רובים ושושנים: קובי אפללו, לא מה שחשבתם
קובי אפללו, נסיך הרומנטיקה של המוזיקה הישראלית, גדל על להקות מטאל כמו סלייר, אוביצ'וארי וספולטורה, בימים שעוד הסתובב בג'ינס קרוע ובשיער ארוך. הופעות מול ארבעה אנשים במועדונים של תל אביב גרמו לו לשנות כיוון, אבל חכו חכו, גם אלבום המחאה עוד יגיע. ב-17.5 הוא ישיק אלבום חדש באמפי שוני
אתה יכול להבין את הביקורת. לפעמים זה פשוט דביק מדי.
"קל להיות ציני, ובדרך כלל אנשים ציניים הם אלה שקשה להם להתמודד עם הרגשות שלהם. שיר כמו 'ים הרחמים' הפגיש אותי עם משפחות שכולות ועם סיטואציות שבחיים לא חשבתי שאהיה בהן. אחרי מבצע 'עופרת יצוקה' שרתי לחיילים בבית החולים סורוקה. הגעתי לחייל שמאושפז בטיפול נמרץ וראיתי שם שבר כלי, ילד שמתמודד עם שאלות של חיים או מוות. אם זה היה בכל מקום אחר הוא היה עכשיו במסיבת בירה בקולג'. שיהיה ברור: אין דבר שאני מוציא שאני לא שלם איתו, אין דבר כזה. אבל אני גם יודע שאחת המשימות של זמר ושל יוצר זה להעניק לאנשים מוזיקה. כי מי שצורך את המוזיקה שלך זה הקהל, אין מה לעשות. הקהל הישראלי הוא רומנטי מאוד, רגיש מאוד. קהל חם".
מדהים שדווקא אתה עדיין רווק.
"אני יוצא רומנטיקן מאוד בשירים שלי, ובאמת שכשאני בתוך קשר אני לגמרי שם. אבל השגרה שלי לא קלה. לא קל לחיות עם אמן שמופיע לפעמים פעמיים-שלוש בשבוע ומגיע אחרי שבת הזוג נרדמת. יום למחרת היא קמה ויוצאת לעבודה ואז הוא יוצא לעוד הופעה. הרומנטיקה והשירים - זה מקסים, אבל עדיין לא מצאתי מישהי שבאמת הצליחה להתמודד עם החיים האלה. יצא לי לפגוש המון בחורות מקסימות וטובות, אבל לא כל בחורה מקסימה מתאימה לך. לפעמים בחורות מתאהבות בשירים שלי. אחר כך הן נתקלות בי. זה כמו שוודי אלן אמר פעם 'הדבר היחיד שמפריד ביני לבין גאונות זה אני'. זה ממש ככה".
בשלב מסוים בראיון אפללו מחליט להנחית פצצה. "אתה יודע מי הזמר הכי טוב בעולם בעיניי?
איך הגעת מעולם המטאל ליצירה שלך בהווה?
"בשלב כלשהו אבא שלי נתן לי אלבום של פייתנים מהמוזיקה האנדלוסית היותר ישנה. כתבתי דברים קשים יותר בעבר, אבל הקשבתי לגוונים רבים כל חיי. בשני האלבומים הראשונים שלי יש גוון ספרדי עמוק מאוד, כי אחרי השירות הצבאי הייתי באילת שנה ושם התחלתי לשמוע קצת מוזיקה ספרדית ומוזיקת עולם. אחר כך התחברתי להרכב מדהים בשם בוסתן אברהם. הרכב של נגנים ערבים והודים. רציתי לעשות חיבור בין הרוק לבין האנדלוסי. אני חושב שמה שאורפנדלנד עושים זה גאוני. זה מדליק אותי ברמות אחרות. באלבום הנוכחי נגעתי בזה קצת".
ובכל זאת, בטקסטים שלך אין רמז אמיתי לחספוס, לכעס.
"אמנם זה קצת פחות בא לידי ביטוי בכתיבה שלי עדיין, אבל יש בי המון. בתקופת המחאה של הקיץ האחרון כתבתי הרבה טקסטים שמתייחסים לדברים האלה. פשוט לא יצא לי להוציא אותם החוצה. זה משהו שחורה לי מאוד".
אז אלבום המחאה הזועם של קובי אפללו בדרך?
"אני לא יודע אם הוא יהיה זועם, אבל יש בי מקומות מחאתיים. למשל סביב העניין הזה שמוכרים היום לדור הצעיר שהעטיפה זה מספיק, שזה שינוי פסיכי ממה שההורים שלנו חשבו. אנחנו נמצאים בתקופה שמוכרים בעצם לדור הצעיר שהקנקן חשוב יותר מה שיש בתוכו. גם הפער החברתי שיש פה משגע אותי. הורג אותי שחצי מיליון איש יצאו להפגין והמחירים המשיכו לעלות. זה פסיכי, זה לא ייאמן. יש לי חברים שלא מצליחים לגמור את החודש. מחירי השכירות מטורפים, חסרי פרופורציה. אני בדיוק בתקופה כזו שבה חברים שלי מתחתנים, מביאים ילדים וקונים דירות. איך זוג צעיר יכול לקנות דירה בשני מיליון שקל? איך זה יכול להיות? זה הורג אותי. יותר מרבע מדינה יצאה לרחוב, בלי לחשב את אלה שנשארו בבית. כל המדינה זעקה מחאה ולא קרה כלום. זה משגע אותי".
אבל גם האלבום החדש שלך לא חורג מגבולות הרומנטיקה.
"כן, כי אני גם צריך להתחשב בקהל שאוהב אותי. מצד אחד אני צריך לשמור על מה שהשגתי עד עכשיו, ומצד אחר אני צריך להתפתח ולמצוא את עמק השווה בין מה שקוסם לי ובין מה שקוסם לקהל. אני לא מהאמנים האלה שאומרים 'אני עושה רק מה שבא לי, מי שרוצה שיתחבר ומי שלא רוצה שלא יתחבר'. אני לא איתמם. אני צריך להתחשב בקהל כי בלעדיו לא הייתי במקום שאני נמצא בו היום. הרי עברתי עשר שנים שבהן ניסיתי וניסיתי ולא הצלחתי. ואני חושב שמי שמחבק אותך ולוקח אותך להיות חלק מהפסקול שלו או נוצר רגעים בחייו באמצעות שירים שלך, זה מישהו שצריך להתייחס אליו בכבוד".
גם היום אתה עדיין מפחד לאבד את הקהל שלך?
"אולי זה הפחד לאבד, אולי זה הפחד לחזור למקום המתסכל הזה של לנסות הכל ולהרגיש הכי אפס בעולם. אתה יודע מה עשר שנים של דחיות עושות לך? עברתי חתיכת סיפור, הקלטתי אלבום עם הלהקה שהיתה לי, הוצאנו שלושה סינגלים וזה לא הלך. הגענו להופעה בתל אביב ושלושה או ארבעה אנשים קנו כרטיס. זה היה נורא ואיום. עברנו דרך ארוכה מאוד. הופענו בכל מקום, סחבנו רמקולים על הגב, עשינו דרך. תכלית הפחד היא בעצם לגרום לך להעריך את מה שיש לך. אני אדם מאמין. אומרים שהאלוקות בעצם היא הטבה גמורה, שגם מה שנתפס כרע הוא בעצם יהלום לא מלוטש. אם אני מסתכל על חיי, באמת כל דבר רע שעברתי בחיים טמן בחובו איזשהו דבר טוב. בקבלה אומרים שבתהליך הנביטה, הזרע קודם נובל ורק אז הוא נובט. זאת אומרת, הוא עובר תהליך של מיתה ואז הוא קם לתחייה. אז אני חושב שגם בחיים משהו בך צריך למות כדי לחיות מחדש. אם תסתכל על חייך תראה שתמיד המת בעצמך איזשהו צד, איזשהו רובד, על מנת שמשהו אחר יקפוץ החוצה. זה ממש ככה. ואני מאמין שהתקופה שעברתי גרמה לי בעצם להחיות בי דברים שלא היו שם".
גם היום, ארבע שנים אחרי הפריצה הגדולה ועם צאת "שמע", אלבומו השלישי, אפללו, בן 36, עדיין נמנע מקפיצת הראש המתבקשת אל תוך הכוכבות. את זמנו הוא מחלק בין גבעתיים למעלות, מדבר על קשר חזק מאוד לבית ועל חברות אמיצה עם אביו. אמו היא קיבוצניקית לשעבר, נצר לדונה גרציה ולדון יוסף הנשיא, מורה ללשון ולספרות שפיזרה בביתה השפעות של כוורת, יהודית רביץ, אריק איינשטיין, יהודה עמיחי ואלכסנדר פן. אביו, חקלאי יליד מרוקו, הכיר לו את עולם הפיוטים. התוצאה ניכרת ביצירתו של אפללו, שההגדרה שתיטיב לתארה באופן המדויק ביותר תהיה "ישראלית", גם אם שם משפחתו גורם לאנשים מסוימים לשייך אותו לקטגוריה מוגדרת יותר.
"אני מנסה לנפץ איזושהי דעה קדומה שיש לגביי", הוא אומר, מודע לכך ששמו מקושר באופן טבעי לגל הים תיכוני ששוטף את המדינה זה כמה שנים. "גם היום, כשאני מופיע כבר ארבע שנים, יש תגובות שעדיין מפתיעות אותי. אנשים אומרים לי אחרי הופעה 'אשתי רצתה שנלך להופעה של קובי אפללו, אבל אמרתי לה שאני לא מתחבר למוזיקה מזרחית'. מי שנכנס פנימה רואה את הטקסטים ומבין שבעצם אני סוג של כור היתוך, כי זה באמת החינוך שקיבלתי בבית".
"לא. האמת היא שכל מי שיצא לי לעבוד איתו עד היום היה קשוב מאוד למה שאני מוציא החוצה. אני גם בן אדם כזה שלא נותן שיסרסו אותו. לסרס אמן זה לכבות אותו".
ובכל זאת, זה בטח מפתה לעשות להיטים וקיסריות.
"אני לא מאמין בזה. אני מאמין שאם כבר להגיע לקיסריה, עדיף לעשות את זה מעמדה שבה באמת עשית דרך ויש לך קהל נהדר. שכולם יקנו כרטיסים, בלי מבצעים וחלוקת הזמנות בחינם, אלא באמת בדרך אמיתית ומוכחת. צריך תוצאות אמיתיות בשטח, של קהל שבאמת אוהב אותך. כוכבנות היא קיצור דרך".
אבל יש לך קהל נאמן.
"אז עכשיו אני מחפש להעמיק את זה. יש בי רבדים רבים. יש איזושהי דעה קדומה עליי שמה שיצרתי עד עכשיו זה מי שאני, אבל יש בי הרבה מעבר. יצאתי החוצה כאמן ששר שירים ומשחק בעיקר במגרש הרומנטי, הנוגה והאקוסטי, אבל אני כותב גם דברים מעבר לזה. יש בי ממד רוחני שעדיין לא ראו ממנו מספיק, יש עוד ממד מחאתי שלא הוצאתי החוצה. אני מקפיד מאוד על הטקסטים. זו גם המלחמה הקטנה שלי, להוציא מהבוידעם קצת מילים יפות שכבר לא משתמשים בהן ברחוב הישראלי".
יכול להיות שאתה מבקר כאן ז'אנרים פחות רהוטים?
"לא בהכרח, כי מבחינתי כל אמנות ראויה להערכה. אנשים יכולים להגיד מה שהם רוצים, אבל ברגע שאני יושב בפאב ואני שומע פתאום שיר של עומר אדם או של משה פרץ, פתאום כולם עולים על הבר והם חווים רגע של כיף. אף פעם לא אהיה, ואני גם לא רוצה להיות, במקום שבו אני מבקר אמנים אחרים. יש לי רגישות לזה בגלל שחטפתי ביקורות במשך עשר שנים מאלף ואחת סיבות, מטופשות יותר או פחות. כל השירים שהיום הם סו-קולד להיטים שלי - כמעט את כולם דחו חברות תקליטים ואנשי תוכן. השיר'ים הרחמים' נכתב על חבר טוב של המשפחה שלי שנפטר. באמת סיפור נוגע ללב וכואב על איש משכמו ומעלה שחלה בגיל 46 ועבר עולם. יום אחד מבקר כלשהו כתב 'קובי אפללו כתב את השיר הכי מרגש שנכתב על קוביית קרח'. אני קראתי את זה וזה הכאיב לי ברמה האישית. כי זה שיר שנכתב על בן אדם. זה כואב. אלה דברים שבאמת מכאיבים".
אתה יכול לבקר אמן בלי לרמוס אותו.
"אני יודע מה זה יכול לעשות לאמן שיקרא את מה שיש לי להגיד. אני לא עושה את זה רק מהסיכון שאצער מישהו. אני יכול לפגוע לאנשים גם בפרנסה. אמן שיש לו קהל יש לו גם אחריות. תחשוב שבגלל ביקורת שלי עשרה אנשים שאוהבים אותי לא ייתנו סיכוי לזמר אחר בגלל שביקרתי אותו, למרות שיכול להיות שהם יאהבו את השיר שלו. אני לא יכול לעשות את זה. אמא שלי תהרוג אותי".
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם