תווי קנייה: איזה אלבום תקנו כמתנה לחג?
ההיצע בשוק המוזיקה הולך ומתרחב, ובחירת המתנה לחג הופכת למשימה בלתי אפשרית. כותבי "ז'ורנל" עושים סדר בתקליטייה
למרות הקרדיט הבולט על גב האריזה לדודו טסה, לאברהם טל, לאמיר דדון ולאבי ווקנין, ועל אף הדואט עם אריק איינשטיין, "אושר אקספרס" הוא עוד אלבום של שלמה ארצי. שאר המשתתפים מתיישרים לפי דרישות הנוסחה ורק מתבלים אותה פה ושם בקורטוב משלהם. גיבורי הסיפור הם שוב המצוקות הקטנות של הזוגיות הבורגנית, הרגעים בדרך מפה לשם, כמה זיכרונות, הילדות, החברים, האהבה והירח. הלחנים בסיסיים,
"אושר אקספרס", שלמה ארצי, הד ארצי
"זוהר", החדש של קרולינה, הוא אלבום שיכול להיות תשובה מהימנה לשאלה "מה ישראלי בעיניך?", אבל בה בעת הוא בוחר להתמקד בישראליות מסוימת. יחד עם עלמה זהר ועם יעל דקלבאום מובילה הזמרת סגנון שאפשר לכנותו "הגל הנאיבי" - קולות נשיים ששאולים מתקופה אחרת, שבה היינו יפים וצודקים. במודע או שלא, הגוון הנוסטלגי להוויה ההיא כומס בו גם אמירה ביקורתית על ההווה.
ההימור שלי על מקור ההשראה של קרולינה הוא חדווה עמרני, שפה ושם גם השחילה איזה סלסול בפופ שהציעה. ההפקה עתירת הגרוב של אורי בראונר כנרות תומכת בהשערה הזאת ולוקחת את "זוהר" צעד קטן מזרחה. כנרות גם מנצל את הבמה שניתנה לו כדי להעביר שיעור מאלף באמנות הגיטרה. הוא גואל מתהום התשתיות את אפקט הפאז הנשכח, האוברדרייב הבראשיתי של הרוק הישראלי (ראו להקות הקצב או הסולו ב"סע לאט") ומוציא ממנה ליינים מופלאים ובאחד השירים, "אל תאחר", סולו מונומנטלי ממש. עבודת הגיטרה של כנרות, הקול הנפלא של קרולינה ו"שנסון ללבנון", שיר אהבה לשכנתנו הקטנה מצפון, הם סיבה מצוינת להסתער על האפיקומן. // בן זילכה
"זוהר", קרולינה, הליקון
מדונה לא יכולה לנצח. תוציא שיר דאנס קליל והיא הדודה שעדיין מנסה להידחס למיני הישן; תלך על בלדה רצינית ומיד נתהה איפה הרוח החצופה של הלהיטים הגדולים שלה. עולם הפופ הוא לא שכונה שקל להזדקן בה בכבוד. כלומר הוא לא שכונה שמותר להזדקן בה, נקודה. אז אנחנו מריעים למלכת הפופ שלא עוצרת לרגע ומראה לכוכבניות הצעירות איך עושים את זה נכון, אבל רק שלא תעז להזכיר ולו לרגע בת תמותה שתחומי העניין שלה בגיל 53 אולי חורגים מגבולות רחבת הריקודים. מדונה מבינה את כל זה ועושה כל מה שצריך כדי להמשיך לטפח את אשליית חיי הנצח שלה כאייקון, החל בתפריט שככל הנראה מתבסס אך ורק על יוגורט ועל חמצן וכלה בעדת רקדנים צעירה ומיוזעת שנדמה שסובבת אותה בכל רגע נתון.
גם מבחינה מוזיקלית מדונה נשמעת במאבק הישרדות תמידי עוד מימי "אמריקן לייף". היא כבר לא הכוכבת חסרת הפחד שידעה שלאן שלא תלך העולם כבר יבוא אחריה; המטרה העיקרית שלה בעשור האחרון היא לא להישאר מאחור. לכל אלבום חדש מגויס צוות מפיקים יוקרתי שאמור להוסיף לשירים תיבול עדכני שישאיר את המלכה בתמונה לעוד סיבוב. פופ בתוספת חומרים משמרים. החדשות הטובות הן שהאלבום ה-12 שלה, MDNA, ששמו מרמז להרכב הכימי של הסם אקסטזי, הוא צעד בכיוון הנכון לטובת יציאה מהביצה הזאת. אחרי Hard Candy האחרון והאיום שהסריח מניסיון נואש לעדכנות, MDNA הוא נטו מדונה, ולכמה רגעים מוצלחים הוא המדונה שלא מתעניינת לרגע במה שאתם חושבים.
האלבום יוצא ברגע טוב עבור המלכה האם. גל של פופ מועדונים שוטף את המצעדים האמריקאיים, והיא לא צריכה להתאמץ יותר מדי בשביל לרכוב עליו ולהרגיש לגמרי בבית. הוא נפתח ב"גירל גון ויילד" הבינוני שמצניע את האישיות של המבצעת שלו לטובת הפקה פרחית למהדרין של בני בנאסי. "גאנג באנג" שבא אחריו ימקד כנראה את רוב תשומת הלב באלבום הזה. מדונה, אפלה ותיאטרלית מהרגיל, יורה קלישאות בפנטזיית נקמה טראשית שנשמעת כמו קטע שלא נכנס לאחרון של ליידי גאגא. בכלל, הגירושין מגאי ריצ'י מאוזכרים שוב ושוב במהלך האלבום. בסופו של דבר אלה דווקא השירים שנמנעים מהתייחסות ישירה לחייה האישיים שנשמעים כמו תרפיה אמיתית. כתמיד, מדונה נכנסת לגרוב, רצה לרחבת הריקודים או מבקשת להגביר את הרדיו, אבל הפעם זה לא נשמע כמו השבלונות שהקהל רוצה לשמוע. הפעם נדמה שמדונה עצמה באמת זקוקה לבריחה הזאת. // אמרי מרמור
MDNA, מדונה, הליקון
פתיחת אלבום הבכורה של לירן דנינו היא הצהרת כוונות ברורה מאין כמוה שמשמעותה אחת: באתי לכבוש. כמה שניות של שטיח כינורות לבניית המתח, פסנתר שמתווסף כדי למתוח את המאזין עוד כמה רגעים, ואז תשע מהלומות על תוף הבס, מחוזקות בבס ובגיטרה חשמלית עוצמתית שמסמנים את הספירה לאחור, והנה הוא - קבלו את לירן דנינו, הדבר הגדול הבא.
"אין לי כוח" הוא מסוג הלהיטים המובהקים, חסרי הפשרות, האגרסיביים, שאין בהם רגע אחד של היסוס, שכל כך חסרים בפופ הישראלי, המחושב מדי בפעמים רבות מדי והאנמי בפעמים אחרות. הקול הצרוד והייחודי של דנינו מתלבש כמו כפפה ליד על העיבוד הרוקיסטי, מוביל בית שדוהר קדימה לקראת פזמון מנצח, ואפילו הטקסט לא עושה בושות. והבחור גם נראה מצוין.
גם המבקר הזה, שספק אם הוא נספר בתור קהל היעד כאן, לא הצליח להישאר אדיש לדפיקה העוצמתית על השער. אלא שמרגע שנפתח השער דנינו דוהה לגוונים החיוורים האופייניים לזירה שבה הוא פועל. השיר הבא כבר מתחיל בפריטת גיטרה נוגה ומינורית שתואמת יותר את הטון של שאר האלבום. זהו אלבום בוגר ומאופק מדי של אמן שאמור היה להישאר צעיר ותזזיתי למשך עוד כמה שנים, וזו בדיוק הסיבה שהוא בכל זאת מתאים יותר למעריצים העוללים של "כוכב נולד". // בן זילכה
"לירן דנינו", לירן דנינו, NMC
"שירים אחרונים", יוסי בנאי, הליקון
האם נצפתה בתולדות הקולנוע המלצה חמה יותר על מוזיקאי מזו שזכו לה השינז בסרט "גארדן סטייט"? נטלי פורטמן בפאזת הפיה הקסומה שלה מבטיחה לגיבור שהאזנה ללהקה הזאת תשנה לו את החיים, לא פחות. יש משהו בחוש המלודי של ג'יימס מרסר שמעורר במעריצים שלו להט כמעט מיסיונרי. אולי זו הידיעה הברורה שלמרות התדמית הכביכול אלטרנטיבית מדובר במוזיקה מהזן האוניברסלי, שזו דרך אחרת לומר שגם ההורים שלך יאהבו את זה.
חמש שנים אחרי שמצא את עצמו במקום השני במצעד האמריקאי עם Wincing the Night Away, מרסר חוזר ללא שורדים נוספים מההרכב המקורי ועם עוד מנה של פופ נוסטלגי וממכר לצריכה אישית. אם מישהו חשב אחרת, "פורט אוף מורו" החדש מוכיח שעם כל הכבוד לנגנים שסביבו, השינז תמיד היו פחות להקה ויותר אזור במוח של איש אחד. אחרי ההרפתקה לצדו של המפיק דיינג'ר מאוס בצמד ברוקן בלז, מרסר חזר לכתוב בניב המסוים של השינז שאי אפשר לטעות בו מהתו הראשון. ההפקה זוכה לשכבה עבה של פוליש-וקס באדיבות גרג קרסטין, שהפיק בין השאר גם את לילי אלן ונותן לאלבום הזה צליל מיינסטרים עשיר ומלוטש; הפקה מהוקצעת שמשדרת השלמה. כאילו מרסר מאמץ סוף סוף לחלוטין את הנטייה הטבעית שלו לשירים פשוטים וקליטים ללא התחשבות באופנות וללא שמירה על איזה פאסון אינדי מגוחך.
האלבום גדוש במשפטים קיטשיים כגון "גם אני הלכתי בדרך שבה אתה הולך והיא יכולה להיות ארוכה ובודדת" או "היית גלגל ההצלה שלי כשהעולם התפוצץ", שמעוררים געגועים לכתיבה האבסטרקטית של האלבומים הקודמים. לפעמים עדיף לא להבין על מה הזמר מדבר מאשר לדעת שהוא לא אומר שום דבר מעניין. למרות זאת, איכות השינז נמדדה תמיד אך ורק במספר המלודיות המושלמות לדקה (ממ"ד), כאלו שנדמה שהגיעו מאיזה שיר של הביטלס או של הקינקס שעוד לא שמעת. מהבחינה הזאת, מדובר בניצחון ברור. השינז אולי לא ישנו לאף אחד את החיים, אבל הם בהחלט יכולים להמתיק אותם. // אמרי מרמור
Port of Morrow, השינז
כותרת המשנה של "לילה של כוכבים - שירי ילדים מאת שלום חנוך" עשויה להטעות. זהו אכן מבחר של 13 שירים של חנוך, חלקם באמת יועדו במקור לציבור העוללים, אך הביצועים המופיעים באלבום מכוונים לקהל בוגר יותר, כבר מהפתיח של יהודה פוליקר, שמגיש את "מדוע הילד צחק בחלום" באותו טון שבו הוא שר את "התחנה הקטנה טרבלינקה".
עושה רושם שיוזמי הפרויקט - המנהל האמנותי קובי בן עטר והמפיקים ניצן זעירא ויניב דוידסון - שיוצא כחלק מסדרת "עבודה עברית", שאפו להפקיע חלק מהשירים מרפרטואר הילדים, לארוז אותם מחדש ולהציג אותם כיצירות שכוחן תקף גם בעולם המבוגרים. זהו לא מהלך נועז מדי, גם משום שחלק מהשירים כבר עברו את המסע הזה במהלך השנים וגם משום שמקצתם הוקלטו מראש באלבומים שיועדו לקהל הרחב. "נוגה", למשל , זוכה לביצוע ממזרי של נינט, ששרה את הפזמון ברי"ש גרונית, מחווה לגרסת המקור של חנן יובל, אז סולן שלישיית שובבי ציון, הרכב פופ פסיכדלי מ-1970; גם "מכופף הבננות" שלאחריו לא יועד במקור לילדים, ובטח שלא "לישון לישון", שמבחינתי תמיד יהיה אחד משירי הסטלה הראשונים בעברית.
אבל האמת, זה לא ממש משנה: "לילה של כוכבים" מכיל, בנוסף לשירים שהוזכרו, גם ביצועים יפים של אמילי קרפל ל"האדון רופא" (ד"ר דוליטל") ושל יוני רכטר ל"מאיה", ועוד כמה גרסאות לשיריו הנפלאים של חנוך שמתאימות להאזנה משותפת של הורים וילדים, בטח הרבה יותר מהניג'וס הרווח "איפה העוגה". // בן זילכה
"לילה של כוכבים - שירי ילדים מאת שלום חנוך", הליקון
דניאל רוסן כותב מוזיקה עם מבטא זר. זה לא שהמוזיקה שלו קשה לעיכול, אלא שנדמה שהוא מחובר לאיזה זרם מסתורי של הרמוניות שלא נצפות לעתים קרובות בפופ. אולי זה קשור להשכלה שלו כגיטריסט ג'אז או לפרפקציוניזם שלו ככותב, אבל את השירים של רוסן אפשר לזהות עוד לפני שהוא פותח את הפה, גם בחומרים של להקת האם שלו גריזלי בר וגם באלבום הבכורה המבריק שהוציא כחצי הצמד דיפרטמנט אוף איגלז. אפשר לזהות בו משהו מהשקט של אמנים כמו אליוט סמית או ניק דרייק, ובדומה אליהם מדובר בקול מקורי לחלוטין. רוסן חוקר לבד ובצניעות יבשת חדשה.
האי.פי החדש שלו, חמישה שירים בסך הכל, יצא לפועל כי רוסן לא ידע מה לעשות. בסיומו של מסע ההופעות המפרך לקידום Veckatimest, אלבומם השני של גריזלי בר ואחד מאלבומי האינדי החשובים של שנות האלפיים, הלהקה לקחה הפסקה להתרעננות. רוסן גילה שחוסר מעש לא עושה לו טוב והחליט להקליט כמה שירים שלא נכנסו לאלבומי הלהקה. התוצאה היא פנינה מהסוג שגורם למבקרי מוזיקה לרצות להכריז על אלבום השנה ארבעה חודשים אחרי שהתחילה.
רוסן לא מגלה כאן שום דבר חדש, רק מחדד שוב את העובדה שמדובר באחד מכותבי השירים החשובים של דורו. שירים כמו "סיילנט סונג" היפהפה עם גיטרת הסלייד המהדהדת כמו ירושה מג'ורג' הריסון, או Saint Nothing הרדוף שמרסק את הלב במחי כמה קלידי פסנתר, הם לא משהו שקורה כל יום. On High Up נפתח בפריטה עדינה ובהצהרה שאולי מבהירה מה הופך את האלבום הזה ליותר מפרויקט שוליים אגבי: "בחדר הגדול והריק הזה אני מרגיש סוף סוף חופשי לשיר בשבילי". אלה לא קינות הבדידות של עוד מוזיקאי מצוברח. השירים האלה מקדשים את החופש שבהתבודדות. לא משנה כמה כלים מנגנים, לכל אורך Silent Hour/Golden Mile רוסן נשמע חופשי מאי פעם ולגמרי לבד. // אמרי מרמור
Silent Hour/Golden Mile, דניאל רוסן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם