הבלגן המשפחתי?
"המשפחה שלי זה זואי ונעמן. אין לי כבר יותר מה להסתיר. הכל פתוח. האלכוהול לפני הצגות, היחסים עם אמא. הכל. אני לא מגנה יותר על אף אחד, ועם האמת שלי אין לי בעיה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם