אין מצב: קומדיית המצבים הישראלית תקועה באייטיז
הגרסה הישראלית המושמצת ל"נשואים פלוס" היא חלק ממגמה - במקום סדרות מקוריות והשראה מהפורמטים החדשניים יותר של הקומדיות בחו"ל, היוצרים הישראליים מעדיפים לעשות אדפטציה לקומדיות מצבים ישנות ומיושנות. למה זה קורה?
כ-15 שנים עברו מאז ירדה "איצ'ה", אבל הסיטקום שלנו ממוקם עמוק בתוך אותו סד: עיבוד לסדרות אמריקאיות ותיקות בצד שיסוי דמויות מקטבים עדתיים מנוגדים זו בזו. "נשואים פלוס", שעלתה השבוע בקשת, "בנות הזהב", ששודרה בהצלחה בערוץ 10, והאדפטציה המקומית של "כולם אוהבים את ריימונד", שנמצאת בתהליכי פיתוח ומיועדת לשידור ברשת, הן שלוש דוגמאות לתחייה המשונה של הסיטקום האמריקאי מהזן המיושן משנות השמונים והתשעים. רעשי המשנה של התופעה הזאת הן "גיור" סדרות עדכניות יותר: ברשת מעבדים גרסה ל"משפחה מודרנית" ואילו יס העלתה כבר לפני שנה וחצי גרסה מקומית ל"המשרד" (שהמקור שלה הוא בכלל בריטי), והעונה השנייה בדרך.
הצד השני של המשוואה הוא שגשוג של סיטקומים מקומיים כמו "סברי מרנן", שבמרכזה מרקם היחסים בין משפחת רוזן העצורה והאפרפרה לבין משפחת חסון, שמאופיינת בשמחת חיים מתפרצת ובמידה מסוימת של המוניות. גם בלב "החיים זה לא הכל", הסיטקום המצליח והוותיק ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית, שירד בשנה שעברה אחרי תשע עונות, עמדה משפחה ישראלית ממעמד הביניים, אף ששם הזרקור הופנה בעיקר ליחסים שבינו לבינה. בתוך הרפרטואר הזה מתקיימים מאפייני הז'אנר המסורתיים של הסיטקום, בהם מיעוט זירות התרחשות, תפאורת אולפן זולה וצחוקים מודבקים.
המפיק עמי אמיר מזוהה עם גוף עשייה איכותי בכל מה שקשור לדרמות ("החמישיה הקאמרית", "הבורגנים", "עד החתונה"), לסדרות פעולה ("המיוחדת") ולתוכניות מערכונים ("מקום לדאגה"), אך דווקא ההתנסויות בסיטקום קעקעו אצלו כמה כישלונות צורבים. "משפחת קמיצ'לי", שהיתה עיבוד ל"משפחת קומאר" הבריטית, נחשבת לאם כל ההתרסקויות שלו, וגם "פאזל", שבזמנו שווקה כווריאציה עברית ל"סיינפלד", שרדה מעט מאוד זמן. בקיץ שעבר הפיק אמיר עבור קשת את "גבוה וגרינבאום", סדרה קומית מינורית וחצופה שמתרחשת בסטודיו להפקת סרטי חתונות נחותים, וגם זו התאיידה בלי להשאיר חותם משמעותי. לאמיר היו נסיבות מקלות - המחאה החברתית ששיבשה את לוחות המשדרים, הרשות השנייה שהגלתה את התוכנית לשעה מאוחרת בגלל שימוש מוגזם, לטענתה, בגסויות - אך הוא יודע שכישלונה של "גבוה וגרינבאום" נטוע עמוק יותר.
"אין מקום לדברים כאלה בישראל", הוא חורץ. "כשאתה מכוון לשוק של אנשים טיפה יותר מתוחכמים ובגילים צעירים יחסית, אין סיכוי שתביא מספרים. הדברים שנעשים עכשיו הם קונסטרוקציה של טלוויזיה שמרנית ומיינסטרימית שמכוונת לקהל הכי
לפני שמשפדים את הסיטקום הישראלי העכשווי חשוב להתעכב על היוצאים מן הכלל. "רמזור", מעין שכלול לסיטקום הקלאסי, מפציצה ברייטינג ובה בעת מצליחה ליהנות ממוניטין איכותיים, וגם ב"החברים של נאור" היתה הפקה מושקעת יחסית שניכר בה ניסיון לשבור את השבלונה. כמו כן מדשדושו של הסיטקום - ז'אנר בעל מאפיינים קשיחים - לא ניתן לגזור מסקנה שלפיה בארץ לא יודעים לעשות טלוויזיה מצחיקה טובה, ודי אם נזכיר בהקשר הזה דרמות קומיות כמו "הכל דבש", "מסודרים" ו"עבודה ערבית" או קומדיות מוקומנטריות כמו "מה זה השטויות האלה?!".
ולבסוף, לא בטוח שבאמריקה, מולדת הסיטקום, המצב טוב יותר. אמנם המבחר גדול לאין שיעור, אבל טבלאות הרייטינג שם נכבשו בשנים האחרונות על ידי שני סיטקומים אולטרה שמרניים: "המפץ הגדול" ו"שני גברים וחצי", שתיהן מבית היוצר של צ'אק לורי. "ועדיין, בארה"ב קל יותר להיות חצוף כי מאגר הצופים גדול יותר", טוען אמיר. "כאן, אם לא תגיע ל-60 אחוז מצופי הטלוויזיה, אין לך מה לחפש. לכן הוט ויס אמורות לשמש במה אלטרנטיבית, לבדל את עצמן".
עוזי וייל, יוצר "המשרד" הישראלי, היה מהראשונים להודות שלעבד לעתים משתלם יותר מלהמציא, אך בחר ללכת דווקא על סדרה בעלת גוון נישתי יחסית. "יש משהו מפתה מאוד בשימוש בפורמט שכבר הוכיח את עצמו, ועוד כשאיתו מגיעים גם 200 תסריטים", מסביר וייל. "מה גם שלסיטקום לוקח זמן לתפוס. זה עניין של אמון ושל אורך רוח, וכאן נכנסות יס והוט, שיכולות להיות אמיצות יותר ולתת מרווח נשימה. הערוצים המסחריים רוצים לתת מכה, מהר ובגדול. כשאתה מעבד משהו קיים, השפה כבר קיימת וגם הקהל לפעמים מבין אותה מהר יותר. בכל מקרה, השורה התחתונה היא שצריך לעשות את
זה טוב. לגייר, לא לגייר, כן ריימונד, לא ריימונד - זה לא רלוונטי. השאלה היחידה היא אם זה עובד".
"ריימונד" רצה תשע עונות ושודרה בארץ בשלושה ערוצים שונים. היא לא נשחקה?
"אני לא חושב. כשהיא שודרה בארץ זה היה בשעה מאוחרת יחסית, ואנחנו מכירים את המספרים שהיא הביאה. לצופים שלנו זה יהיה המפגש הראשון איתה. מה גם שכשאנחנו מעבדים את הפרקים, אנחנו רואים שלחלוטין לא נס לחה".
ובכל זאת, כשמסתכלים קדימה ורואים בעיקר עיבודים של סדרות אמריקאיות לכל המשפחה, אין תחושה של דריכה במקום?
"'משפחה מודרנית' ו'ריימונד' לא מעידות על דריכה במקום. להפך, מבחינתנו מדובר באוצר בלום של הומור. מה גם שהעיבוד שלהן הוא אתגר עצום, כך שאי אפשר לדבר בהקשר הזה על קיבעון. בנוסף לכך, חוץ משתי הסדרות המגוירות, שתי סדרות קומיות חדשות לגמרי ישודרו אצלנו בשנה הקרובה. הראשונה היא 'בלתי הפיך', שכתבו סיגל אבין ורענן שקד, והשניה היא 'שנות השמונים' של שלום ומני אסיאג. נראה לי שזה תמהיל לא רע".
הרבה לפני שדורית בר אור התאמנה על לשחק אותה פגי בנדי, בערוץ 10 הפריחו את בלון הניסוי של הסיטקום האייטיזי המעובד כאשר הפיחו חיים בעצמות היבשות של "בנות הזהב", כמעט 20 שנה אחרי שהתוכנית ירדה בארה"ב. האדפטציה העברית בכיכובן של מיקי קם, תיקי דיין, חנה לסלאו ורבקה מיכאלי גרפה נתוני רייטינג נאים, ודאי אם מביאים בחשבון את מצבו הקשה של הערוץ בזמן השידור.
קרני זיו, סמנכ"לית התוכן של ערוץ 10, מסבירה ש"לכתוב דרמה, לא כל שכן סיטקום, זה תהליך ארוך ומורכב שמגולם בהימור גדול. כך שאם תוכנית מסוימת עבדה במקום אחר בעולם והצליחה לפצח משהו, לא תמיד חייבים להתחיל מאפס". בערוץ 10 מספרים שעל האש נמצאים כרגע שלושה פרויקטים קומיים מקוריים שיובילו ליטל שוורץ, ישראל קטורזה ומיקי גבע. אפשר רק לקוות שהללו יהיו מוצלחים יותר מהסיטקום הקלקרי "כאן גרים בכיף", שהוא עיבוד לסדרה קנדית בשם "ההורה". אמנם "כאן גרים בכיף" אף פעם לא הביאה נתונים גבוהים בצורה יוצאת דופן, אבל בערוץ הביעו בה אמון ושידרו כבר שלוש עונות שלה. כמו כן, בתקופת הצנע של הערוץ, שהתבטאה במתקפת שידורים חוזרים, היא התבררה כמוצר יעיל. "לעתים קומדיה כדאית יותר כלכלית מסדרת דרמה משום שהשיבוץ שלה בשידורים חוזרים טבעי יותר", מודה זיו.
ואולי צריך לדון באספקט הכלכלי בפריזמה רחבה יותר ולהביט בו למשל דרך מקרה המבחן של "אחד העם 101" - סיטקום מקורי, קיצוני ומושקע, ששודר לאחרונה ברשת והשיג נתוני רייטינג בינוניים למרות בילד-אפ אינטנסיבי וקאסט אטרקטיבי. "'אחד העם101' היתה תוכנית בשלה מאוד, השאלה היא אם הקהל היה בשל לקבל אותה", אומר אמיר בן סירה, מיוצרי התוכנית. "עובדתית היא השיגה יותר רייטינג מ'אחד העם1', אבל אני מסכים שכמו בסיבוב הקודם, גם כאן לקהל היה קצת קשה לעכל אותה בשידור הראשון ואולי גם היא תהפוך לקאלט עוד כמה שנים. תראה, נשפך בסדרה הזאת המון כסף. יכול להיות שהציפיות ממנה היו גבוהות מדי, ויכול להיות שהישראלים לא מזהים את ההשקעה במרכיבים ההפקתיים או שזה לא מספיק חשוב להם. ייתכן שהפשטות מדברת אליהם יותר ולכן'סברי מרנן' ו'בנות הזהב' מצליחות יותר".
"אני מאמין גדול במקוריות ולא בהיצמדות למשהו קיים, אבל הסיבה שהולכים למקומות האלה היא בראש ובראשונה המצוקה הכלכלית שבשוק הטלוויזיה", מסכים גם נאור ציון, שבימים אלה מפתח סדרה קומית לרשת. "תחושת המשבר הזאת גורמת לאנשים להימנע מהרפתקאות. אני רואה את זה מקרוב. בזכיינים אומרים: 'גם ככה יש לנו לימיט מאוד מוגבל של אחוזי צפייה, אז למה להשתולל'? נגמר להם הכוח לדאווינים, הם רוצים להרוויח".
רן שריג, מיוצרי "רמזור", משתמש בניסוח חריף יותר. "מחזירים אותנו לסדרות אולפן, לימי ארצ'י באנקר, אבל אין פה אמירה על מצב ההומור אלא על מצב הכסף. המצב כרגע הוא שגם אם ישימו עוף בגריל מסתובב בפריים טיים של ערוץ 2 הוא יקבל 30 אחוזי רייטינג, אז למה לשפוך כסף על קומדיות יקרות? למה להשקיע באנשים שיישבו ויביאו מהנשמה שלהם משהו חדש? אפשר פשוט לקנות תסריטים".
או שמעלים סדרה כמו "סברי מרנן".
"בהשוואה לפרק של 'סברי מרנן', אנחנו עובדים הרבה מאוד זמן על פרק של 'רמזור'. כותבים, משייפים, עושים חזרות. בימי צילום של 'סברי מרנן' ההספק גבוה הרבה יותר. אמנם אוהבים לרדת על הסדרה הזאת, אבל צריך להגיד גם מילה טובה לחבר'ה שם. הם החזירו לפריים טיים את מה שתמיד היה בבסיס של הקומדיה בארץ - הגזענות. זה הדנ"א שלנו, ספרדים נגד אשכנזים. השאלה אם זה מחזיר אותנו 30 שנה אחורה או שמאז ומתמיד היינו שם".
רובי דואניאס, מיוצרי "סברי מרנן", לא יודה שהסדרה שלו עושה קופה על השד העדתי ("מעולם לא נאמר בה באופן מפורש פולין או מרוקו"), אבל הוא בהחלט מסכים שהיא פיצחה משהו בגנום של הישראליות. דואניאס, שחתום גם על סיטקומים כמו "שמש" ו"הפיג'מות", יודע שלהצלחה הזאת יש מחיר. "בתעשייה לא סובלים את 'סברי', אבל הקהל משוגע עליה. אנשים ניגשים אליי ואומרים לי שהם מזדהים מאוד עם הסיטואציות ועם הדמויות ושאם אגיע אליהם לארוחת שבת אקבל עוד מנה של סיפורים. באחד העיתונים נכתב שהסדרה הזאת היא 'פשע נגד האנושות'. על אסד לא כותבים דברים כאלה. אבל זה בסדר, לאורך כל חיי לא פונקתי בביקורות, כך שאני לא מכיר משהו אחר. לקראת 'שמש' העברנו למבקרים דיסק של הפרקים הראשונים. עוד לפני השידור הראשון הכותרת היתה: 'אל תצפו'. והנה, הקהל הצביע בשלט. עד היום 'שמש' ו'הפיג'מות' הן הסדרות הכי נצפות בווי.או.די. אותה מגמה קיימת בארה"ב. כולם צופים ב'שני גברים וחצי', אבל הביקורת מעדיפה את 'רוק 30'".
אותה "רוק 30", שמזכיר דואניאס, המגוללת את קורותיה של תסריטאית נוירוטית ומכמירת לב בתופת של הפקת תוכנית בסגנון סאטרדיי נייט לייב, היא דוגמה מוצלחת לסיטקום מיינסטרימי מושקע שמצליח להצחיק בלי לרדת נמוך מדי. אף על פי כן, קשה לדמיין אותה עושה עלייה ומעובדת לעברית. סדרות בהשראת "תרגיע" של לארי דיוויד, חברה נוספת במועדון הקומדיות האמריקאיות המובחרות (אף שלא מדובר בסיטקום קלאסי), כבר נעשו כאן - "בשורות טובות" של שי אביבי, "קרוב לוודאי" של מאיר סוויסה ו"מתלהבת" של מיה דגן - אך אף אחת מהן לא השיגה דריסת רגל בקורפוס הטלוויזיוני המקומי. "אין לי הסבר למה 'בשורות' לא תפסה", אומר עודד רסקין, במאי הסדרה, שברזומה של שלו נמצאות גם "המיוחדת" ו"מסודרים". "היא לא היתה סדרה יקרה, בטח בהשוואה ל'מסודרים', אבל היא היתה יקרה יותר מסיטקום".
"החזרה לסיטקום לא מפתיעה אותי", מוסיף רסקין, שבימים אלו מצוי בפיתוח ראשוני של סיטקום מקורי. "בזמנו 'סיינפלד' גמרה את הז'אנר כי היה ברור שיהיה קשה לעשות משהו שיתעלה עליה, אבל מאז עברו כמה שנים טובות ושוב יש תנופה של יצירת סיטקומים מקורית. אני מניח שזה יתפוס בארץ גם כי זה נורא זול, ובעיניי זה מוצדק".
"בוא לא נשכח שהסיטקום האמריקאי הכי מצליח היום הוא 'שני גברים וחצי'", מוסיף גם נאור ציון, "מדובר בסיטקום של מנת פלאפל וככה צריך לשפוט אותו, לא בסטנדרטים של שלושה כוכבי מישלן. גם בארץ יש מקום לכאלה, אפילו אם מדובר באדפטציה לפורמט קיים". בן סירה מציע זווית התבוננות נוספת: "לא תמיד משהו שנתפס בתל אביב כממוחזר נתפס ככה מחוצה לה. תוכנית טרייה כמו 'משפחה מודרנית' משודרת בארץ בערוץ נישה ולא מגיעה לקהל גדול. בציבור הרחב גרסה עברית שלה בערוץ 2 עדיין עשויה להיתפס כמשהו חדשני".
אז למה לא לקנות את הזכויות לסדרה המקורית ולשדר אותה בערוץ 2?
"כבר מזמן הגיעו למסקנה שרק תכנים בעברית יכולים לעבוד. ברוב המקרים זה עממי יותר, אין צורך לקרוא תרגום, ההקשרים התרבותיים מיידיים. רוב הישראלים מעדיפים לא להתאמץ כדי להבין בדיחות על פוטבול וליל כל הקדושים".
"'מי הבוס?', 'משפחת קוסבי' ו'חופשי על הבר' שודרו בערוץ הראשון, אבל היום הקהל רוצה סיטקומים בעברית", אומר דניאל לפין, יוצר "החיים זה לא הכל". "לזכיינים זה משתלם כי מדובר ביצירות מקור שמשלימות להם חובות רגולטוריות של הפקת סוגה עילית. יבוא הפורמט מקל עליהם עוד יותר כי מגיע איתו בנק של סיפורים ונחסכים מהם כל התהיות, הטעויות והניסיונות".
"כשהתחלנו לעבוד על 'המשרד' לפני שנתיים-שלוש, הדיבור היה של 'מה פתאום, מי עושה דברים מעובדים', ואני זוכר אפילו שיחה עם עיתונאי מ'מעריב' שאמר לי שלכולם ברור שזה אף פעם לא מצליח", אומר וייל. "אז עכשיו יש גל כזה של אדפטציות בעברית לסדרות קומיות. גם הוא יחלוף, ואני מעריך שבדרך גם יהיו כמה כישלונות".
ובכל זאת, אי אפשר להכחיש שבגל הנוכחי יש ממד שמרני מאוד.
"אנחנו באופן עקרוני מדינה שסיגלה לעצמה טעם תרבותי שמרני. אנחנו שמרנים וילדותיים ורגשנים. אבל חייבים להודות שהבעיות של הקומדיה הן בעיות כלל עולמיות. לכולם ברור שהסיטקום הקלאסי כבר לא עובד. 'המשרד' ו'ניצבים' היו פורצות דרך, אבל בתכלס, כבר הרבה זמן הרכבת הזאת די תקועה".
אז כשאצלנו עושים את 'נשואים פלוס', אנחנו לא רק עולים על רכבת תקועה, אלא גם מתמקמים בקרון האחורי שלה.
"ישראל עושה לעצמה נעים במקומות שנוח לה, וזה בדרך כלל מתחת לחגורה. אנחנו מאוננים בשירותים וחושבים שזה סקס. אנחנו מפחדים מהצל של עצמנו וצועקים לכולם שאנחנו קיימים ושיתייחסו. אבל כמו שאמרתי, זה תופס לגבי כל התרבות הישראלית, שפעם היתה חדשנית בשפה וביצירה שלה, ואיפשהו נתקעה בניסיון לשחזר את ימי הזוהר".
בהכנת הכתבה השתתף שי ארזואן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם