איך הוא מאושר: דני רובס מספר על השנים הקשות שמאחוריו
יותר מ-20 שנה חלפו מאז "הדרך אל האושר", האלבום שהכתיר את דני רובס כאחד הזמרים האהובים בישראל. אחר כך באה הנפילה: אלבומים שנכשלו, התעלמות תקשורתית, שערוריות רומנטיות ולבסוף גם עשור שלם שבמהלכו פשוט לא הקליט כלום. עכשיו, כשהוא שוב ממלא אולמות עם מופע חדש, מנסה רובס להסביר בראיון חשוף במיוחד למה הוא לא בנוי לכל הדאווין של הזוהר
כאמן שתמיד קיווה להשאיר סימן בנשמה של המעריצים שלו, רובס קיבל פה הרבה יותר מאשר ביקש. "זה הסיפור הפרטי שלה, אני הייתי רק בפסקול. ואני רוצה להיות בפסקול של אנשים - לא ברגעים קשים כאלה, אבל בעצם גם ברגעים קשים כאלה. הבנתי שהיא הייתה צריכה לראות אותי בהופעה, כמין תיקון מאוחר. כמו לעלות מחדש על הסוס אחרי שנפלת ממנו ושברת את הצלעות. פתאום אתה מבין שיש לך כוח על אנשים שבכלל לא היית מודע לקיומו. או שאתה יודע ומדחיק אותו כי אתה לא רוצה להרגיש שיש לך כוח כזה".
לאמנים כמו שלמה ארצי, אייל גולן או שלום חנוך יש גם סיפורים כאלה?
"אני מניח שכן. חלקם מחזיקים פילטרים בדיוק בשביל הסיפורים האלה. אני לא רוצה להתייחס ספציפית לשמות שהזכרת, אבל הרבה אמנים לא נגישים באופן הזה. יש להם סוללה של יחצנים, ויש אנשים שמנהלים את דף הפייסבוק שלהם ופותחים את המיילים שהם מקבלים, ואחרי הופעה אי אפשר לפגוש אותם מאחורי הקלעים. אתה לא יכול לגשת לשלום חנוך אחרי הופעה, לשבת איתו על פפסי מקס, ולספר לו את סיפור חייך. ואיתי אתה יכול. תמיד אפשר היה. תמיד רציתי את זה ותמיד אפשרתי את זה".
רובס עונה לטלפון שלו בעצמו. תמיד. והוא אף פעם לא שולח עיתונאי לסוכן שלו. בעידן שבו כל מי שהחזיק מעמד שבוע בבית "האח הגדול" מסרב לרדת למכולת מבלי שווידא קודם שסוללה של פפראצי ממתינה בחצר, המופע הנוכחי שלו - שחוגג 20 שנה להצלחה של "בדרך אל האושר" - רץ כבר חצי שנה כמעט ללא יחסי ציבור. אפשר כמובן לטעון שרובס לא מספיק מעניין את אתרי הרכילות בשביל להצדיק חבורה של מקבלי משכורות שידבררו אותו לעולם החיצון, אבל גם הוא עצמו לא מתעניין בהם במיוחד. מספיק לו שחמש פעמים בחודש הוא ממלא מקומות כמו זאפה באנשים שמכירים את להיטיו הישנים בעל פה ונראים כאילו נשארו באותו גיל מאז שהוכתר כ"זמר השנה".
בהופעה שלו, שעמוסה בסיפורים אישיים ובדיאלוגים מבודחים עם הנגנים, רובס נהנה לגחך על תוארי הכבוד האלה, מודל 1990; על העובדה ש"איך הוא שר" - הלהיט שלא נכתב על זוהר ארגוב, אבל למי אכפת - היה שיר השנה; ש"בדרך אל האושר" הגיע למעמד של אלבום פלטינה ונמכר בכמעט מאה אלף עותקים. בהתחשב בכך שאחרי הצלחת הענק ההיא באה נפילה כואבת, שבמשך כעשור לא הקליט אלבומים ולא הוציא שירים חדשים לרדיו - אפשר להניח שהוא מבקש להמעיט בערכם של ההישגים ההם, כדי להתמודד טוב יותר עם הכישלונות שבאו בעקבותיהם. כאילו שאם יתייחס לתואר "זמר השנה? כאל קוריוז משונה, זיכרונות השנים הקשות בקריירה יהיו מכאיבים פחות.
רובס לא מסכים, לפחות לא לגמרי, עם האבחנה הזאת. "מגלומניה מאוד מפחידה אותי. עבדתי עם המון אנשים במקצוע הזה שגידלו אגו ענק. אנשים שהגיעו לשפיץ של השפיץ. למשל דודו טופז. כתבתי לו כמה דברים בתקופה שהיה הדבר הכי גדול בטלוויזיה, נסענו יחד להופעות. והיו עוד אנשים שגם אם לא הגיעו בהכרח לטופ של ההצלחה, בחוויה הפנימית שלהם הם הרגישו כמו המתנה של האלוהים לאנושות. זה מצחיק, זה פתטי, ואני נורא מפחד להיות במקומות האלה. כשמכתירים אותך בתארים ומדרגים אותך גבוה, אתה כאילו אמור להתנהג בהתאם, כאילו 'רבותי, שימו לב, זמר השנה נכנס'".
יש הבדל בין להיות מגלומן לבין ליהנות מהצלחה שהגיעה לך בזכות.
"אני לא יכול נפשית. אני מרגיש שברגע שאעשה את זה, משהו בי ייסדק. זה לא מתאים לאופיי. אני לא בן אדם מורם מעם. ואני חושב שבשביל להיות במקומות האלה, שבהם אתה סלב במובן הכי מכוער של המילה, אתה צריך להרגיש מורם מעם. אני נורא רוצה לחיות חיים רגילים, ללכת לקולנוע כמו כל אחד, לא להיות סגור בחדר הקרנה פרטי כי אני לא יכול להיכנס וצריך לחכות עד שיהיה חושך. רבאק, אני רק כותב שירים. נחמד שיש כאלה שבאים לראות אותי בהופעה, אבל חוץ מהעניין הזה אני חי חיים רגילים".
בשביל להיות כוכב צריך אגו בגודל מסוים, שלך מעולם לא היה?
"לחלוטין. ואנחנו מכירים אנשים שהכוכבות שלהם גדולה מהעשייה שלהם. אתה לא נהיה אייקון סתם כי אתה טוב. השנה ישבתי בוועדה שהחליטה על הענקת פרס אקו"ם למפעל חיים. מדי שנה מגיעות לוועדה הזאת משהו כמו 15 המלצות עצמיות או המלצות של אחרים. בן אדם ששנינו מכירים כותב: 'אני חושב שמגיע לי פרס אקו"ם כי עשיתי ככה וככה ותרומתי למוזיקה הייתה ככה וככה'. זה ישר יוצר אצלי אי נעימות. אין לי את היכולת הנפשית להגיד, 'חבר'ה אני נורא טוב, בואו ותיתנו לי פרס'. זה מעורר אצלי השתאות, מהולה בקנאה ובאנטגוניזם. אני מניח שהייתי מגיע למקומות גבוהים יותר בפירמידה של המוזיקה הישראלית אם הייתי עובד נורא קשה על הדני רובסיות. אבל אני לא יכול לעשות את זה והשלמתי עם זה. ואפשר להגיד שתוך כדי השלמה גם בניתי לי אידאולוגיה שלמה סביב זה. הרי אנחנו חיים בעולם של תדמיות, ויש אנשים שמסתובבים עם פוזה של צנוע".
אולי אתה מסתובב עם פוזה של צנוע?
"לא. וחשבתי על זה הרבה. שאלתי את עצמי, 'אולי בגלל שאתה לא הגעת למקום הזה, אתה יוצר סביבך איזו תאוריה כדי להתמודד עם זה?'. אני לא חושב שזה הקייס במקרה שלי. אם זה היה הקייס, הייתי מרגיש נורא לא נוח עם זה ואני כן מרגיש נוח עם עצמי".
לא רק שרובס (54) מרגיש נוח עם עצמו; הוא מצהיר שהתקופה הנוכחית מלאה "אושר צרוף", שהימים האלה הם "הכי טובים בחיי". טוב, קשה להאשים אותו. לא רק שהקריירה משמחת - בשנה הקרובה ייצא אלבום הופעה חיה שחלקו כבר הוקלט, ובהמשך אלבום של שירים חדשים - בחיים האישיים הוא נמצא במקום שתמיד חלם עליו. כבר שבע שנים הוא נשוי לאילאיל, זמרת הליווי בהופעה שגם אחראית ללהיט הגדול שלו מהשנים האחרונות, "משהו חדש מתחיל". לפני שבועיים חגגה בתם המשותפת, נעמה, יום הולדת שנה. לרובס שלוש בנות בוגרות מנישואיו הראשונים, מהבכורה גל יש לו שני נכדים. כך שבעוד הוא מתרגל לעובדה שהפך לסבא בגיל צעיר, הוא היה צריך להיזכר איך להכין מטרנה לבתו הקטנה.
רובס תמיד היה פתוח, אולי פתוח מדי, לגבי חייו הפרטיים. כמעט כל שיר שלו הוא מראה מקום לרגע משמעותי בחייו. בהופעה הוא מציג את רעייתו כ"אילאיל תמיר רובס, הזמרת הכי טובה והאישה הכי יפה שפגשתי", ולא מהסס להחליף איתה נשיקה לעיני הקהל. "אני אוהב שהכל מעורבב", הוא מסביר, "שהיא איתי על הבמה ויכולה לחלוק איתי את הרגעים שבהם נורא טוב לי, שאני נורא חשוף בהם. אני קצת מתגאה בזה שהיא נמצאת שם ברגעים האלה שבהם אני עושה את מה שאני הכי טוב בו - עומד מול 50 או 800 איש וחולק איתם חוויה של שעתיים שאחריהן הם יוצאים בתחושה שהם מכירים אותי קצת יותר טוב מאשר לפני".
נישואיו הראשונים, לדינה, חברתו מאז גיל 15, החזיקו מעמד 30 שנה. אחריהן היה רווק במשך תקופה קצרה, רק כדי לגלות שהוא לא אוהב לחזור הביתה למיטה ריקה. ואז פגש מישהי. הרומן המסעיר שפרץ ביניהם הוביל לטקס נישואים אזרחי ולחיים משותפים שהחזיקו מעמד חודשיים. "זה היה משהו מאוד דרמטי, מטלטל, בוודאי יחסית לחיים שלי, שהיה צריך להסתיים", אומר רובס, ומיד מוסיף: "אני תמיד מחפש אהבה. זה הג'אנקיות שלי. חיפוש של אהבה ורומנטיקה וזוגיות שנותנת תחושה של אורגזמה נפשית תמידית, שאתה כל הזמן נמצא בהיי, שכל הזמן יש לך סיבה טובה לקום בבוקר. אני לא נזקק לשום עזרים אחרים, רק לזה. אני מכור לבני אדם. היה פרק זמן קצר בחיים שלי שלא הייתי בזוגיות ואני זוכר אותו כמשהו מריר, לא נעים".
אילאיל צעירה ממנו ב-25 שנה, "אבל מבוגרת ממני בהרבה בנפש". הם הכירו לאחר ששלחה לו דיסק עם סקיצות של שירים שכתבה ושרה. רובס התלהב, הרים טלפון והזמין אותה להצטרף אליו בפרויקט משירי נעמי שמר שהיה מעורב בהפקתו. "היא באה ושרנו ונוצר קשר נעים", הוא מספר. "לקח לי כמה חודשים טובים לפני שהעזתי להודות בפני עצמי שאני נורא מאוהב ולשאול את עצמי את כל השאלות שאתה צריך לשאול את עצמך כשמישהי צעירה ממך ב-20 ומשהו שנה: לאן זה הולך ולאן זה מוביל ואם אתה רוצה עוד ילדים. לפעמים מערכות יחסים מהסוג הזה נופלות, כי היא נורא צעירה ורוצה ילדים והוא אומר די, לא רוצה חיתולים עוד פעם. אבל אני אוהב את זה, לגדל ילדים. עבר זמן, כמעט חצי שנה, עד שזה הבשיל. היא אמרה שזה מסוכן לה. בדיוק סיימה מערכת יחסים ארוכה ואמרה שהיא לא רוצה עדיין לפתוח את הדלת. הייתי נורא סבלני והיו בינינו ידידות נהדרת והמון כבוד הדדי".
אתה זוכר את הרגע שבו זה סוף סוף קרה?
"אני הבנתי את זה די מוקדם. חשבתי שזה מה שהיא מרגישה ושהיא נורא מפחדת. אמרתי, זה גוש שאתה צריך לפורר מאוד בעדינות, באצבעות קלות. כי אם זה לא יקרה אני לא רוצה לפגוע בה. היא בן אדם מדהים, יוצאת דופן באיכויות הרגשיות שלה, בחום שלה, בנתינה, בבגרות הנפשית, בהכלה, בהסתכלות המקורית על העולם, בשלווה הפנימית - כל מיני דברים שבחלקם אין לי. כשהיא הרשתה לעצמה שזה יקרה סוף סוף זה היה מפל בלתי נשלט. ואז נהיינו זוג, והיא כתבה את 'משהו חדש מתחיל'. והיא עשתה את זה בעדינות האופיינית לה. יום אחד מצאתי מילים על השולחן. אני כותב את המילים של השירים שלי בעצמי. זה השיר היחיד בקריירה שלי שלא כתבתי את המילים שלו".
אתם כבר שבע שנים יחד, ואתה נשמע מאוהב כאילו רק הכרתם.
"ככה זה, אני לא איש של סטוצים, זה לא מגרה בכלל מבחינתי. אצלי, מערכת יחסים ארוכה זה מה שהכי מגרה אותי. הניואנסים, השגרה המתוקה בתוך הזוגיות, אלה המקומות שבהם אני מרגיש הכי טוב, הכי ארוטי, הכי סקסי. יש אנשים שהליבידו שלהם מגיע לשיא כשהם בגובה של 20 אלף רגל באוויר או בשירותים של איזה מועדון. אני לא כזה. לא יכול לתפקד ככה. אני צריך את ההיכרות, צריך ללמוד לאט מה עושה טוב לאדם שאני נמצא איתו, מה עושה אותו הכי מאושר. והדבר הכי מגרה בעולם מבחינה מינית זה לגרום למישהו אחר להיות מגורה. הרבה יותר מאשר הסיפוק העצמי שלך. סיפוק עצמי אתה יכול גם לבד. לעשות את זה תוך כדי דיאלוג הרבה יותר מסעיר בעיני.
"אבל זה לא רק במובן הארוטי. אני רוצה לדעת איך היא אוהבת את החביתה שלה. מה הדבר הראשון שהיא עושה כשהיא קמה בבוקר. איך היא אוהבת שהארון מסודר. המקומות הקטנים האלה שבהם אתה יכול לגרום לאדם האחר אושר - זה עילאי בעיני. למזלי הטוב אני לא כמו הרבה גברים אחרים שצריכים את ההרפתקה, את החידוש. זה מאפשר לי לחיות חיים יותר ישרים. אחרת אתה צריך לנהל מערכות מאוד מסובכות כדי להתמודד כל הזמן עם הגירוי החדש. קל לי להיות בן זוג. אני טיפוס נוזלי יותר מאשר מוצק. כשאני עם בת זוג שהיא מאוד ברורה בקשר למה שהיא רוצה, אני מתמקם לפיה. אני נהנה לגרום אושר, וזה מחפה בקלות על האושר שהפסדתי בגלל הסטוצים שאולי פספסתי".
כשאביהו מדינה ניגן שלוש פעמים ברציפות את "איך הוא שר" בתוכנית "ציפורי לילה" בגלי צה"ל והצהיר שהנה, יש גם זמרים אשכנזים שמסוגלים להעריך את גאוניותו של זוהר ארגוב, הוא טעה פעמיים: א. השיר לא נכתב על זוהר, כי אם על אליליו הפרטיים של רובס, ג'ון לנון, ג'ימי הנדריקס וג'ניס ג'ופלין. הארגוב היחיד שהעריץ היה סשה; ב. רובס לא אשכנזי. אביו הגיע ממצרים, אמו ממרוקו. הוא התבגר ברחובות, בדירת שני חדרים שהייתה צריכה לאכלס שמונה נפשות. המשפחה ידעה עוני חומרי אבל לא מצוקה. אתה לא באמת סובל ממצוקה כשאבא שלך נותן לך ליום הולדת 18 את כל אלבומי הביטלס ומכריח אותך לקרוא את "עלובי החיים".
רובס שירת בתותחנים, סיים קורס קצינים וחתם קבע. כשהשתחרר החל לנגן עם מיטב זמרי התקופה: עפרה חזה, אושיק לוי, יעל לוי, חוה אלברשטיין, נורית גלרון, אריק סיני, שלמה ארצי. תקופה מסוימת הופיע ב"אסם", המועדון שבבעלות מתי כספי ואריק סיני, שנכנס לדברי הימים של הבידור הישראלי כמקום שבו שמוליק קראוס איים לתקוף את ג'וזי כץ באמצע הופעה. רובס ואשתו, דינה, התגוררו אז ליד כיכר דיזנגוף. להיטו הראשון, "אני בא הביתה", מתעד את הדרך שהיה עושה הביתה, ברגל, בתום לילה של הופעה.
אלבום הבכורה שלו, "מסגרות", הציג מוזיקאי בעל כישורי הלחנה וכתיבה מרשימים וקול חם, סטייל בילי ג'ואל, ועורר מעט תהודה. אלבומו השני, "פנים ושמות", נמכר בהצלחה והוביל לסיבוב הופעות משותף עם אריק סיני, שבמהלכו התברר שהכוכב האמיתי הוא לא האקס של טלי ריקליס. ואז באו "בדרך אל האושר" והלהיט "איך הוא שר" וכל תוארי השנה שרובס נהנה ללגלג עליהם היום. בשיא הצלחתו הוא תואר כאמן הישראלי הראשון שמסוגל לדגדג את כפות הרגליים של שלמה ארצי. האמת, כמה משיריו הידועים - "פנים ושמות", "זה לא אני", "אני מדבר" - נשמעים קצת כמו משהו של ארצי שעבר שכתוב.
ב-1991 הוציא רובס את "בגוף ראשון", אלבום קונספט, מין יצירה אחת ארוכה, שתיעדה את הפרידה מאשתו, ההתאהבות בזמרת הליווי שלו, שירלי יובל, והשיבה הביתה (בני הזוג הולידו בת נוספת והתגרשו שנים אחר כך). זה היה צעד הכרחי מבחינתו. במשך שבועות כיכב הסיפור במדורי הרכילות והוא הרגיש צורך לחלוק עם העולם את האמת כפי שהוא חווה אותה. אבל האלבום המורכב, השאפתני מבחינה מוזיקלית, לא נסק. במבט לאחור, הוא סימן את ראשית הנפילה.
"הייתי בטוח ש'בגוף ראשון' הוא יצירת המופת שלי", אומר רובס היום. "הוא בא אחרי תקופה מאוד סוערת, היחסים עם שירלי יובל והפרידה והחזרה הביתה, וחשבתי שכתבתי בכנות הכי גדולה ובעומק הכי גדול שיכולתי לגייס על המשברים שאני עובר ושאין אופציה שאנשים שעוברים דברים דומים לא יתחברו לזה. אבל התברר לי שיש הרבה דברים מעבר לזה: הבאזז סביבך, ומה אומרים עליך באותו זמן, כמה אתה קול מבחינת העיתונות. ולא הייתי כל הדברים האלה. אחרי 'בדרך אל האושר' שכולם היללו ושיבחו, ואחרי סיפור הכמעט גירושים ועזיבת הבית שדוסקס עד עפר, לא הייתי אין ולא קיבלתי את הספוט. מצאתי את עצמי בשורה של אנשים שממתינים בתור".
הרגשת שכעסו עליך בגלל הפרשה ההיא?
"כן. תזכור, אנחנו מדברים על 1990. תחשוב על עולם שבו דברים שנראים טבעיים היום לא היו כל כך טבעיים. תחשוב על להיות גיי לפני 25 שנה, לצאת מהארון. זה לא היה כל כך פשוט כמו שזה היום. אותו דבר לגבי לעזוב בית ואישה וילדים ולנהל רומן עם מישהי צעירה ונורא להתלבט ולחזור ולכתוב על זה. אנשים לא התייחסו לכך בסלחנות. מבחינתם זה היה הרומנטיקן שכותב שירים כל כך רגשיים ועוזב עכשיו אישה ושני ילדים והולך עם איזו בלונדינית צעירה. ככה הדברים הצטיירו. אתה צריך להצטדק ולדבר ולהוכיח ולהסביר שאין לך אחות ושזו הייתה התלבטות קשה ושאנשים מתאהבים לפעמים, ושהדברים לא תמיד קורים כמו שאתה רוצה שיקרו, ושצריך להתנהל ביושר ולא בבוגדנות ובכיעור, ולהתוודות ולכאוב ולבכות ולכתוב ולשיר על זה בכנות הכי גדולה וגם לבקש סליחה דרך שיר ("סלחי לי" - ר"ט). זו החוויה שלי מהתקופה ההיא".
איך התמודדת עם הכעס הזה?
"זה הכאיב לי. התחושה שאכזבת אנשים, שגרמת להם צער, אנשים שהאמינו בך ולך - זו תחושה שקשה להתמודד איתה, כי עשית את זה בלי כוונה. אבל אני חייב להודות שהיה בזה גם סוג של הקלה. כי גם קודם הייתה לי הרגשה ש'בדרך אל האושר' הגיע למקומות גדולים מדי, שנוצרה בועה גדולה מדי למידותי. פתאום אתה מופיע באיזה מקום ומבריחים אותך החוצה במכונית משטרה. לא רק שזה מגוחך, זה בעייתי להסתכלות הפנימית שלך".
ובכל זאת, הקלה?
"אני חושב על עומר אדם כזה. אתה יודע, הוא בסך הכל ילד. בן 18. התגייס עכשיו לצבא. אפילו שהוא נראה מבוגר יותר, כאילו גדל כל חייו בתחום הזה. כל המעריצים שמתייחסים אליו כאל סוג של אלוהים - 'הם רקדו מסביבו בטירוף הוא היה מאושר' - זה יכול לגרום לנזק נפשי קשה. אז הייתה בזה הקלה. ברכבת הרים יש מין תנועה איטית כזאת למעלה, ואז ירידה מהירה למטה, ושם אתה כבר יותר בטוח. רוב הפחד הוא כשאתה עולה. אריק שרון - לא איש שאני מאוד אוהב - אמר פעם שהעיקר זה להישאר על הגלגל, וזה מה שעשיתי. ירדתי לסוג של מחתרת. הופעתי במועדונים קטנים, עשיתי אלבומים מצומצמים יותר, ואחר כך היו עשר שנים שבהן לא עשיתי אלבומים בכלל".
איך שרדת בלי להוציא אלבומים?
"לרגע לא הפסקתי לכתוב. יש לי מגירות מלאות בשירים מאז. אבל הרגשתי שאין מי ששומע. שאף אחד לא מקשיב. אז בשביל מה? הקלטתי את השירים האלה בבית, לעצמי, כסוג של מורשת פרטית שלי, שיהיה לי, שאזכור. אמרתי, זה לא מעניין אף אחד, אני לא מעניין אף אחד, אז בשביל מה להיכנס לבוג'ראס הגדול הזה ועוד פעם ללבוש את המדים של הזמר, ולעשות אלבומים ויחסי ציבור וללכת לטלוויזיה, בשביל מה? לא מעניין".
מה הרגשת כלפי הקהל שנטש אותך - תסכול, עלבון, בגידה?
"דבר ראשון, אני כותב כי אני צריך לכתוב, בין אם אני מקליט ושולח לרדיו ובין אם לא. אני כותב כדי לתעד את חיי, כמו שמישהו אחר כותב יומן. דבר שני, תסכול זה רגש שאני לא מכיר בכלל. אף פעם לא חוויתי תסכול, לא בתקופות שבהן הצלחתי ולא בתקופות שלא. אז הופעתי הופעות קטנות ואינטימיות עם גיטרה, עשיתי מה שיכולתי. אני חושב שמה שבעיקר היה שם זו ציפייה רגועה. הייתי בתחושה שאין הרבה טעם להוציא תקליטים ושירים, אבל חייתי את חיי בשמחה ובאושר".
שמחה ואושר? זו הקריירה שלך, הייעוד שלך.
"אני לא בטוח שזה מדויק. הייעוד שלי הוא לא להצליח, הייעוד שלי הוא לעשות מוזיקה. ואני עושה מוזיקה מגיל אפס. שר, מנגן, כותב. הצלחה זה משהו אחר. הייעוד שלי לא הפסיק אפילו לשנייה, לא הפסקתי לעשות מוזיקה: לימדתי, ניגנתי, הופעתי בכל מקום שרק אפשר. לא היו שירים חדשים ולא אלבומים חדשים, הייתי בשנת חורף כזאת, אבל לא היה רגע שבו חשבתי לפרוש מהתחום".
ולרגע לא אמרת לעצמך, איך זה קרה לי, אני שהייתי זמר השנה?
"נראה לך שזה משהו שאני אומר לעצמי? אני לא אוהב אנשים שמשתמשים בהצלחתם ובכישרונם כתירוץ לנהל חיים לא מוצלחים. וזה נגזרת של מה שאמרת. כל בני האדם מסיימים באותו מקום, ושם אין זמרי שנה. השיש דומה על המצבות של כולם".
לפני כחמש שנים רובס התעורר מתנומת החורף שנכפתה עליו. פתאום נוצר ביקוש לאלבומיו הישנים, המתמודדים ב"כוכב נולד" החלו לבצע את להיטיו המוכרים, ואלה שכעסו עליו, סלחו מזמן. "היה געגוע", הוא אומר. "הרי לפני זה הייתי די מצליח, ואז שקעתי לירכתי התודעה. וכשמשהו שוקע לירכתי התודעה הוא לפעמים צף מחדש".
רובס טוען שדווקא הצלחת הטרנד הים תיכוני עשתה טוב לאמנים כמוהו, שכן היא הציבה חציצה ברורה בין סוגים שונים של מוזיקה. "פתאום הצבעים נהיו ברורים, היה ברור מי נמצא איפה. מי שאוהב שכולם באים ושמחים ורוקדים וכפיים, קיבל את המוזיקה שלו, ומי שרצה דברים אחרים חיפש אותם במקומות אחרים. לדודו אהרון יש אחלה שירים למי שבא לרקוד בחתונה. הרבה יותר כיף לרקוד אותו מאשר את ניק קייב, תאמין לי".
הלהיט של השנים האחרונות, "משהו חדש מתחיל":
רובס שיגר לרדיו את "משהו חדש מתחיל" - הוא תמיד ידע לתת כותרות קולעות לשירים שכתב - שהפך ללהיט הגדול בקריירה שלו מאז "איך הוא שר", והוציא אלבום באותו שם. הוא עבר עם אילאיל לכפר קיש, מושב למרגלות התבור, ושמח להתעורר בבוקר מול חורשה, לקול נביחות כלבים וצרצור ממטרות. הפריצה המחודשת אישרה את מה שאמר לעצמו בשנים שבהן היה רחוק מהתודעה: "אני בעד האנדרדוג. כשברצלונה משחקת נגד חטאפה, אני בעד חטאפה. אני מסתכל על ברצלונה בהערצה, אבל הם יצליחו גם בלעדי". או : "חמין הכי טוב עושים על אש קטנה, זה משפט של אמא שלי".
מה חשבת על "דה ווייס"?
"התחיל טוב, אחר כך היה פחות מוצלח. המקום הזה שבו בוחרים רק לפי קול היה מסקרן, ואז זה הפך לתוכנית כישרונות רגילה. נורא הצטערתי שהם לא עמדו באג'נדה שלהם, להראות מה קורה באמת מאחורי הקלעים. אם, נניח, איזה מנטור עבד עם זמר, אז הם נתנו שתי דקות לעבודה יחד והשאר לסיפור על ההתעללות המינית שעבר. רציתי לראות איך נעשית העבודה באמת".
איזה מנטור הכי אהבת?
"אני מת על אביב גפן, מת עליו. אוהב את המוזיקה שלו. עם כל הפומפוזיות שלה, יש בה משהו כן. ואני אוהב כשאנשים אומרים את מה שהם חושבים. אולי כי אני לא תמיד כזה. הוא בן 40 ומתנהג כמו ילד בן 16, יכול להגיד למישהו, "היי, אתה נורא מכוער". לילד סולחים כשהוא אומר את זה, למבוגר לא. הוא מצליח לשמר את הנעורים האלה. אני לא יודע אם זו פוזה או משהו שבא מבפנים. אני לא מכיר אותו בתור בן אדם, ואולי טוב שכך".
במשך שנים היית מאוד קרוב לשלמה ארצי. אחר כך הצלחת בזכות עצמך ונראה היה שהקשר ביניכם קצת הסתבך. זה נכון?
"עבדתי איתו חמש שנים והסתדרנו מצוין בחמש השנים האלה. אני מניח שהוא שמח בהצלחתי, כי אני לא מערער על שום דבר שהוא שלו. אולי אם הייתי מערער והייתה מעין תחרות, זה היה פחות נעים. אני לא שופט אופי של אנשים אחרים. אני חושב שהוא מאוד עמוק, מאוד אינטליגנטי, אינטלקטואל. אני תמיד מקשיב בעניין למה שהוא עושה ותמיד שמח בהצלחתו".
האלבום שהכי מזוהה איתך הוא "בדרך אל האושר". הגעת לשם?
"פעם קיבלתי החלטה שאני אהיה מאושר בחיים שלי. אני זוכר את הרגע. זה היה כשאחי יואב נפטר מסרטן. הייתי בן 28, הוא היה בן 21, בחור גדול וחזק, מין בריון כזה, ופתאום נפל עליו הדבר הזה והוא גווע תוך שלושה חודשים. כשנפטר הייתה לי הרגשה מעט הרואית שאני צריך לחיות גם בשבילו, שאני לא יודע מתי זה שוב עלול לקרות. לפני חמש שנים זה קרה לנו עוד פעם במשפחה. אחותי יהודית מתה מאותה מחלה. אתה יכול לעשות תוכניות לטווח ארוך, אבל אתה לא יודע איפה תנחת האבן הזאת. אז תחיה עכשיו, תנגוס בכל מה שאתה יכול לנגוס, תשפריץ עסיס לכל הצדדים, ובכל דבר תראה רק את הטוב. אופטימיסט ופסימיסט זה משהו שנמצא בתוכך. הרי כשקורה אסון שניהם אוכלים אותה, אבל אם אתה אופטימיסט, תהיה שמח עד אז. אז אני שמח עד האסון הבא".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם